אני מכיר תלמיד חרוץ אחד
שהיה נוהג לישון לפעמים במסדרון של בית הספר
אם היה מפספס את האוטובוס האחרון
ואיך היה מחביא את חפציו וממהר לקום בבוקר
כדי לצחצח שיניים בשירותים המשותפים
ולתת את החיוך המטומטם של תלמיד בית ספר רגיל
כשכולם ממהרים לכיתה עם הצלצול
כשכולם ממהרים לכיתה עם הצלצול
וכמה דקות אחרי שאני חושב את זה
אני יורד בתחנת האוטובוס ועובר אצל הקיוסק של הפרסי
ורואה איך תמיד לקראת חצות
הוא ואביו מקפלים את הקרטונים המשומשים של הסיגריות
וזורקים אותם לפח הזבל הקרוב ברחוב
אותו פח זבל שיפנה המנקה האתיופי של רחוב ויצמן
לקראת שש וחצי בבוקר
לא לפני שיבדוק אם נזרקו בו, מבלי משים
כמה בקבוקי שתייה למחזור
כדי שיהיו לו עוד כמה שקלים
לקנות את הכובע גרב לחורף
או את המחברת החומה לילד
או את השלוש בעשר בסופר הכי זול בסביבה
וכשאני רואה אותו מחטט בפח האשפה
רגע לפני שאני עולה אל האוטובוס אל העיר הגדולה
שעה ומשהו לפני שאני יורד אל בית הקפה
ומזמין את ה"רגיל"
ויושב מול הפרסומאי ההוא והמנכ"ל הזה
וחושב שאם אין לך מישהו ללחוש לו באוזן את כל
הכאב הזה
אז בשביל מה לך חיים.
