אתה אף פעם לא מצליח להבין את נקודת ההתחלה. יודע לשים עליה אצבע ולכתוב "זה היה כך וכך, כשהשמיים היו כאלה ומזג האוויר היה הביל". יודע, יודע לכתוב ולתאר, אך לא מצליח להבין את נקודת ההתחלה, את מה שהניע את הגלגל הראשון שדחף את השני – שהביא אותך עד הנה. ואפילו עד כאן אינך יודע מאום.
זוכר את עצמך, במגרש המכוניות? התקשרת וניסית להבין לאן אתה הולך. אתה בוודאי זוכר, כשהקצת מחלום עולמך אל הכרך הגדול. היא ענתה, לקונית. כמו שעון דובר, שלפה לך משפטים ותשובות ובעצם מעולם לא הפסיקה לשלוף לך תשובה והותירה אותך המום, נדהם, ספוק כפיים אל מול הכריזמה המשתוללת, המתחוללת לה לאין גבול ואין קץ. ואתה, עני ורש, עומד פתח שער שאינך מכיר. משתומם מגודל התדהמה.
יד ביד היא לקחה אותך אל המשעולים בעיר שלא הכרת. היא הביאה אותך מתוך עצמך – אל עצמך. בכוסות קפה חד פעמיות, בבתי קפה טרפים, בפינות רחוב, בדמדומי שקיעה, בשיחות הטלפון, בהקלדת משפטים קצרים, היית יושב ומהרהר אודות קיומך. מי היא זו ואיזו היא, שתעורר בך סערת נפש.
וכל רודפיך השיגוך בין המצרים. אמרו כי נשבית בקסמים, אם לא כשפים. ואתה אמרת: לא אהבה מהסוג שאתם מבקשים. את עצמי אני מבקש. והלכת ונשמת את הבל פיה והרגשת את דופק גופה וחשת את עקצוצי מחשבותיה – ולבסוף מה.
טובה שעה אחת של תשובה בעולם הזה, מכל חיי העולם הבא. הייתה לך שעה של אור בהיר, בוהק, שניער אותך מכל רגביך. ראית הכל. והאור הלך וכבה. ואתה יודע, לא ישוב לכשהיה, לו גם ישוב.
הייתה לך שעה. לו היית יודע את הזמן, היית מסתכל על השעון ומכלכל את צעדיך. לא ידעת. התחלת במגרש המכוניות, צעדת אל המדרכות ובתי הקפה, המשכת אל המרפסת הצופה אל הכבישים הסואנים, מיהרת אל דלתות פתוחות, אל חברים אחרים, אל חוויות חדשות, מעומקיו של כאב ועד דגדוגיו של הצחוק, אל אובדן ההכרה והחושים, אל הפחדים, אל האהבות שהכזיבו ושהתעוררו מחדש, אל האין. והיש. והכלום. ומה שלא היה.
לא חלמת. הכאב הזה אמיתי.
