לפני כשנתיים, עת הייתי בן שיעור א' בישיבה, התארגנה קבוצה חשאית, חוצת שיעורים, בכוונה ללכת ולפגוש את חנוך דאום. דאום, המתגורר באלון שבות, בשכנות אל הישיבה, הוא אולי אחד הטיפוסים המעניינים בציונות הדתית. כה מעניין, עד ששווה לשאול עד כמה הוא בכלל משוייך לציונות הדתית הקלאסית, שהרי בספרו "אלוהים לא מרשה" הוא מעלה ספקות באשר לשיוך המגזרי הזה.
בחרנו ללכת אליו בצהרי השבת, בזמן המקביל לפגישות שגרתיות בין קבוצות תלמידים לבין רבניהם. נכנסו אל הבית והתיישבנו בסלון המשפחתי, לשולחן שהיה עמוס חטיפים ופיצוחים. דאום, על כורסתו, היה נינוח. כאילו הוא רגיל בביקורם של בני ישיבת הסדר, השואלים עצמם ללא הרף ומחפשים תשובה. כאילו לרגע הפך אדמו"ר, מורה דרך רוחני.
אינני זוכר לפרטים את נושאי השיחה, את השאלות שהצגנו ואת התשובות שבחר להשיב. אני זוכר שהכמיהה לפגישה עם דאום, הייתה מעבר ליצירת הקשר עם מי שמוגדר "סלב", בעל טור בעיתון מכובד. רצינו תשובות. חיפשנו דרך-לא-דרך לדברים שהציקו לנו בעולם הדתי-הלכתי, דברים שלא קיבלנו עליהם מענה לשון במסגרת בית המדרש. אני כותב את הפוסט הזה ולנגד עיניי הגבות המורמות והשאלות המטרידות: מדוע לזנוח באר מים חיים, את בית המדרש, וללכת לשמוע את מוצא פיו של הדאום הרדוד הזה?
השבוע שוחחתי עם חבר, ששאל אותי האם הפתרון האידאלי עבור בן האדם הוא התבצרות בבית המדרש. אמרתי לו שהחיים הרוחניים בתוך בית המדרש דומים לרכב על הילוך "ניוטרל", המחובר בשלשלאות ברזל אל גוף שמושך אותו קדימה. הרי תפילות בציבור - יש לך, אם תרצה או לא תרצה. השבת נמצאת שם, במלא הדרה, עמוסה פעילות וחוויות - כך שאינך יכול לחשוב על שום דבר אחר. סדר היום עמוס פעילות תורנית, הארדקור, כך שאתה אפוף כולך באווירה של קדושה, בבועה שאין דומה לה. האתגרים הרוחניים, ההתמודדות האמיתית, מחכה לך רק כשאתה יוצא מדלתות בית המדרש.
ואולי זה מה שחיפשנו אצל חנוך דאום, את ההתמודדות. הרבנים היקרים שלנו, אינם מתמודדים באמת עם הקשיים המונחים לפתחנו, בעולם הסוער והמודרני שמחכה לנו בחוץ. מי שבחר לבלות את כל ימיו בין כתלי בית המדרש, אינו מסוגל לתת בידינו את הפתרונות לשאלות הקשות ביותר. הוא אפילו לא שואל אותן, מפני שהן נראות לו מיותרות. וכל אימת שהם מתייחסים לסוגיות המתמודדות עם החיים, הדברים נראים מאולצים באיזשהוא מקום. פלסטיים. לעתים, חסרי כנות.
דאום אולי אינו מהווה הדוגמה הטובה ביותר לאדם דתי בן זמננו. אך הוא לפחות מתמודד עם מה שמסתובב שם בחוץ. זה מה שחיפשתי ומצאתי, ב"טיש" עם דאום, מה שלא מצאתי בשום "טיש" אחר.
בחרנו ללכת אליו בצהרי השבת, בזמן המקביל לפגישות שגרתיות בין קבוצות תלמידים לבין רבניהם. נכנסו אל הבית והתיישבנו בסלון המשפחתי, לשולחן שהיה עמוס חטיפים ופיצוחים. דאום, על כורסתו, היה נינוח. כאילו הוא רגיל בביקורם של בני ישיבת הסדר, השואלים עצמם ללא הרף ומחפשים תשובה. כאילו לרגע הפך אדמו"ר, מורה דרך רוחני.
אינני זוכר לפרטים את נושאי השיחה, את השאלות שהצגנו ואת התשובות שבחר להשיב. אני זוכר שהכמיהה לפגישה עם דאום, הייתה מעבר ליצירת הקשר עם מי שמוגדר "סלב", בעל טור בעיתון מכובד. רצינו תשובות. חיפשנו דרך-לא-דרך לדברים שהציקו לנו בעולם הדתי-הלכתי, דברים שלא קיבלנו עליהם מענה לשון במסגרת בית המדרש. אני כותב את הפוסט הזה ולנגד עיניי הגבות המורמות והשאלות המטרידות: מדוע לזנוח באר מים חיים, את בית המדרש, וללכת לשמוע את מוצא פיו של הדאום הרדוד הזה?
השבוע שוחחתי עם חבר, ששאל אותי האם הפתרון האידאלי עבור בן האדם הוא התבצרות בבית המדרש. אמרתי לו שהחיים הרוחניים בתוך בית המדרש דומים לרכב על הילוך "ניוטרל", המחובר בשלשלאות ברזל אל גוף שמושך אותו קדימה. הרי תפילות בציבור - יש לך, אם תרצה או לא תרצה. השבת נמצאת שם, במלא הדרה, עמוסה פעילות וחוויות - כך שאינך יכול לחשוב על שום דבר אחר. סדר היום עמוס פעילות תורנית, הארדקור, כך שאתה אפוף כולך באווירה של קדושה, בבועה שאין דומה לה. האתגרים הרוחניים, ההתמודדות האמיתית, מחכה לך רק כשאתה יוצא מדלתות בית המדרש.
ואולי זה מה שחיפשנו אצל חנוך דאום, את ההתמודדות. הרבנים היקרים שלנו, אינם מתמודדים באמת עם הקשיים המונחים לפתחנו, בעולם הסוער והמודרני שמחכה לנו בחוץ. מי שבחר לבלות את כל ימיו בין כתלי בית המדרש, אינו מסוגל לתת בידינו את הפתרונות לשאלות הקשות ביותר. הוא אפילו לא שואל אותן, מפני שהן נראות לו מיותרות. וכל אימת שהם מתייחסים לסוגיות המתמודדות עם החיים, הדברים נראים מאולצים באיזשהוא מקום. פלסטיים. לעתים, חסרי כנות.
דאום אולי אינו מהווה הדוגמה הטובה ביותר לאדם דתי בן זמננו. אך הוא לפחות מתמודד עם מה שמסתובב שם בחוץ. זה מה שחיפשתי ומצאתי, ב"טיש" עם דאום, מה שלא מצאתי בשום "טיש" אחר.
