tag:blogger.com,1999:blog-9642835144618405412011-09-30T20:16:30.830+03:00יונתן אוריך, בלוג אישייונתן אוריךhttp://www.blogger.com/profile/12175295897163385427noreply@blogger.comBlogger1811100tag:blogger.com,1999:blog-964283514461840541.post-80329502436505690392011-05-01T23:11:00.000+03:002011-05-01T23:11:20.467+03:00<div dir="rtl" style="text-align: right;" trbidi="on"><br /><div class="MsoNormal" dir="RTL"><span lang="HE">רציתי להביא מים לשומר הלילה שהמתין איתי בתחנת האוטובוס בערב יום השואה. היינו בה לבדנו ואני לגמתי מבקבוק הפלסטיק עד תום, כשהבחנתי בו מביט בי מן הצד. וודאי היה צמא, במעיל הכחול שלו, בתיק הצד ובנעלי הספורט הלבנים. מי יודע כמה שעות עמד במשמרת. גמרתי אומר להביא לו מעט מים, אך ברז לא היה לי בסביבה. <o:p></o:p></span></div><div class="MsoNormal" dir="RTL"><br /></div><div class="MsoNormal" dir="RTL"><span lang="HE">חציתי את הכביש אל עברו השני של הרחוב ופניתי אל בניין דירות ישן אחד. הכל היו ספונים בדירותיהם, למעט אותה זקנה בקומה התחתונה, שדלתה הייתה פתוחה, כשם שדלתותיהם של היהודים פתוחות בליל הסדר, בזמן שאומרים "שפוך חמתך על הגויים אשר לא ידעוך" וממתינים לאליהו הנביא. היא ישבה בכיסא פלסטיק אחד של "כתר" והמתינה על יד הדלת.<o:p></o:p></span></div><div class="MsoNormal" dir="RTL"><br /></div><div class="MsoNormal" dir="RTL"><span lang="HE">כך נכנסתי ומצאתי אותה, יושבת על יד נר זיכרון מאובק, שעליו תמונה של רבין. היא הצביעה על תמונה בשחור ולבן, בה היו 12 דמויות והפטירה: "הם הרגו את כולם". עיניה בחנו אותי ואת מלבושיי. היא הצביעה על אחת הדמויות ושאלתי: "בעלך" והיא ענתה: "נפטר אף הוא, לפני כמה שנים". דירתה הייתה קטנה ושולחנה היה מצומצם ומלבדו היו שם רהיטים מעטים. ביקשתי את רשותה למלא את בקבוק המים והיא הסכימה בלי אומר ודברים. מילאתי את בקבוק הפלסטיק ועמדתי על ידה וניחמתיה בבניין ירושלים. <o:p></o:p></span></div><div class="MsoNormal" dir="RTL"><br /></div><div class="MsoNormal" dir="RTL"><span lang="HE">יצאתי את הדירה וירדתי אל הרחוב. הלכתי דקה או שתיים עד שהגעתי אל הכביש אותו חציתי אל עבר תחנת האוטובוס. אך שומר הלילה כבר לא היה שם, לא מעילו ולא תיקו ולא דבר. היה שם פנס רחוב שהאיר חלקת דשא קטנה, בעיקול הכביש. ישבתי שם וגילגלתי סיגריה והעלתי בה אש.</span></div></div><div class="blogger-post-footer"><img width='1' height='1' src='https://blogger.googleusercontent.com/tracker/964283514461840541-8032950243650569039?l=jonatanurich.blogspot.com' alt='' /></div>יונתן אוריךhttp://www.blogger.com/profile/12175295897163385427noreply@blogger.comtag:blogger.com,1999:blog-964283514461840541.post-34304851774337414892011-04-10T11:35:00.000+03:002011-04-10T11:35:34.892+03:00<div dir="rtl" style="text-align: right;" trbidi="on"><br />למרות הרושם הראשוני, ספרו החדש של הרב חיים נבון, "גשר בנות יעקב", איננו חיבור פמיניסטי מהסוג שנשות "קולך" היו סומכות עליו את ידיהן. תחת הכותרת "מעמד האישה בהלכה - בין עבר לעתיד", היו מי שביקשו למצוא היתרים מרחיקי לכת או חידושים יוצאי דופן, מהסוג שיכשיר חלק גדול מהמנהגים הפמיניסטיים. למורת רוחן, כנראה, הרב נבון משתדל לעשות בדיוק את ההפך.