אני זוכר שקיעות אל מול הרי גוש עציון, במרפסת רחבת הידיים של הישיבה. האווירים משתנים והשמש נחבאת בין הגבעות, שולחת קרניים בצבעים מרהיבים, כאילו כדי להמתיק את הקפה הדלוח. הייתי יושב על האבן הקרה, מתבודד אל מול השקט, שותה כוס קפה ועוד אחת. הקור זכור לי היטב. הבדידות, מהסוג הנהדר יותר, זכורה לי אף היא. האדם הוא תבנית נוף. כשהנוף משתנה, הוא כמו מתפרק ומתאחה מחדש אל תוך צורה שהוא לא בהכרח מכיר.
עברו אך חודשים ספורים מהישיבה, זו שאני עוד אמור לשוב אליה. וכשאלת הילד התם על שולחן ליל הסדר, אני תוהה ביני לביני, מה השתנה. ומגלה כי הרבה ממה שהיה נדמה לי אז, אל מול הרי גוש עציון, התפרק. מעט, התאחה למשהו אחר, שאני מנסה להפנים ולבלוע.
ממעוף הציפור שעל דרך נמיר, אני שוב שותה קפה אל מול שקיעה, במרפסת רחבת ידיים. שוב השמש מנסה להסתתר, הפעם מבעד לבניינים. והקרניים המרהיבות נזרקות לפה ולשם, אך הפעם הקפה כבר ממותק ואף מוקצף, כך שאני נהנה מהן באשר הן שם. קר לי פחות ולפרקים נראה כי הבדידות פגה.
שלווה בדרך נמיר. איני נדחק להתבודד. בעצמי לא האמנתי כי קול אלוהיי מסוגל להשתחרר מתוך גרונה, מבין עיניה, ללא חליצת סנדל מול סנה בוער. ללא סנה בוער. מבלי לברוח ושוב להסתתר, כשה אובד, רק כדי לשמוע "אייכה" ולהתעורר. ולהתבגר - לעמוד בראש גרם מדרגות בבניין תל אביבי - ולגלות לראשונה כי אפשר לא לבד וכי פג תוקף שק התירוצים והשקרים העצמיים.
"אני יודע כמה דקים החוטים הקושרים אותי אל אושרי. אבל מן החוטים הדקים האלה ארגתי לי לבוש חזק", כתב עמיחי וציווני לבחור בחיים. אני חרד לו, לאריג החדש. ואני דואג לו. ואני אוהב אותו. הוא כל הטוב בחיי, כל שיש לי. מה שלא אעזוב.
