צריך להיות קצת משונה והרבה יותר נועז בשביל לכתוב ספר שמתאר מסע בארץ ישראל. מילא מסע מיוחד, כזה בלתי-רגיל או יוצא דופן. אבל מסע ישראלי בטרמפים, מנקודה לנקודה, בנופים שמוכרים לכולנו כמו כביש 60 או רמת הגולן, הבריכה של עין הנצי"ב, שדרות או המוחרקה? יאיר אגמון השתחרר מצה"ל, הניח את דרגות הקצונה ויצא למסע בארץ ישראל. התוצאה, ספרו החדש "עם הארץ", השאירה אותי פעור פה אל מול מסע מרהיב אל תוך נפשו של הסופר – אל אמונותיו, כפירותיו, משפחתו ודרכו.
קשה להגדיר את "עם הארץ" כספר אמוני, שכן הוא מלא בתיאורים שלא ייכנסו אל מוסדות החינוך של הציונות הדתית. החל מתיאורים כמעט גראפיים של בתי שימוש בתחנות דלק או בבסיסי צה"ל, ועד לתיאורים חצי-מיניים של פגישות הסופר עם בנות המין השני, בנקודות השונות ברחבי הארץ, ועל שאיפותיו וכוונותיו אליהן. ואולם, מעט מאוד ספרים טובים נכתבים היום בישראל של 2012, כאלה שהאל נוכח בהם בצורה כה בוטה כמו ב"עם הארץ".
"עם הארץ", כאמור, מספר את סיפורו האישי של יאיר אגמון. קצין קרבי המשתחרר משירותו הצבאי ומחליט, באותו שבוע, לקחת עגלת שוק ולצאת איתה למפגש בלתי אמצעי עם הישראלים. מטרמפ לטרמפ, עם טלפון סלולרי ששובק חיים די מהרה, נטול כל ממון, פוגש אגמון את רבדיה וחלקיה השונים של הישראליות המודרנית. מעט מאוד פעמים הוא נדרש להוציא את שק השינה שלו מעגלת השוק, לפרוס אותו בצד הדרך ולנסות לישון. ברוב המקרים הוא מופתע, בעצמו, מהכנסת האורחים הישראלית – מאנשים שפותחים בפניו את דלתות הרכבים והבתים, מארחים אותו כבן בית, מאכילים ומשקים אותו ודואגים לכל חסרונו.
"עם הארץ" הוא סיפור על ישראל היפה, ולא רק על אנשיה. אגמון מתאר את נופי הארץ בפיוטיות קסומה. ומילא את הרי הגולן או הגליל המערבי – אלא גם ובעיקר את הכבישים והמחסומים והרכבים הישנים וחופי תל אביב והמרכז המסחרי של שדרות או קניון עזריאלי. כמה קסם הוא שופך על החצרות האחוריות שלנו, כמו על גן לוינסקי בתל אביב, על שכונת התקווה ועל אותו לילה שעשה עם הסודנים הזרים, מופתע מכך שלא פגש פשפשים על המזרון שהציעו לו בפחון הקר בדרום תל אביב.
הספר הזה, שאולי היה אמור להיות סיפור על הישראלים, מוצא את עצמו די במהרה הופך להיות סיפור על אגמון עצמו. ובעצם, ממנו – אלינו. סיפור על המשרתים בצה"ל, סיפור על המטיילים בישראל, סיפור על האנשים המביטים על האנשים השקופים האחרים. על יחסינו זה לזה וזה אל זה.
ומעל הכל, מדובר ביומן מסע משובח, אינטימי וכנה ואותנטי, אל תוך עולמו הלא-שגרתי של המחבר. להבדיל מסופרים אחרים ומספרים אחרים שקראתי באחרונה, אגמון מצליח לפתוח את דלת חייו ולחשוף בפני הקורא את עולמו, מתוך צניעות וכנות ולא מתוך מציצנות המרוחה בצהוב בולט. מתוך שיחותיו עם בני הארץ, ובעיקר מתוך כל אותן שעות בודדות בטרמפיאדות ובצמתים השונים, הקורא מתוודע אל עולמו של אגמון – ומוצא בו חיבה ואהבה ויופי והוד וקסם רב. כתיבתו משובחת, אמירותיו יוצאות דופן, סיפורו האישי מהדהד במרחב הסיפור.
תמצית הספר הזה מלאה אותי אהבה גדולה אל הכתיבה ואל הארץ, אל הישראלים ואל הישראליות, אל היכולת למצוא את עצמך גם בעזריאלי, מבלי לצאת את שערי נתב"ג ולברוח אל דרום אמריקה. ממך אליך אברח. אל תחמיצו.
