פרשת ענת קם היא פצצת התאורה ששוגרה אל עבר שמי ישראל, כדי שנוכל לבחון בצורה ברורה יותר את המאבק המתמשך בין העיתונות הישראלית לבין גורמי הביטחון הפועלים בה. כל המעורבים בפרשה הינם שחקנים, שהרי אין כאן עניין פרסונלי. ענת קם, אורי בלאו - אינם יותר ממשתנים, X ו-Y, אותם אפשר להחליף ב"מקור עיתונאי" לבין "עיתונאי". אל המשוואה הזו אפשר להכניס גם את "הארץ", ו"שב"כ".
לישראלים יש זיכרון קצר המאפשר להם להתייחס בצורה שונה למעשים דומים. הדלפת מסמכים מסווגים הפכה באחת לעבירת "ריגול חמורה", כפי שמבשרים העיתונים. הכל שכחו כי גם ג'ונתן פולארד הדליף מסמכים מסווגים מארה"ב, למען בטחון המדינה; וכמובן, אי אפשר להתחמק מראש ממשלתנו, בנימין נתניהו, שבשנת 1994 חשף מעל בימת הכנסת את תוכנו של "מסמך שטאובר". המסמך ההוא הציג את עמדות ישראל במו"מ מול סוריה ונתניהו בחר לחשוף את הדברים, מטעמים אידאולוגיים, רק כדי לחבל בשיחות הרמטכ"ל ליפקין-שחק עם מקבילו הסורי.
ענת קם פעלה ממניעים אידאולוגיים, כך חוזרים ואומרים כל מקורביה. קל להאמין לזה, קשה להאמין לקונספירציות המגוחכות שהצליחו לקשור בין הדלפתה לבין תפקידה ב"וואלה". מסמכיה של קם הוכיחו כי שיטות העבודה של צה"ל מנוגדות להוראות בג"צ. קם, שאוהבת את ישראל כמדינה חוקית ודמוקרטית ומוסרית, מצאה לנכון להעביר את המסמכים לעיתונאי, שמצא לנכון להעביר את התחקיר לידי הצנזורה הצבאית, שמצאה לנכון לאשר את הדברים לפרסום.
כולם מרוצים, חוץ מכמה גורמי ביטחון ישראליים המחזיקים את תמונתו של אורי בלאו בארנק - מהפחד. מדובר באחד העיתונאים האמיצים בישראל, שלא חשש מלפרסם פעם אחר פעם כתבות תחקיר ועומק שהצליחו לחשוף את פרצופם האמיתי של תהליכים המתנהלים במחשכי מסדרונות גורמי הביטחון כאן. בלאו עשה עבודה עיתונאית מעולה, עבודת קודש. הוא לוחם אמיתי למען זכות הציבור לדעת. גם הוא, אני מאמין, פועל ממניעים אידאולוגיים למען ישראל טובה יותר.
אבל כדי להסית את תשומת הלב מתוכן הדברים אל טכניקת ההליך העיתונאי, משתמש השב"כ בכל הכלים כדי להפוך את העניין ל"פרשת ריגול" - על אף שאיש לא הוכיח כוונות שליליות נגד ביטחון המדינה, כמו גם הדלפת חומרים מסווגים לידיים עוינות. כן, החוק מצליח להבין בין עבירת ביטחון מידע (שעונשה הממוצע כשנתיים מאסר) לבין עבירת ריגול, שעונשה המירבי הינו מאסר עולם.
בשום תרחיש שהוא, גם קם וגם בלאו לא יואשמו בריגול. אם כן, מדוע מסיבות העיתונאים ולמה הרעש? המשך המאבק נגד העיתונות החופשית בישראל.
ולמען הסר ספק, מדובר במאבק מתמשך. מאבק מורכב. הוא לא מתנהל רק על דרך השלילה, יש לו, על פי רוב, צדדים הנתפסים חיוביים. מערכות הביטחון הצליחו "לגדל" עיתונאים לויאליים, שנטמעו בתוך רוב מערכות החדשות הישראליות. רוב הכתבים הצבאיים לא יכתבו ולו פסקה שלילית אחת נגד גורמי הביטחון. רוני דניאל יותר דובר צה"ל מדובר צה"ל ויוסי יהושע כמעט יותר רמטכ"ל מרמטכ"ל. בזמנו ניגשה אליו ענת קם עם המסמכים המסווגים והוא בחר שלא לפרסם את תוכנם - צפוי, לא מפתיע, אומר עליו יותר מכל.
בתוך כל זה ישנם, עדיין, כמה נקודות אור חיוביות. כמה עיתונאים שמוכנים ללכת עם האמת שלהם עד הסוף, שמוכנים לשפוט באמת את מעשיהם של ארגונים בטחוניים בישראל, כפי שאף אחד אחר לא מעז. חומר החיטוי הטוב ביותר, הוא השמש, קרי - התקשורת. וזכות הציבור לדעת. זכותנו לדעת.