<br /><br />"גשר בנות יעקב" הוא בראש ובראשונה חיבור אורתודוקסי ושפוי, כזה שנכתב עבור שומרי ההלכה. רובו של הספר מוקדש ומושקע בהוכחת צדקת דרכה של ההלכה, החל מהשלב הראשון: ההפנמה וההבנה כי קיימים הבדלים ברורים בין גברים לנשים, כאלו ששום רבולוציה לא תשנה. הרב נבון משרטט בספרו קווים אדומים חד משמעיים, מתוך רצון להבהיר את המרחק שבין הרצוי למצוי.<br /><br />מבחינתו, מניין נשים הקוראות בתורה, אינו אלא "תיאטרון". זוגות שמבקשים להחליף טבעות במעמד הקידושין שלהם, זוכים מהרב נבון לדלי של מים צוננים ולכמה מילות נזיפה. ואם כל זה לא הספיק לכם כדי להבין את הלך הרוח של "גשר בנות יעקב", הרי שאתם צריכים לקרוא את שכותב הרב נבון בשבח השמרנות - דווקא במסגרת דיון על השינויים שחלים במעמד האישה בהלכה.<br /><br />שהרי, כפי שכותב הרב נבון ללא בושה או משוא פנים, להלכה יש אורך נשימה שונה מזה של הרחוב הישראלי. מדובר באחד היסודות החשובים בספרו, שלא מבקש "למצוא חן" או להפוך "המילה האחרונה". האופנה אולי מתאימה לטרנדים האחרונים בפייסבוק, לא להלכה.<br /><br />ועל כן יש בחיבור הזה איזו צפירת הרגעה ביחס לכל המבקשים לשנות את אורח החיים ההלכתי-אורתודוקסי. לפני שהוא מגיע אל ההצעות הפרקטיות אותן הוא מגיש בספרו, תוהה הרב נבון: מדוע בכלל יש לשנות ומה רע במסורת ובשמרנות ובמנהגי האבות? מבחינתו, יש לשאוף לשינוי מהותי במעמד האישה, אך אין להזדרז לכדי שינויים שיביאו לעיוות המציאות. גם אם ישנו פער בין מעמד האישה בהלכה לבין מקומה החברתי בשנת 2011, הרי שבמקרים רבים מציע הרב נבון להתבונן בפערים הללו וללמוד מהם דבר או שניים ביחס למה שהתורה ביקשה ללמדנו.<br /><br />קריאה בתורה לנשים? הצגה, לא הלכה<br /><br />במישור המעשי, הרב נבון שם דגש מיוחד על ההיתר בהוראת תלמוד לנשים - עד כדי הפיכתו, במידה מסוימת, לסוג של חובה חינוכית. בהתבסס על פסיקות מוקדמות ועל עמדתו העדכנית של מורו ורבו, הרב אהרן ליכטנשטיין, הוא קורא להגדיל את גבולות הגזרה של ההוראה לנשים, גם אל עיון מעמיק בש"ס ופוסקים. עם זאת, הוא דוחה באופן חד משמעי את ההצעות בדבר קריאה בתורה של נשים וקובע כי מדובר במנהג ש"הופך את הקריאה בתורה להצגה. לפי ההלכה, המעמד הזה איננו קריאה בתורה".<br /><br />"אם נשים מתעקשות לקרוא בתורה, הן יכולות לעשות זאת בנוכחות מניין גברים - ואז לפגוע באופייה היסודי של התפילה היהודית, המפרידה בין נשים לגברים בבית הכנסת", כותב הרב נבון. "לחילופין", הוא מציע, "הן יכולות לקרוא בעצמן - ואז לבצע חיקוי מעושה של קריאת התורה, שאין לו כל משמעות הלכתית". עם זאת, הרב נבון קובע כי המצב שונה ביחס לקריאת מגילה, לגביה "הנשים יכולות לקרוא לעצמן וקריאתן נחשבת קריאת מגילה בציבור, לכל דבר ועניין".<br /><br />עם זאת, הרב נבון משאיר בספרו פתח רחב למדיי כלפי שינויים עתידיים ביחס למעמד האישה בהלכה. "אני משער שבעתיד הלא רחוק יהיה מקובל הרבה יותר שנשים ירקדו בשמחת תורה כאשר ספרי תורה בידיהן", הוא מציע ומוסיף כי תהליכים שונים בחברה הדתית "מוכיחים כי היא מתקרבת לקבלת רעיון זה". ואולם הוא מסביר כי על אף הלחצים הפמיניסטיים בתוך החברה הדתית, הרי שבאופק לא מסתמנת "מהפכה כוללת", זאת מפני שלדבריו "רוב הקהילה הדתית מחזיקה באינסטינקט שמרני מוצק, המכוון אותם לשמירה על מסורת אבותיהם". הוא מסכם את ספרו בהנחה כי "כשם שצריך להיזהר משינויים מופרזים בעולמה של היהדות, כך צריך להיזהר גם מקיפאון האוסר כל שינוי ומגנה כל התחדשות".<br /><br />"גשר בנות יעקב", מאת הרב חיים נבון. 231 עמודים, בהוצאת "ידיעות ספרים".