חי את ההעדר

[בפתח הדברים אבקש למסור תודה וברכה למו"ר עמיחי גורדין, שכדרכו בקדש מצא את הזמן והסבלנות להתייחס לדברים ולסייע בפרסומם; וכן לאיציק פורר, עורך האכסניה, שדחק אותי לכתוב את הדברים; לכל לוחמי התקשורת בדובר צה"ל, שותפיי לדרך, שהנכתב כאן מבוסס על קורותינו. ולרוני אפרת ולנדב בן-צור, באהבה גדולה].

זו תקופה ארוכה שאני מבקש לכתוב על שעובר עליי בחודשי השירות הצבאי. טרם נתקלתי בקושי כה משמעותי לכתיבה, בחסם נפשי של ממש, המונע ממני לשפוך את המילים החוצה. אפילו בשנותיי בישיבה, עם כל האהבה הגדולה והחיבור הנפשי העמוק, הצלחתי לכתוב עליה, לבקר אותה, להתעסק במילים כדי להביע את עצמי. אך הפעם נדמה כי החיבור הנפשי כה גדול, כי החשיפה כה אינטימית, עד שהדברים אינם מתאפשרים.

וזו אכן נקודת המוצא שלי, בדיון הנוגע אל חיי בהווה. החיבור שלי אל העולם החילוני אינו עניין להתפלמסות תיאולוגית או לבירור פסיכולוגי. בראש ובראשונה מדובר במפגש בין אנשים ולא בין אידיאולוגיות. בעיניי, שיעורי ההכנה לצבא, אלו שהועברו בישיבה בחודש הלימודים האחרון, לא הצליחו להביא לאותה מוכנות (אם אפשר בכלל להגיע למוכנות כלשהיא) מפני שהם ביקשו להתמודד עם החילוניוּת ולא עם החילונים. ואיך מתמודדים איתם, בכלל.

לא צמים ביום כיפור

ועם החילונים שלי (והחילוניוׂת, כמובן) אני נפגש, אולי, במקום החילוני ביותר בצה"ל. באוגוסט התגייסתי לטירונות כלל צה"לית ובספטמבר התייצבתי במדור אתר צה"ל אשר בחטיבת דובר צה"ל. התחלתי את דרכי ככתב צבאי ובחודשים האחרונים אני משמש עורך החדשות, הנמנה על קבוצת אנשים האמונה על אתר האינטרנט הרשמי של צה"ל. אם תרצו, חזית ההסברה של הצבא באינטרנט, בעברית ובאנגלית. מקום שהוא לכאורה צבאי, אך לגמרי אזרחי, מפני שקנה המידה שלו מקצועי לחלוטין: אנחנו עושים תקשורת. המרחק בינינו לבין מערכת חדשות מקוונת אחרת – אינו רב. עובדים בצמוד אל מערכות החדשות האזרחיות, היינו הך.

ולא, אמנם אין תמונות פורנוגראפיות על הקירות ולא מגישים חזיר לארוחת צהריים, אך אופי האנשים אינו מייצג את החילוניוּת הישראלית הממוצעת, זו שיש לה לעתים זיקה מסוימת למסורת. רק כדי לסבר את האוזן, אספר כי באחת ההזדמנויות שאל מפקד היחידה את הנוכחים כמה מהם מתכוונים לצום ביום כיפור. שלושה או ארבעה, מתוך חמישים ויותר, התכוונו לעשות זאת. הפרופורציות באוכלוסייה הישראלית – הפוכות; על פי סקרי דעת הקהל מדובר על כ-70% שמתכוונים לצום, ביום הקדוש ביותר ליהודים. וזה רק מאפיין אחד מבין רבים. ובגילוי לב, אם לומר את האמת: אם הייתי ראש ישיבת הסדר, הייתי חושב פעמיים בטרם הייתי שולח לכאן את אחד מתלמידיי. אני משוכנע בכך שאינה דומה החברה בה אני נמצא או המציאות לה אני שותף, לכל יחידה עורפית (וכל שכן קרבית) בצה"ל.

דובר צה"ל, גלי צה"ל ו"במחנה" מורכבים, על פי רוב, מהאליטה החילונית הישראלית, על שלל מאפייניה. לכאורה מדובר בנתון מפתיע, אלא שעם הזמן העניין נתפס כלגיטימי – מפני שמה שמאפיין את התקשורת הישראלית, אמור לאפיין גם את זו הצבאית .