כל מי שחופש העיתונות בישראל הינו נר לרגליו, חייב להעריך נכונה את אורי בלאו, ענת קם, דב אלפון ועיתון "הארץ". להזכיר להם שלא מדובר בעניין פרטי שצריך להיסגר בדלתיים סגורות, אלא בעניין ציבורי בעל חשיבות לאומית.
לישראלים יש זיכרון קצר המאפשר להם להתייחס בצורה שונה למעשים דומים. הדלפת מסמכים מסווגים הפכה באחת לעבירת "ריגול חמורה", כפי שמבשרים העיתונים. הכל שכחו כי גם ג'ונתן פולארד הדליף מסמכים מסווגים מארה"ב, למען בטחון המדינה; וכמובן, אי אפשר להתחמק מראש ממשלתנו, בנימין נתניהו, שבשנת 1994 חשף מעל בימת הכנסת את תוכנו של "מסמך שטאובר". המסמך ההוא הציג את עמדות ישראל במו"מ מול סוריה ונתניהו בחר לחשוף את הדברים, מטעמים אידאולוגיים, רק כדי לחבל בשיחות הרמטכ"ל ליפקין-שחק עם מקבילו הסורי.
ענת קם פעלה ממניעים אידאולוגיים, כך חוזרים ואומרים כל מקורביה. קל להאמין לזה, קשה להאמין לקונספירציות המגוחכות שהצליחו לקשור בין הדלפתה לבין תפקידה ב"וואלה". מסמכיה של קם הוכיחו כי שיטות העבודה של צה"ל מנוגדות להוראות בג"צ. קם, שאוהבת את ישראל כמדינה חוקית ודמוקרטית ומוסרית, מצאה לנכון להעביר את המסמכים לעיתונאי, שמצא לנכון להעביר את התחקיר לידי הצנזורה הצבאית, שמצאה לנכון לאשר את הדברים לפרסום.
כולם מרוצים, חוץ מכמה גורמי ביטחון ישראליים המחזיקים את תמונתו של אורי בלאו בארנק - מהפחד. מדובר באחד העיתונאים האמיצים בישראל, שלא חשש מלפרסם פעם אחר פעם כתבות תחקיר ועומק שהצליחו לחשוף את פרצופם האמיתי של תהליכים המתנהלים במחשכי מסדרונות גורמי הביטחון כאן. בלאו עשה עבודה עיתונאית מעולה, עבודת קודש. הוא לוחם אמיתי למען זכות הציבור לדעת. גם הוא, אני מאמין, פועל ממניעים אידאולוגיים למען ישראל טובה יותר.
אבל כדי להסית את תשומת הלב מתוכן הדברים אל טכניקת ההליך העיתונאי, משתמש השב"כ בכל הכלים כדי להפוך את העניין ל"פרשת ריגול" - על אף שאיש לא הוכיח כוונות שליליות נגד ביטחון המדינה, כמו גם הדלפת חומרים מסווגים לידיים עוינות. כן, החוק מצליח להבין בין עבירת ביטחון מידע (שעונשה הממוצע כשנתיים מאסר) לבין עבירת ריגול, שעונשה המירבי הינו מאסר עולם.
בשום תרחיש שהוא, גם קם וגם בלאו לא יואשמו בריגול. אם כן, מדוע מסיבות העיתונאים ולמה הרעש? המשך המאבק נגד העיתונות החופשית בישראל.
ולמען הסר ספק, מדובר במאבק מתמשך. מאבק מורכב. הוא לא מתנהל רק על דרך השלילה, יש לו, על פי רוב, צדדים הנתפסים חיוביים. מערכות הביטחון הצליחו "לגדל" עיתונאים לויאליים, שנטמעו בתוך רוב מערכות החדשות הישראליות. רוב הכתבים הצבאיים לא יכתבו ולו פסקה שלילית אחת נגד גורמי הביטחון. רוני דניאל יותר דובר צה"ל מדובר צה"ל ויוסי יהושע כמעט יותר רמטכ"ל מרמטכ"ל. בזמנו ניגשה אליו ענת קם עם המסמכים המסווגים והוא בחר שלא לפרסם את תוכנם - צפוי, לא מפתיע, אומר עליו יותר מכל.
בתוך כל זה ישנם, עדיין, כמה נקודות אור חיוביות. כמה עיתונאים שמוכנים ללכת עם האמת שלהם עד הסוף, שמוכנים לשפוט באמת את מעשיהם של ארגונים בטחוניים בישראל, כפי שאף אחד אחר לא מעז. חומר החיטוי הטוב ביותר, הוא השמש, קרי - התקשורת. וזכות הציבור לדעת. זכותנו לדעת.
כל מי שחופש העיתונות בישראל הינו נר לרגליו, חייב להעריך נכונה את אורי בלאו, ענת קם, דב אלפון ועיתון "הארץ". להזכיר להם שלא מדובר בעניין פרטי שצריך להיסגר בדלתיים סגורות, אלא בעניין ציבורי בעל חשיבות לאומית.