<br /><br />פורסם בכיפה:&nbsp;<a href="http://www.kipa.co.il/tarbut/show.asp?id=44428">http://www.kipa.co.il/tarbut/show.asp?id=44428</a><br /></div><div class="blogger-post-footer"><img width='1' height='1' src='https://blogger.googleusercontent.com/tracker/964283514461840541-3430485177433741489?l=jonatanurich.blogspot.com' alt='' /></div>יונתן אוריךhttp://www.blogger.com/profile/12175295897163385427noreply@blogger.comtag:blogger.com,1999:blog-964283514461840541.post-34775944001458396292011-03-25T15:19:00.001+02:002011-03-25T15:20:26.454+02:00<div dir="rtl" style="text-align: right;" trbidi="on">הוא שאל אם יצא לי לראות את הסרט "אלווירה מאדיגאן" שהוקרן לפני כמה ימים בחדר האוכל. אמרתי שלא. הוא אמר שהוא אהב מאוד את הקטע בסרט שבו החבר שלה אומר לה להתבונן בפרח אחד. היא אומרת לו שאם תביט רק בפרח אחד, היא לא תראה את כל שאר העולם והוא אומר לה, "כן, אבל בפרח אחד אפשר לראות עולם שלם". בשתיקה שבאה לאחר מכן, כשכל אחד מאתנו מעופף במחשבתו, יכולתי לראות את הכל מסביבי הולך ומיטשטש ורק עיגול האור שמקיף את עמדת השמירה מסמן את כל העולם שלנו באותו הרגע. נשמתי עמוק. גם כאן עכשיו זה החיים.<br /><br />- מתוך הספר "זוכר כמעט הכל", אהוד בנאי</div><div class="blogger-post-footer"><img width='1' height='1' src='https://blogger.googleusercontent.com/tracker/964283514461840541-3477594400145839629?l=jonatanurich.blogspot.com' alt='' /></div>יונתן אוריךhttp://www.blogger.com/profile/12175295897163385427noreply@blogger.comtag:blogger.com,1999:blog-964283514461840541.post-84127175962769647042011-02-28T16:45:00.002+02:002011-02-28T16:48:17.756+02:00<div dir="rtl" style="text-align: right;" trbidi="on">קיבלתי לא מעט פניות אישיות בימים האחרונים, כדי להביא מפורשות את שמותיהם של הרבנים אשר החליטו, מסיבות שאין אני מצליח להבין, לתמוך בעבריין המין משה קצב ולהביא לחילול שם שמיים ברבים. <br /><br />מתוך ניסיון עם זיכרונו הקצר של הציבור, אני מוצא לנכון להביא לכן את רשימת הרבנים החתומים על המכתב, כדי שלפחות גוגל יוכל להזכיר, לכל מאן דבעי, מי עמד מאחורי אחת היוזמות המטופשות בהיסטוריה של הציונות הדתית.<br /><br />אז הנה, לדיראון עולם, הרבנים שתמכו בקצב - רשימה חלקית:<br /><br />הרב צבי ישראל טאו<br />הרב עמי שטרנברג - ראש ישיבת הר המור<br />הרב &nbsp;שלמה אבינר - ראש ישיבת עטרת כהנים<br />הרב אלי בזק - הר המור<br />הרב ישעיהו דורון - ראש ישיבת לנתיבות ישראל<br />הרב משה הגר - ראש המכינה ביתיר<br />הרב יוסי רודריגז - ראש הישיבה באילת<br />הרב צבי קוסטינר - ראש הישיבה מצפה רמון<br />הרב אלישע וישליצקי - ראש בית המדרש מהות<br />הרב מוטי הס - רב היישוב יתד<br />הרב אלעזר נאה - רב היישוב קשת<br />הרב לנזר - רב היישוב יבול<br />הרב מרדכי נחמני - ראש ישיבת חומות ירושלים<br />הרב נתנאל הראל - ראש מכינת עטרת כהנים<br />הרב ברוך תאנה - ראש מוסדות מוריה<br />הרב שמעון זרד - ראש הכולל בייבול<br />הרב שמואל שטרן - ראש הכולל בכפר התימנים<br /><br />וכמובן, תזכורת ל<a href="http://www.kipa.co.il/now/show.asp?id=43399">מכתב הרבנים שתמכו בקצב</a>&nbsp;ו<a href="http://www.kipa.co.il/now/show.asp?id=43446">התגובות מצד הרבנים הבכירים שהתנגדו</a>.