להב הבדידות

בחוץ הכל רטוב
ויש עננים אפורים וכבדים, עייפים כאלה, שכבר ראו הכל
ברחוב יש ממהרים לבתי הכנסת, לבושים לבן
אחדים הולכים מתוך נחת

אינני הולך
לשום מקום
אף פעם
מאותו פחד
של הלהב הקר
של סכין הבדידות
שמדי פעם בפעם מונח על צווארי.

ואין ידיעה ברורה יותר כאותה ידיעה
שהיא כמעט פיזית, ממש אפשר לאחוז בה
ולהביט הישר אל תוך עיניה
ואפילו לומר לה, מתוך מהירות:
יום אחד את תחתכי.

והעננים ימשיכו באותה כבדות
והממהרים ימהרו
והשאננים ימשיכו מתוך נחת
ואני אלך.