חוסר המחויבות לאקסיומות

זו אכן חוויה מטלטלת שעוברת עליי באחרונה. לאחר חיים שלמים במסגרות דתיות ונפרדות, מתוכם שנתיים אינטנסיביות בישיבה, אני נזרק באחת אל העולם החילוני, הפתוח והחופשי, חסר הגבולות. כאמור לעיל, אני נפגש איתו בליבה שלו, בטהרתו. אם אצטרך להגדיר את שעובר עליי בתקופה האחרונה, אכתוב כאן "שבירת כלים", בהעזה ובהשאלה מעולם הקבלה. נשברים להם לא מעט מושגים.

הם נשברים, מפני שזה אולי המאפיין הבולט של החילוניוּת: הטבעיות, ה"זרימה", חוסר המחויבות לתיק עמוס האקסיומות שאני נושא על גבי. לא בחיל, לא ברעש, לא בכוח – דווקא בחיבוק החם שאני מקבל מהחילונים, האקסיומות מתמוטטות. ישנו מין סחף שכזה, שמצליח לערער אותך מבלי משים. מעטים הם הויכוחים התיאולוגיים, זירות ההתגוששות, מפני שהשסע הדתי-חילוני לא באמת קיים בתל-אביב. דווקא ההרמוניה היא זו המכניסה אותי לסחרור.

העגלה הריקה והעגלה המלאה 

כך מצאתי את עצמי, בשלב הראשוני, מנסה לעמוד על ההבדלים ביני לבינם. להבדיל מכל הסטיגמות על החברה החילונית, כפי שהיא נתפסת מבעד למשקפיים הדתיות-לאומיות, לא מדובר בחבורה של ערסים. ההפך הוא הנכון: מדובר בחברה תרבותית, עשירה, רב-גונית, פלורליסטית והומניסטית. המסגרות המעורבות הצמיחו מהם אינטליגנציה רגשית גבוהה בהרבה מכפי שאני יכול לה. יש המון מה להעריך ואפילו להעריץ בה.

מרבית חבריי לצבא השקיעו את זמנם הפנוי באקדמיה או בלימודים מקצועיים והם מומחים של ממש בתחומם. קולנוע קלאסי ועכשווי, תיאטרון, תערוכות ומוזיאונים, ספרות עברית וקלאסית, יצירה מוסיקלית עשירה, עיתונאות ותקשורת. אנשי שיחה מרתקים, עמוקים, מעוררי עניין. עולמם רחב.

ופתאום, כשאני מתבונן עם המטען האישי שהבאתי עמי אל החילוניוּת, אני נזכר בשאלתו המפורסמת של "החזון איש" ביחס לקשר בין דתיים לחילונים: "עגלה ריקה ועגלה מלאה נפגשות על גשר. כלום לא דין הוא שתפנה העגלה הריקה את הדרך לעגלה המלאה?". התמונה המרהיבה שנחשפה לנגד עיניי, הותירה אותי בשאלה: אולי עגלתי היא זו החסרה? וכך כמו נדחקתי להסתגר, כדי לא להיבלע. חיפשתי ללא הרף את המבדיל והמפריד והשונה. זה לקח זמן מה, עד שגם השלב הזה עבר מן העולם. היום אני מרגיש כאן בבית. קצת שונה, אך ייחודי. אחד מהחבר'ה.

מעורבות והתערות

על אף שכל האמור לעיל עלול להיתפס כקמפיין כנגד המעורבות החברתית בין דתיים לחילונים בצה"ל ובכלל, אדגיש שההפך הוא הנכון. החלק הבא במאמרי מיועד למי שמבקש להיות מוביל דעת קהל בחברה הישראלית: איש מפתח בעולם התקשורת, דמות משמעותית במערכת המשפטית, סופר ישראלי מוערך או איש אקדמיה מרכזי.

בעיניי, ללא טבילת האש החילונית, ללא המעורבות עד-צוואר, אין שום אפשרות להגיע אל היעדים הללו. כדי להגיע אל היעדים המשמעותיים בחברה הישראלית, מוכרחים לקיים קשרים חברתיים עמוקים ביותר עם אנשים שאינם אנשי תורה ומצוות, משום שבסופו של דבר, החברה הישראלית הינה חברה חילונית ברובה.