</div><div class="blogger-post-footer"><img width='1' height='1' src='https://blogger.googleusercontent.com/tracker/964283514461840541-8412717596276964704?l=jonatanurich.blogspot.com' alt='' /></div>יונתן אוריךhttp://www.blogger.com/profile/12175295897163385427noreply@blogger.comtag:blogger.com,1999:blog-964283514461840541.post-69022656816332092222011-02-07T09:21:00.000+02:002011-02-07T09:21:06.088+02:00<div dir="rtl" style="text-align: right;" trbidi="on"><span class="Apple-style-span" style="border-collapse: collapse; font-family: arial, sans-serif; font-size: 13px;">בתחזית הודיעו שזה היום היבש<br />האחרון השבוע. תכף טל ומטר<br />אז אל תתרגל למשב הרוח המזרחית<br />ולצלילות השמים ולאור שפורץ לך את<br />החלונות וכמו משאיר סימנים על השולחן.<br /><br />הנה עוד מעט יבואו גשמים<br />עוד יבואו כאלה גשמים<br />שירטיבו לך את הבגדים על החבל<br />ויכו לך בזגוגיות הזכוכית של החלונות<br />וימלאו את צעדיך בוץ<br />בעת שהרוח הקרה תכריח אותך<br />ללכת ולאסוף את צעדיך אל הבית.<br /><br />אבל,<br />תן מבט אחרון אל השמים<br />ופרוש את ידיך כדי לחוש שוב את הרוח המזרחית<br />וראה את הכבסים המתייבשים על החבל<br />ואת ילקוטי הילדים הצועדים בשבילים<br /><br />נסה להבין ולו לרגע את הציפייה<br />לפני שתתאכזב.</span></div><div class="blogger-post-footer"><img width='1' height='1' src='https://blogger.googleusercontent.com/tracker/964283514461840541-6902265681633209222?l=jonatanurich.blogspot.com' alt='' /></div>יונתן אוריךhttp://www.blogger.com/profile/12175295897163385427noreply@blogger.comtag:blogger.com,1999:blog-964283514461840541.post-85232169087152393242011-01-01T22:01:00.003+02:002011-01-01T22:03:39.925+02:00<div dir="rtl" style="text-align: right;" trbidi="on"><span class="Apple-style-span" style="border-collapse: collapse; font-family: arial, sans-serif; font-size: 13px;">יש ובחלק מהאוטובוסים החדישים<br />מותקן מסך מידע שכזה<br />המציג לנוסע היכן הוא עכשיו<br />מתי יגיע אל התחנה הבאה<br />ועד כמה הוא רחוק מסניף הדואר<br /><br />ולמה עוד לא המציאו מסך שכזה המותקן כמו שעון על היד<br />המציג לך היכן אתה עכשיו<br />וכמה דקות נשאר עד לבוא האכזבה<br />ובאיזו פנייה תגיע השמחה, כמו בהפתעה<br />וכמה שבועות תקח אותה בדידות<br />עד שתמשיך ישר ועוד ישר<br />ותחצה את הייאוש ותרד במחלף האשליה<br />ותחנה בין הדיכאון לדאגה<br />וכמה שנים יקחו לך עד שתגיע לעצמך<br />וכמה זמן זה ישאיר לך עד הסוף<br /><br />הרי מי לעזאזל צריך את ההפתעה<br />בשביל מה להמשיך את התסריט<br />אני לא מכיר מישהו שקנה את כאן כרטיס</span></div><div class="blogger-post-footer"><img width='1' height='1' src='https://blogger.googleusercontent.com/tracker/964283514461840541-8523216908715239324?l=jonatanurich.blogspot.com' alt='' /></div>יונתן אוריךhttp://www.blogger.com/profile/12175295897163385427noreply@blogger.comtag:blogger.com,1999:blog-964283514461840541.post-65263654399339863132010-12-28T21:17:00.002+02:002011-01-01T22:04:00.982+02:00<div dir="rtl" style="text-align: right;" trbidi="on">מישהו ריסס כתובת גדולה של סליחה<br />על חלון הראווה של מסעדת שניצלים<br />ברחוב ראשי בתל אביב<br /><br />איך אפשר לסלוח על מה שנעשה במכוון<br />שאלתי את עצמי<br />ואיך האידיוט בכלל חשב לעצמו<br />בעודו מרסס עם הספריי השחור את האותיות הגדולות<br />שמישהו יסלח לו על כתובת גרפיטי<br /><br />אבל אולי מחר בבוקר<br />כשיגיע מטגן השניצלים עם הג'ריקנים הצהובים של השמן<br />הוא יראה את הכתובת<br />ויקח את הסמרטוט שלו<br />וימחק את האותיות הגדולות, השחורות<br />וימחה את דמעותיו<br />וימחל.