זו דירה קטנה עם צילינדר ישן, בקומה השלישית של בניין פשוט אך נקי. הפיליפינית מעבירה כאן סמרטוט פעם בשבוע תמורת 21 שקלים לשעה. לא חוקית. מעטים רואים אותו יוצא מפעם לפעם את הדלת, נועל אחריו פעמיים ויורד במדרגות, שתיים-שתיים, בדרך כלל כדי להוריד את הזבל, כדי לערוך את הקניות, כדי להביא את העיתון, כדי לבדוק האם עדיין זורחת השמש.
ובעצם את השמש הוא יכול לראות מבעד לחלון המטבח הקטן, הצופה למגרש המשחקים השומם. המרפסת חסומה בגרוטאות במהלך השנים האחרונות, הוא לא זוכר ממתי. רוב ימיו הוא יושב לשולחן הקפה הקטן, וממלא ניירות במילים. כך, בעבר, כשהכיר אותה, הציג את עצמו. ממלא ניירות במילים. עיתונאי? היא שאלה. לא. סופר? לא. ממלא ניירות. הרי מישהו צריך לעשות גם את זה.
יש ביניהם קשר שקשה להסביר מבחוץ. ולא שלא ניסו. ניסה השכן מהקומה החולק איתו קיר דק ומשותף, שאמר לועד הבית שהיא כנראה סוג של אחות רחוקה שמגיעה מדי פעם בפעם לביקור תכוף. אחדים חשבו, מתנדבת מטעם השירותים הציבוריים. חלק ניחשו, מאהבת. ולא היא. את הדלת הוא פותח רק בפניה, על פי הסימן המשותף. חמש דפיקות, הפסקה קלה, שתי דפיקות נוספות. רק לפי הסימן הזה הוא עוזב את הניירות, או את החלון, או את סיר הבישול, או את המקלחת – ויוצא אל הדלת ופותח פעמיים ומכניס אותה בלי אומר ודברים. ומציע לה לשתות, מבלי לשאול. ויושב מולה ומדבר איתה ומספר לה על מה הוא רוצה לכתוב ועל מה לא הצליח ואת מה הוא כבר רשם על הנייר והכניס מהר מהר אל תוך הקלסר, שלא יראו, כמתבייש מפני המתבונן. ועל כמה החיים. והיא מספרת לו על קורותיה ועל מה שקורה בחוץ ועל הרוח החזקה ועל הגשמים ועל התחזית לפיה קרה צפויה במקומות הנמוכים.
מתי התחיל לגזור על עצמו את הבדידות הזו? אין הוא זוכר. היה זה כשהבין שאין לו מה לחפש שם בחוץ, שאותם צרכים חברתיים דוחים אותו. שרע לו להסתובב ברחובות העיר, נטול כל מגן, מסתובב בין האנשים כברווז במטווח. משנדחק אל ספת הפסיכולוג ומשזה העביר אותו על שולחן הפסיכיאטר וההוא אל דלפק התרופות בבית המרקחת המקומי, הבין שהפתרונות הציבוריים אינם בעבורו. וכך מצא עצמו רוב ימיו יושב נעול וספון בדירתו. אמנם לא מפוחד מהרחשים בחדר המדרגות, כפי שהיה פעם. אמנם לא מתרגש מצלצולי טלפון בלתי ברורים. אך דואג לה, שתשוב כל פעם ותכנס אל חדרו ותאהב אותו כבראשונה.
כי הפחד הוא פחד קיים. הוא מרגיש את הפחד הזה כשהוא קם בבוקר ומחמם את המים לקפה, כשהוא רואה שהשמש שוב מכה בחלון המאובק. או כשהוא יושב לעת ערב עם חבריו בעלי אחוזי האלכוהול, לוגם את המרירות של האדום היבש וזורק מבט עייף במסך הטלוויזיה שלא מבשר דבר. והוא מרגיש אותה מבעד לדלת המיושנת וחדר המדרגות הנקי והכניסה הנעולה והרחוב הקטן ועמוס המכוניות והרחוב הראשי הסואן והעיר הגדולה והכרך – והיא שם בתוך עצמה, והוא מסוגל לשלוח יד ולהרגיש אותה ולהעביר לה הודעה קצרה ולגעת בה ולעצום את עיניו וללחוש לה. והיא תשמע. ככה קרובים.