תפיסת ההסתגרות, אפוא, נוחה יותר מבחינה דתית. מבחינה קרייריסטית או לאומית, אי אפשר להסתגר בד' אמותיך ולצפות מעצמך להגיע אל הקוקפיט החברתי. כל נושאי התפקידים הציבוריים המשמעותיים ביותר, היו אלו שקשרו בדרך זו או אחרת את גורלם החברתי עם הציבור החילוני. מרביתם, עוד מתקופת השירות הצבאי – ואף לפניו.

אני מאמין שההתמודדות עם העולם החילוני מחשלת. הופכת אותך לאדם רלוונטי יותר, מעניין יותר. מעצבת אותך ואת עולמך הדתי בצורה אדירה. למי שמסוגל להתמודד עם המציאות הישראלית – לדבר אליה ועליה וממנה. רוב המצדדים בעמדה המסתגרת, נותרים אברכים בישיבות גבוהות, ר"מים בישיבות מסוג זה או אחר. מקסימום, מדענים. אני לא מזלזל באף אחד מן התפקידים הללו, אך ברור לכל כי אף אחד מהם אינו רלוונטי לחברה בישראל, כמי שמסוגל להשפיע עליה ולקבוע בה סדר יום. מדובר בבחירה הנוחה והגלותית, בעיניי. ההסתגרות מתחילה בבחירה הראשונית הזו בין שירות צבאי מצומצם ומוגבל, לבין שירות צבאי המשלב מעורבות אמיתית בעולם החילוני.

בשורה התחתונה: יבחר הקורא את דרכו ולדרך הזו יש מחירים, שחלק מהם מובאים אגב אורחא ברשימה זו. ישנו מחיר כבד, לא פשוט, שגובה קורבנות משמעותיים הבאים לידי ביטוי בשמירת העיניים ובשמירת הלשון ובתמימות. זהו התשלום עבור כרטיס הכניסה. ובכל זאת, עבור מי שמעוניין לצאת אל הדרך שתכליתה הובלה והנהגה, המחיר הזה, בעיניי, משתלם. ולמען הסר ספק: אין דרך אחרת להיות עורכי העיתונים ומהדורות החדשות, הפוליטיקאים, הדיקנים, הדויד-גרוסמנים של 2030, זולת דרך זו.

החיפוש כמשמעות דתית 

בחזרה אל הנימה האישית. התמודדות הגדולה מכולם היא החיפוש אחר הא-לוהים. עד לפני כתשעה חודשים, הוא היה לגמרי נוכח. הוא ליווה את סדר היום, השפיע על מהלך החיים, קבע את נושאי השיחה. הייתי חי לפי לוח השנה שלו והיעדים האישיים היו השיעורים בהם ניתחתי את דבריו. בתוך זמן קצר מהרגע בו עזבתי את שערי הישיבה, הוא הפך נוכח-נפקד. כמו דורש ממני לחפש אותו בין השיטין. היום אני צריך להיות הרבה יותר קשוב ללחישותיו, להתמקד ברגעים העדינים בהם הוא מגיח מתוך ההעדר ואז לתפוס את הרגע ולהשתמש בו עד כלות ולהתחמם לאורו עד שאנצל אותו עד תום ועד לרגע הבא.

בין היתר, במכתב הזה ביקשתי לספר את שעובר עליי. אני מאמין שכשלתי, כי בעצמי אני נמצא בעין הסערה. קשה לי הכתיבה וקשים עליי ההסברים. חברים יקרים מנסים לשמור איתי על קשר, לשוחח ולהזכיר זכרונות ראשונים, אך זה נשמע כמו הד רחוק. אני לא מחפש נוסטלגיות מפני שזה חיפוש ילדותי שאין בו כלום. אני מחפש את החיבור לעולם בו אני נמצא היום ואני עדיין מחפש ובספק אם החיפוש הזה יסתיים ואולי זו המשמעות הדתית הבסיסית ביותר: החיפוש והמשכו.

ואני כמו מי שנקטעה ידו אך הוא מרגיש בה דגדוג או גירוד. חי את ההעדר, מרגיש את החיסרון. יותר מכל, זהו עולמי הדתי.

* פורסם ב"דף קשר", ביטאון ישיבת הר עציון: http://www.etzion.org.il/dk/5770/1218maamar9.html