</div><div class="blogger-post-footer"><img width='1' height='1' src='https://blogger.googleusercontent.com/tracker/964283514461840541-6526365439933986313?l=jonatanurich.blogspot.com' alt='' /></div>יונתן אוריךhttp://www.blogger.com/profile/12175295897163385427noreply@blogger.comtag:blogger.com,1999:blog-964283514461840541.post-1031555786530471282010-12-27T22:14:00.003+02:002011-01-01T22:04:15.208+02:00<div dir="rtl" style="text-align: right;" trbidi="on">אני מכיר תלמיד חרוץ אחד<br /><div>שהיה נוהג לישון לפעמים במסדרון של בית הספר</div><div>אם היה מפספס את האוטובוס האחרון</div><div>ואיך היה מחביא את חפציו וממהר לקום בבוקר</div><div>כדי לצחצח שיניים בשירותים המשותפים</div><div>ולתת את החיוך המטומטם של תלמיד בית ספר רגיל<br />כשכולם ממהרים לכיתה עם הצלצול</div><div><br /></div><div>וכמה דקות אחרי שאני חושב את זה</div><div>אני יורד בתחנת האוטובוס ועובר אצל הקיוסק של הפרסי</div><div>ורואה איך תמיד לקראת חצות&nbsp;</div><div>הוא ואביו מקפלים את הקרטונים המשומשים של הסיגריות&nbsp;</div><div>וזורקים אותם לפח הזבל הקרוב ברחוב</div><div><br /></div><div>אותו פח זבל שיפנה המנקה האתיופי של רחוב ויצמן</div><div>לקראת שש וחצי בבוקר</div><div>לא לפני שיבדוק אם נזרקו בו, מבלי משים</div><div>כמה בקבוקי שתייה למחזור</div><div>כדי שיהיו לו עוד כמה שקלים</div><div>לקנות את הכובע גרב לחורף</div><div>או את המחברת החומה לילד</div><div>או את השלוש בעשר בסופר הכי זול בסביבה</div><div><br /></div><div>וכשאני רואה אותו מחטט בפח האשפה</div><div>רגע לפני שאני עולה אל האוטובוס אל העיר הגדולה</div><div>שעה ומשהו לפני שאני יורד אל בית הקפה</div><div>ומזמין את ה"רגיל"</div><div>ויושב מול הפרסומאי ההוא והמנכ"ל הזה</div><div><br /></div><div>וחושב שאם אין לך מישהו ללחוש לו באוזן את כל&nbsp;</div><div>הכאב הזה</div><div>אז בשביל&nbsp;מה לך&nbsp;חיים.</div></div><div class="blogger-post-footer"><img width='1' height='1' src='https://blogger.googleusercontent.com/tracker/964283514461840541-103155578653047128?l=jonatanurich.blogspot.com' alt='' /></div>יונתן אוריךhttp://www.blogger.com/profile/12175295897163385427noreply@blogger.comtag:blogger.com,1999:blog-964283514461840541.post-23611316008497568152010-12-19T00:20:00.003+02:002011-02-05T18:57:57.542+02:00<div dir="rtl" style="text-align: right;" trbidi="on"><br />זו דירה קטנה עם צילינדר ישן, בקומה השלישית של בניין פשוט אך נקי. הפיליפינית מעבירה כאן סמרטוט פעם בשבוע תמורת 21 שקלים לשעה. לא חוקית. מעטים רואים אותו יוצא מפעם לפעם את הדלת, נועל אחריו פעמיים ויורד במדרגות, שתיים-שתיים, בדרך כלל כדי להוריד את הזבל, כדי לערוך את הקניות, כדי להביא את העיתון, כדי לבדוק האם עדיין זורחת השמש.<br /><br />ובעצם את השמש הוא יכול לראות מבעד לחלון המטבח הקטן, הצופה למגרש המשחקים השומם. המרפסת חסומה בגרוטאות במהלך השנים האחרונות, הוא לא זוכר ממתי. רוב ימיו הוא יושב לשולחן הקפה הקטן, וממלא ניירות במילים. כך, בעבר, כשהכיר אותה, הציג את עצמו. ממלא ניירות במילים. עיתונאי? היא שאלה. לא. סופר? לא. ממלא ניירות. הרי מישהו צריך לעשות גם את זה.