אבל הפחד הוא מפני ניצחון האנושיות, שכה מאיימת עליו. האויב הגדול שלו. זה שמפניו הוא הסתגר בתוך הדירה הזו, חושב לעצמו, כמו חניך בית ספר יסודי, שכאן הצליח ליצור מציאות אחר, מרחב מוגן מפני כל אותם אינטרסים חייתיים, בהמיים, אנושיים, המאפיינים את הפרהסיה. האויב הזה, שמפניו הוא מסתיר את הניירות והמילים, זה שמפניו הוא כל כך דואג לה. היא לא דואגת. היא מרגישה את החובה המוסרית הבסיסית הקיומית להמשיך ולצעוד ברחובות, ולגעת באנשים, ולהתחבר אל כל מה שעוד אפשר להתחבר אליו מבעד לאותו מעטה פלסטי של החברה האנושית המודרנית הקרה הזאת. לא מפחדת להיפגע. בתוך החדר הנעול, היא אפילו אומרת לו, היא רוצה להיפגע. אם לא תיפגע, היא לא תצליח להבין איך הם ממשיכים לנסוע בנתיבי איילון. למהר לבנק. להזדרז למעלית. לאהוב.
היא רוצה לאהוב. את אוהבת אותי? הוא שואל. כן, בוודאי. יותר מהכל? כן. יותר ממה שאת מחפשת שם בחוץ? בטח. היא מבטיחה לו, אבל קשה לו להאמין. קשה לו להאמין, כל לילה מחדש, שהדירה הקטנה והעלובה שבה הוא חי, שהבגדים המרופטים בהם הוא מתעטף, שהמילים השחוקות בהם הוא כותב, שהייעוד העצוב שהוא הציב לחייו, שהבדידות האיומה הזו – שכל אלו מצליחים לגרום לה לאהוב אותו יותר מהכל. יש בו חשש מתמיד, לא פחות קיומי מאותו כאב שאך זה עתה הזכרנו, שהיא עושה את הכל ומגיעה אליו מעת לעת, רק כדי לצאת ידי חובה. רק כדי להקיש בדלת חמש פעמים, הפסקה ועוד פעמיים, כדי לפתוח את הדלת ולגלות שהוא לא תלוי בגובה מטר וחצי מעל לרצפה.
היא כל חייו. לא צריך להתאמץ כדי להוכיח. היא היחידה שנכנסת בדלת, על פי הסימן. היא היחידה לה הוא מספר, כמעט בלחישה מאימת הקירות הדקים, את כל מה שעובר עליו וכל מה שחשוב לו. הוא אוהב אותה יותר משאוהב את עצמו, שאם לא כן, היה כבר קם והולך מזמן. מוכר את הדירה בתוך יום או יומיים, אורז את מעט חפציו ועובר לעולם אחר. הרי דבר לא נשאר לו כאן, מלבדה.
הוא מפחד שיום אחד לא תגיע. שיום אחד לא תדפוק בדלת. שהדפיקות היחידות על הדלת יהיו של ועד הבית או של הסוקרים או של מתרימים לעמותות צדקה וחסד. אחרי שבוע או שבועיים תשלח לו גלויה מארץ רחוקה ותכתוב לו "אהובי, יש לי חבר ויצאנו אל הצד השני של העולם כדי לאהוב". ולאחר חודש או חודשיים תכתוב לו מייל קצר ותתאר כיצד טובים חיה וכיצד היא מספרת לו הכל, גם עליו. גם עליי? הוא ישאל במייל חוזר וזועם, "הגם לכבוש את המלכה עמי בבית".
לא אכפת לו מהחיפושים האלה בחוץ, שהוא אמנם לא מאמין בהם, אבל מצליח להבין אותם ובלבד שהיא תחזור אליו. הוא רק דואג שלא תשוב. הרי הכל כל כך עלוב בדירה הקטנה הזאת. המנורה המשתלשלת מן התקרה. קולות המים בקירות. רצפת חדר האמבט השבורה. המיטה החורקת. חלון המטבח המאובק הצופה לגינת המשחקים השוממה. התקרה הנמוכה הזו, שבשכבו על משכבו, כמעט מדי לילה, הוא מביט בה ותוהה כיצד יסיים ממנה את חייו.
עוֹף אֶחָד קִנֵּן עַל שְפַת הַיָם. עָלָה הַיָם וְהֵצִיף אֶת-קִינוֹ. מֶה עָשָה? הִתְחִיל נוֹטֵל מִן הַיָם בְּפִיו וְשׁוֹפֵךְ לַיַבָּשָׁה, וְנוֹטֵל עָפָר מִן הַיַבָּשָׁה וְמַשְׁלִיך לַיָם. בָּא חֲבֶרוֹ וְעָמַד לוֹ עַל-גַבּוֹ וְאָמַר לוֹ: מָה אַתָּה עוֹשֶה וּמִתְיַגֵּעַ? אָמַר לוֹ: אֵינִי זָז מִכָּאן עַד שֶׁאֲנִי עוֹשֶֹה יָם יַבָּשָה וְיַבָּשָׁה יָם. אָמַר לוֹ: שׁוֹטֶה שֶׁבָּעוֹלָם, סוֹף-סוֹף כַּמָּה אַתָּה יָכוֹל?
