לאחר שלוש שנות הפסקה בבית המדרש של הישיבה, אני חוזר לתפילת יום הכיפורים של המניין המעורב דתיים וחילונים בכפר סבא - ואין זה דבר של מה בכך, מפני שכמרחק שמיים לארץ, מרחק שני המניינים.
האחד מלא יגון ולחץ ומתח נפשי שאין שני לו, ותעוקה, ופחד מאימת הדין, ומבט אל הספסל הקדמי שם עומד הרב הזה על יד הרב ההוא - ושניהם מתחטאים לפני אלוהים, משל היו אחרוני העבריינים, ואם הם מתחטאים - היכן אתה? והחרב החדה מונחת על צווארך, ויד איתנה כמו אוחזת את ידך ונשלחת ומסמנת אל קו האופק, כמו אומרת: כל שיש לך מונח כעת על הכף.
והאחר? חילונים המתעטפים כילדי בר-מצווה בטליתותיהם, אוחזים בסידור ומביטים לכיוון שליח הציבור, ומנסים לעקוב אחר מילות התפילה. הם מתחטאים בקושי, אך מתכוונים לכל מילה היוצאת מפיהם. שוברים את שיניהם על קטעי הארמית. שוגים בהגיית הפסוקים מהנביאים. מדדים בצעדיהם אל ארון הקודש כדי לנשק את הפרוכת או לגעת בספר התורה. ואיני לועג לכל זה, אלא ממש להפך, נמלא אושר וחום ואהבה על החיבור שלנו "להתפלל עם העבריינים".
אני חוזר אל המניין המעורב, שכן אני מעורב בו לא פחות. לא רק בית הכנסת מעורב דתיים וחילונים, אלא אף אני, כמי שחי ומלא ראשו-רובו-ושולחנו בתוך הוויית העולם החילונית-ישראלית. אני לא מגיע אל בית הכנסת כדי "לעזור לחילונים להתפלל". אני מגיע אליו, כדי שהם יעזרו לי. כדי שארגיש בבית. כדי שאוכל להתחטא ולהתנצל ואפילו קצת לפחד מאלוהים - אבל כדי שלא אאבד את העשתונות ואוכל להתפלל לפניו כילד תמים שאין לו דבר.
ברגע השיא של תפילה, קודם תפילת נעילה, אזכר השנה בדבריו של מורי ורבי, הרב יהודה עמיטל, שמיום כיפורים שעבר עד יום כיפורים זה - החזיר נשמתו לבורא ונפטר מאיתנו בצער גדול. שיחותיו לפני תפילת נעילה, תמיד מילאו אותי התרגשות גדולה. באחת הפעמים האחרונות, בכמה מילים קצרות, קרא הרב עמיטל: "תזרקו מעליכם את הכל ותתפללו לפניו כמו ילד קטן שמבקש עזרה".
כמו מי שבסך הכל רוצה שאלוהיו יאהב אותו, ויחבק אותו, יתן לו חום וחסד, כי כולנו זקוקים אליו. ימלא אותו געגוע מתוק לימים אחרים וזיכרון ראשון לימים שעוד יבואו. כמו מי שמבקש רחמים על ששגה וטעה, שוב ושוב. כמו מי שפגע באחרים, אך קודם כל בעצמו, עד בלי די. כמי שרוצה שעד יום הכיפורים הבא יהיה כאן טוב יותר.
עזור להם
הרי הם המוניך
הרי בניך הם
שמחם,
על ענפי אילנות הושיבם
אנא
והיו לך הם
ציפורים מצייצות
מתקייצות
ולא בכייני לבבות רצוצים
ולא מבקשי סליחות ומחילות
בימים נוראים מאוד.
עזור להם
אנא, שמחם.
מדוע יבכו ההם
ימי כיפורים לפניך.
על מה ומדוע תפיל אימה
על המוני אדם הרצים כצביים רדופים לפניך.
עזור להם
הרי הם המוניך
הרי בצלמך.
- אברהם חלפי.
גמר חתימה טובה.
האחד מלא יגון ולחץ ומתח נפשי שאין שני לו, ותעוקה, ופחד מאימת הדין, ומבט אל הספסל הקדמי שם עומד הרב הזה על יד הרב ההוא - ושניהם מתחטאים לפני אלוהים, משל היו אחרוני העבריינים, ואם הם מתחטאים - היכן אתה? והחרב החדה מונחת על צווארך, ויד איתנה כמו אוחזת את ידך ונשלחת ומסמנת אל קו האופק, כמו אומרת: כל שיש לך מונח כעת על הכף.
והאחר? חילונים המתעטפים כילדי בר-מצווה בטליתותיהם, אוחזים בסידור ומביטים לכיוון שליח הציבור, ומנסים לעקוב אחר מילות התפילה. הם מתחטאים בקושי, אך מתכוונים לכל מילה היוצאת מפיהם. שוברים את שיניהם על קטעי הארמית. שוגים בהגיית הפסוקים מהנביאים. מדדים בצעדיהם אל ארון הקודש כדי לנשק את הפרוכת או לגעת בספר התורה. ואיני לועג לכל זה, אלא ממש להפך, נמלא אושר וחום ואהבה על החיבור שלנו "להתפלל עם העבריינים".
אני חוזר אל המניין המעורב, שכן אני מעורב בו לא פחות. לא רק בית הכנסת מעורב דתיים וחילונים, אלא אף אני, כמי שחי ומלא ראשו-רובו-ושולחנו בתוך הוויית העולם החילונית-ישראלית. אני לא מגיע אל בית הכנסת כדי "לעזור לחילונים להתפלל". אני מגיע אליו, כדי שהם יעזרו לי. כדי שארגיש בבית. כדי שאוכל להתחטא ולהתנצל ואפילו קצת לפחד מאלוהים - אבל כדי שלא אאבד את העשתונות ואוכל להתפלל לפניו כילד תמים שאין לו דבר.
ברגע השיא של תפילה, קודם תפילת נעילה, אזכר השנה בדבריו של מורי ורבי, הרב יהודה עמיטל, שמיום כיפורים שעבר עד יום כיפורים זה - החזיר נשמתו לבורא ונפטר מאיתנו בצער גדול. שיחותיו לפני תפילת נעילה, תמיד מילאו אותי התרגשות גדולה. באחת הפעמים האחרונות, בכמה מילים קצרות, קרא הרב עמיטל: "תזרקו מעליכם את הכל ותתפללו לפניו כמו ילד קטן שמבקש עזרה".
כמו מי שבסך הכל רוצה שאלוהיו יאהב אותו, ויחבק אותו, יתן לו חום וחסד, כי כולנו זקוקים אליו. ימלא אותו געגוע מתוק לימים אחרים וזיכרון ראשון לימים שעוד יבואו. כמו מי שמבקש רחמים על ששגה וטעה, שוב ושוב. כמו מי שפגע באחרים, אך קודם כל בעצמו, עד בלי די. כמי שרוצה שעד יום הכיפורים הבא יהיה כאן טוב יותר.
עזור להם
הרי הם המוניך
הרי בניך הם
שמחם,
על ענפי אילנות הושיבם
אנא
והיו לך הם
ציפורים מצייצות
מתקייצות
ולא בכייני לבבות רצוצים
ולא מבקשי סליחות ומחילות
בימים נוראים מאוד.
עזור להם
אנא, שמחם.
מדוע יבכו ההם
ימי כיפורים לפניך.
על מה ומדוע תפיל אימה
על המוני אדם הרצים כצביים רדופים לפניך.
עזור להם
הרי הם המוניך
הרי בצלמך.
- אברהם חלפי.
גמר חתימה טובה.