<br /><br />יש ביניהם קשר שקשה להסביר מבחוץ. ולא שלא ניסו. ניסה השכן מהקומה החולק איתו קיר דק ומשותף, שאמר לועד הבית שהיא כנראה סוג של אחות רחוקה שמגיעה מדי פעם בפעם לביקור תכוף. אחדים חשבו, מתנדבת מטעם השירותים הציבוריים. חלק ניחשו, מאהבת. ולא היא. את הדלת הוא פותח רק בפניה, על פי הסימן המשותף. חמש דפיקות, הפסקה קלה, שתי דפיקות נוספות. רק לפי הסימן הזה הוא עוזב את הניירות, או את החלון, או את סיר הבישול, או את המקלחת – ויוצא אל הדלת ופותח פעמיים ומכניס אותה בלי אומר ודברים. ומציע לה לשתות, מבלי לשאול. ויושב מולה ומדבר איתה ומספר לה על מה הוא רוצה לכתוב ועל מה לא הצליח ואת מה הוא כבר רשם על הנייר והכניס מהר מהר אל תוך הקלסר, שלא יראו, כמתבייש מפני המתבונן. ועל כמה החיים. והיא מספרת לו על קורותיה ועל מה שקורה בחוץ ועל הרוח החזקה ועל הגשמים ועל התחזית לפיה קרה צפויה במקומות הנמוכים.<br /><br />מתי התחיל לגזור על עצמו את הבדידות הזו? אין הוא זוכר. היה זה כשהבין שאין לו מה לחפש שם בחוץ, שאותם צרכים חברתיים דוחים אותו. שרע לו להסתובב ברחובות העיר, נטול כל מגן, מסתובב בין האנשים כברווז במטווח. משנדחק אל ספת הפסיכולוג ומשזה העביר אותו על שולחן הפסיכיאטר וההוא אל דלפק התרופות בבית המרקחת המקומי, הבין שהפתרונות הציבוריים אינם בעבורו. וכך מצא עצמו רוב ימיו יושב נעול וספון בדירתו. אמנם לא מפוחד מהרחשים בחדר המדרגות, כפי שהיה פעם. אמנם לא מתרגש מצלצולי טלפון בלתי ברורים. אך דואג לה, שתשוב כל פעם ותכנס אל חדרו ותאהב אותו כבראשונה.<br /><br />כי הפחד הוא פחד קיים. הוא מרגיש את הפחד הזה כשהוא קם בבוקר ומחמם את המים לקפה, כשהוא רואה שהשמש שוב מכה בחלון המאובק. או כשהוא יושב לעת ערב עם חבריו בעלי אחוזי האלכוהול, לוגם את המרירות של האדום היבש וזורק מבט עייף במסך הטלוויזיה שלא מבשר דבר. והוא מרגיש אותה מבעד לדלת המיושנת וחדר המדרגות הנקי והכניסה הנעולה והרחוב הקטן ועמוס המכוניות והרחוב הראשי הסואן והעיר הגדולה והכרך – והיא שם בתוך עצמה, והוא מסוגל לשלוח יד ולהרגיש אותה ולהעביר לה הודעה קצרה ולגעת בה ולעצום את עיניו וללחוש לה. והיא תשמע. ככה קרובים.<br /><br />אבל הפחד הוא מפני ניצחון האנושיות, שכה מאיימת עליו. האויב הגדול שלו. זה שמפניו הוא הסתגר בתוך הדירה הזו, חושב לעצמו, כמו חניך בית ספר יסודי, שכאן הצליח ליצור מציאות אחר, מרחב מוגן מפני כל אותם אינטרסים חייתיים, בהמיים, אנושיים, המאפיינים את הפרהסיה. האויב הזה, שמפניו הוא מסתיר את הניירות והמילים, זה שמפניו הוא כל כך דואג לה. היא לא דואגת. היא מרגישה את החובה המוסרית הבסיסית הקיומית להמשיך ולצעוד ברחובות, ולגעת באנשים, ולהתחבר אל כל מה שעוד אפשר להתחבר אליו מבעד לאותו מעטה פלסטי של החברה האנושית המודרנית הקרה הזאת. לא מפחדת להיפגע. בתוך החדר הנעול, היא אפילו אומרת לו, היא רוצה להיפגע. אם לא תיפגע, היא לא תצליח להבין איך הם ממשיכים לנסוע בנתיבי איילון. למהר לבנק. להזדרז למעלית. לאהוב.<br /><br />היא רוצה לאהוב. את אוהבת אותי? הוא שואל. כן, בוודאי. יותר מהכל? כן. יותר ממה שאת מחפשת שם בחוץ? בטח. היא מבטיחה לו, אבל קשה לו להאמין. קשה לו להאמין, כל לילה מחדש, שהדירה הקטנה והעלובה שבה הוא חי, שהבגדים המרופטים בהם הוא מתעטף, שהמילים השחוקות בהם הוא כותב, שהייעוד העצוב שהוא הציב לחייו, שהבדידות האיומה הזו – שכל אלו מצליחים לגרום לה לאהוב אותו יותר מהכל. יש בו חשש מתמיד, לא פחות קיומי מאותו כאב שאך זה עתה הזכרנו, שהיא עושה את הכל ומגיעה אליו מעת לעת, רק כדי לצאת ידי חובה. רק כדי להקיש בדלת חמש פעמים, הפסקה ועוד פעמיים, כדי לפתוח את הדלת ולגלות שהוא לא תלוי בגובה מטר וחצי מעל לרצפה.