בפרשת השבוע, יתרו שומע על יציאת בני ישראל ממצרים. תכף ומיד הוא לוקח את עצמו ומגיע אל חותנו, משה, כדי לשמוע ממקור ראשון את הסיפור. תגובתו של יתרו, עפ"י הטקסט: "ויחד יתרו על כל הטובה אשר עשה ה' לישראל, אשר הצילו מיד מצרים".
הפרשן רש"י מסביר את תחושת ה"ויחד", שאיננה מוכרת לקורא מן השורה. "ויחד יתרו - וישמח יתרו, זהו פשוטו; ומדרשו: נעשה בשרו חדודין חדודין, מיצר על איבוד מצרים". כלומר, התחושה המוזרה היא פועל יוצא של רגשות מעורבים. הוא שמח, מפני שהנה קם לו עם מן המיצרים. מפני שהלאומיות הישראלית מתחילה לפרוח, לאחר מאות שנות עבדות. יחד עם זאת, הוא מתקשה להסתיר את הכאב על תג המחיר - האבידות בנפש, על המכות הקשות שנחתו על מצרים. על האנושות.
דומני כי אם יתרו היה קורא את העיתונים הישראליים לפני כשנה, במהלך מבצע "עופרת יצוקה", תגובתו הייתה דומה - "ויחד יתרו". מצד אחד, שמחה על השקט שהגיע לדרום הארץ, לאחר שמונה שנות טרור. יציבות, רוגע, השבתו של כוח ההרתעה אשר אבד לנו. מאידך, כאב על ההרג הבלתי נסבל של אזרחים בלתי מעורבים, בהם נשים וילדים, שאיבדו את חייהם במהלך המבצע הישראלי.
אך במקרה האקטואלי, שלא כביציאת מצרים, נותר לנו מה לעשות. את הרגשות המעורבים יש להניח בצד ולהתרכז בהקמת ועדת חקירה ישראלית, רצינית (בראשותו של אהרן ברק, למשל). לא בשביל גולדסטון ולא למען עמותות כאלו או אחרות ואפילו שלא למען דעת הקהל העולמית. בשבילנו, כדי לבחון עצמנו עד כמה היינו, או לא היינו, מוסריים והוגנים. כדי שנדע כיצד לנהוג בפעם הבאה.
הפרשן רש"י מסביר את תחושת ה"ויחד", שאיננה מוכרת לקורא מן השורה. "ויחד יתרו - וישמח יתרו, זהו פשוטו; ומדרשו: נעשה בשרו חדודין חדודין, מיצר על איבוד מצרים". כלומר, התחושה המוזרה היא פועל יוצא של רגשות מעורבים. הוא שמח, מפני שהנה קם לו עם מן המיצרים. מפני שהלאומיות הישראלית מתחילה לפרוח, לאחר מאות שנות עבדות. יחד עם זאת, הוא מתקשה להסתיר את הכאב על תג המחיר - האבידות בנפש, על המכות הקשות שנחתו על מצרים. על האנושות.
דומני כי אם יתרו היה קורא את העיתונים הישראליים לפני כשנה, במהלך מבצע "עופרת יצוקה", תגובתו הייתה דומה - "ויחד יתרו". מצד אחד, שמחה על השקט שהגיע לדרום הארץ, לאחר שמונה שנות טרור. יציבות, רוגע, השבתו של כוח ההרתעה אשר אבד לנו. מאידך, כאב על ההרג הבלתי נסבל של אזרחים בלתי מעורבים, בהם נשים וילדים, שאיבדו את חייהם במהלך המבצע הישראלי.
אך במקרה האקטואלי, שלא כביציאת מצרים, נותר לנו מה לעשות. את הרגשות המעורבים יש להניח בצד ולהתרכז בהקמת ועדת חקירה ישראלית, רצינית (בראשותו של אהרן ברק, למשל). לא בשביל גולדסטון ולא למען עמותות כאלו או אחרות ואפילו שלא למען דעת הקהל העולמית. בשבילנו, כדי לבחון עצמנו עד כמה היינו, או לא היינו, מוסריים והוגנים. כדי שנדע כיצד לנהוג בפעם הבאה.
