אני יושב בין הקומה הרביעית לבין הקומה החמישית, במעין עיקול קטן של חדר המדרגות, מתחת לשתי נורות פלורוסנט מהבהבות. על ידי ספרי הקריאה שאני לוקח עמי, אני מניח אותם על המדרגה. אחד מהם תמיד יהיה תנ"ך. אחר יהיה רומן ספרותי. אני בורח אל דפים, אל הסיפורים והדמויות, כדי להיעלם מכאן. בזכות הספרים אני מצליח להתכנס אל תוך עלילה אחרת מהעלילה שלי, כי לעלילה שלי אין להציע אלא אבדון וחושך ודממת מוות וייאוש שאין לו סוף.
בתוך המקום הזה אני יושב זמן מה. אף פעם לא זמן מדויק, לא שעה או שעתיים, אלא כשעה או כשעתיים ולעתים יותר ולפעמים פחות. ואני קורא וקורא ומאמץ את העיניים וקם ממקומי ומטפס קצת במדרגות ולאחר מכן יורד ומתיישב שוב וקם ושוב מתיישב וחוזר אל הדמויות בעלילה ואל הטיפוס שלהם בתוך עצמם. אני שונא בני אדם, לכן אני בורח אל חדר המדרגות, שהוא בדרך כלל מקום נקי באופן כללי ובמיוחד מבני אדם ואורחי פתאום.
רק לפעמים מישהו פותח את הדלת ויוצא אל מרחב המגורים, ממתין אל המעלית או משתמש במדרגות. בדרך כלל, איש איננו משתמש במדרגות, אלא במעלית. וממקום מושבי הגבוה, בפינה, אני מאזין לקולות המים הזורמים בצינורות הבתים – ואני חושב ומדמיין שאלו מים לקומקום הקפה ואלו מים למקלחת ולבית השימוש והמים הללו בכלל הולכים אל הקערה של הכלב. רעש מדחסי המזגנים. לעתים רחוקות אני שומע קול אנשים המשוחחים בינם לבין עצמם. לעתים רחוקות אף יותר, קולות רמים ורעשי ויכוח. אני מהנהן לעומתם, באיזו מין הבנה מעורפלת, כאילו יש בזה ממש. כאילו יש לזה סיבה, לכל הרעש האומלל הזה, של החיים בתוך הכלום, בין אימפריות האבק שהקימו לעצמם, סביב חדרי מדרגות.
אל מול פינת חדר המדרגות שלי ישנו חלון קטן הקבוע בקיר, ממנו אפשר להשקיף על בניינים אחרים. ובינות לבניינים ניתן להבחין פה ושם בעצים ששתלה העירייה למען איכות הסביבה והאוויר. ובין העצים, כבישים וכלי רכב הממהרים ממקום למקום. בדרך כלל אני רואה את דמדומי השקיעה ואחריהם השקיעה ואחריה צאת הכוכבים. זו השעה האהובה עליי במהלך היום, שכן היא מביעה איזו סופיות, איזה גמר עניין – כאילו השלמנו משהו עם עצמנו ועם הסובב אותנו. כאילו יש סיכוי שהכל ייגמר עכשיו, הנה הוא נכבה, הנה האור שהיה פה כל היום כולו, פשוט קם והולך. ובמקומו הכוכבים ובמרכזם הירח, שכמו מביטים בשמיכת הלילה היורדת על האנשים.
והאנשים, הנה הם שוב טורדים את מנוחתי, פותחים את דלתות הדירות ונכנסים או יוצאים ושוב נכנסים. וכל אימת שאני שומע את קול צעדי רגליהם, אני קם ממקומי ומעמיד פני עובר אורח. הרי כה משמים יהיה זה המראה, של בחור צעיר היושב לקרוא תחת אור הפלורוסנט של חדר המדרגות. לסהרורי ייחשב, או שמא לשיכור, לעזוב, לבודד. ואמנם, בודד ועזוב. למה זה אנוכי, אני שואל את עצמי בכל פעם שאני מתיישב בפינת חדר המדרגות. למה זה אנוכי. למה שוב, עוד רגע ועוד רגע מתאסף לשני רגעים – והנה הזמן חל. שוב. והאכזבה הזו. והעלבון של החיים האנושיים הללו.
לכן אני קם ומעמיד פני עובר אורח, עד ששוב חוזר השקט אל חדר המדרגות. וכשהוא שב, אני מחזיר את הספרים למקומם המכובד על המדרגה ומתיישב על ידם ומלטף את הכריכה ופותח שוב את הספר, בעזרת הסימנייה שנתנה לי מישהי, שאולי חושבת עליי עכשיו ואולי לא. אני חושב עלייה ועל כמה שאני דואג לה ועל איך שהייתי רוצה להציץ מבעד לחלון הקבוע בקיר ולראות אותה במקום מושבה, רגועה, יושבת בנחת, מוגנת, בדמדומי השקיעה הזו.
אבל כל שיש לי הוא שקט חדר המדרגות. ריצוד מנורות הפלורוסנט. הסימנייה. דפי הספר. עלילות האנשים האחרים, בהם אני נאחז כבקרש הצלה. ולאחר מכן אני קם, מיישר את בגדיי, מעמיד פני עובר אורח המיושב בדעתו וחוזר אל דירת המגורים, כדי להיעלב מהכל – ולחיות.