<br /><br />היא כל חייו. לא צריך להתאמץ כדי להוכיח. היא היחידה שנכנסת בדלת, על פי הסימן. היא היחידה לה הוא מספר, כמעט בלחישה מאימת הקירות הדקים, את כל מה שעובר עליו וכל מה שחשוב לו. הוא אוהב אותה יותר משאוהב את עצמו, שאם לא כן, היה כבר קם והולך מזמן. מוכר את הדירה בתוך יום או יומיים, אורז את מעט חפציו ועובר לעולם אחר. הרי דבר לא נשאר לו כאן, מלבדה.<br /><br />הוא מפחד שיום אחד לא תגיע. שיום אחד לא תדפוק בדלת. שהדפיקות היחידות על הדלת יהיו של ועד הבית או של הסוקרים או של מתרימים לעמותות צדקה וחסד. אחרי שבוע או שבועיים תשלח לו גלויה מארץ רחוקה ותכתוב לו "אהובי, יש לי חבר ויצאנו אל הצד השני של העולם כדי לאהוב". ולאחר חודש או חודשיים תכתוב לו מייל קצר ותתאר כיצד טובים חיה וכיצד היא מספרת לו הכל, גם עליו. גם עליי? הוא ישאל במייל חוזר וזועם, "הגם לכבוש את המלכה עמי בבית".<br /><br />לא אכפת לו מהחיפושים האלה בחוץ, שהוא אמנם לא מאמין בהם, אבל מצליח להבין אותם ובלבד שהיא תחזור אליו. הוא רק דואג שלא תשוב. הרי הכל כל כך עלוב בדירה הקטנה הזאת. המנורה המשתלשלת מן התקרה. קולות המים בקירות. רצפת חדר האמבט השבורה. המיטה החורקת. חלון המטבח המאובק הצופה לגינת המשחקים השוממה. התקרה הנמוכה הזו, שבשכבו על משכבו, כמעט מדי לילה, הוא מביט בה ותוהה כיצד יסיים ממנה את חייו.<br /><br />עוֹף אֶחָד קִנֵּן עַל שְפַת הַיָם. עָלָה הַיָם וְהֵצִיף אֶת-קִינוֹ. מֶה עָשָה? הִתְחִיל נוֹטֵל מִן הַיָם בְּפִיו וְשׁוֹפֵךְ לַיַבָּשָׁה, וְנוֹטֵל עָפָר מִן הַיַבָּשָׁה וְמַשְׁלִיך לַיָם. בָּא חֲבֶרוֹ וְעָמַד לוֹ עַל-גַבּוֹ וְאָמַר לוֹ: מָה אַתָּה עוֹשֶה וּמִתְיַגֵּעַ? אָמַר לוֹ: אֵינִי זָז מִכָּאן עַד שֶׁאֲנִי עוֹשֶֹה יָם יַבָּשָה וְיַבָּשָׁה יָם. אָמַר לוֹ: שׁוֹטֶה שֶׁבָּעוֹלָם, סוֹף-סוֹף כַּמָּה אַתָּה יָכוֹל?</div><div class="blogger-post-footer"><img width='1' height='1' src='https://blogger.googleusercontent.com/tracker/964283514461840541-2361131600849756815?l=jonatanurich.blogspot.com' alt='' /></div>יונתן אוריךhttp://www.blogger.com/profile/12175295897163385427noreply@blogger.comtag:blogger.com,1999:blog-964283514461840541.post-7159082245907473112010-12-10T16:21:00.004+02:002010-12-11T17:29:56.669+02:00<div dir="rtl" style="text-align: right;" trbidi="on">בחוץ הכל רטוב<br />ויש עננים אפורים וכבדים, עייפים כאלה, שכבר ראו הכל<br />ברחוב יש ממהרים לבתי הכנסת, לבושים לבן<br />אחדים הולכים מתוך נחת<br /><br />אינני הולך<br />לשום מקום<br />אף פעם<br />מאותו פחד<br />של הלהב הקר<br />של סכין הבדידות<br />שמדי פעם בפעם מונח על צווארי.<br /><br />ואין ידיעה ברורה יותר כאותה ידיעה<br />שהיא כמעט פיזית, ממש אפשר לאחוז בה<br />ולהביט הישר אל תוך עיניה<br />ואפילו לומר לה, מתוך מהירות:<br />יום אחד את תחתכי.<br /><br />והעננים ימשיכו באותה כבדות<br />והממהרים ימהרו<br />והשאננים ימשיכו מתוך נחת<br />ואני אלך.</div><div class="blogger-post-footer"><img width='1' height='1' src='https://blogger.googleusercontent.com/tracker/964283514461840541-715908224590747311?l=jonatanurich.blogspot.com' alt='' /></div>יונתן אוריךhttp://www.blogger.com/profile/12175295897163385427noreply@blogger.comtag:blogger.com,1999:blog-964283514461840541.post-38929021468792158112010-09-29T16:47:00.002+02:002010-09-29T16:49:10.637+02:00<div dir="rtl" style="text-align: right;" trbidi="on"><br />אתה חייב להסביר לי מה עובר עליך, הוא אמר, בדיוק לאחר שהמלצרית הביאה את החצי השני, רגע לפני הרעם. אתה חייב להגיד לי, פשוט מוכרח, מה זה ועל מה זה ומה הסיבה וכל כך למה ומה הסיפור. בחוץ הלכו אנשים על המדרכה הקצרה ומכוניות ממהרות התיזו עליהם מי גשמים מצידי הכביש ואני חשבתי לעצמי שאת הדברים היותר טובים בחיים, קצת קשה להסביר.<br /><br />תשמע, אמרתי, אם אפשר להכניס משהו אל תוך סיבות הגיוניות, משהו בו נפגע. להבין דבר מה באמת, זה קצת לזלזל בו. זה להכניס אותו אל תוך גבולותיה הצרים של האנושיות הצפופה, זו אשר שבעה מלחם וזקוקה מדי פעם להתפנות בבית השימוש. זו אשר מתעייפת בתוך העלבון הזה של הגוף הכמהה אל כל אותן תשוקות וכל אותם רצונות וכל אותן חסרונות וכל אותם קשיים. לקחת את מה שנתפס כדבר החשוב ביותר מבחינתך ולנסות ולפרוט אותו למטבעות של עשר אגורות, זה לזלזל בעצמך וכל מה שיקר לך. להפוך את מה שנותן לך כוח, את מה שמדאיג אותך בשעות הקטנות של הלילה ובזריזות הבוקר הממהר אותך אל תחנת האוטובוס, לפנקס קטן של נקודות בעד ונגד – זה חטא כלפי הטוב בעולם, אם בכלל ישנו. אתה מבין?<br /><br />הוא ניסה להבין קצת אחרי החצי השלישי אשר הביאה המלצרית. פחות ופחות אנשים הלכו אז בחוץ, על המדרכה הקצרה. היה מאוחר, כשהיא נכנסה אז בדלת, שקיוויתי שתשמיע קול פעמון עדין כמו אותן דלתות בחנויות הספרים של פעם. היא התיישבה על ידי. הצתנו אש שחיממה אותנו קצת יותר. בשולחן שעל ידינו דיברו על כדורגל ועל עצרת האו"ם ועל העיתון של אתמול ועל הצבא - ואני שמעתי כל מה שהיא אומרת והתעטפתי בתוך הרווח שבין מילותיה ושבעתי נחת מהצליל הבטוח של השקט.<br /><br />דיברנו בערך על כך מה שכבר לא חשוב בעולם הזה, בדיוק על אותם דברים שניתן להבין כל כך ביתר קלות, מה שהופך אותם טיפשיים. דיברנו עד עייפות, עד כלות. היא קמה ויצאה רגע החוצה, לחפש משהו שלא הבנתי בשביל מה ואם בכלל תמצא. בזמן שדאגתי מפני מי הגשמים אשר יפגעו בה על המדרכה הקצרה, הוא אמר לי – בבקשה תסביר לי למה. הלא אני חברך הטוב ומדוע זה תענה לי בפילוסופיות מעורפלות ורחוקות, על מה שקורה לך כאן ממש, בפנים.<br /><br />מאפרת זכוכית קטנה התנפצה במרווח שבין הבר למטבח הקטן, משמיעה כמו יריית משמר של כבוד. אמרתי לו – היא בין מה שאני למי שאני.<br /><br />בחוץ, על יד הדלת שלא משמיעה את צליל פעמון הכניסה, מישהו זרק את אשפת החגים. היו שם רימונים והדסים וגם לולב אחד, מלאי בוץ, מכונסים בתוך פינת רחוב באיזה מין געגוע. כשעליתי במדרגות חשבתי על כאב ההיגיון ומצוקת הסיבות.</div><div class="blogger-post-footer"><img width='1' height='1' src='https://blogger.googleusercontent.com/tracker/964283514461840541-3892902146879215811?l=jonatanurich.blogspot.com' alt='' /></div>יונתן אוריךhttp://www.blogger.com/profile/12175295897163385427noreply@blogger.comtag:blogger.com,1999:blog-964283514461840541.post-57587362771298432010-09-17T13:30:00.000+02:002010-09-17T13:30:49.011+02:00<div dir="rtl" style="text-align: right;" trbidi="on">לאחר שלוש שנות הפסקה בבית המדרש של הישיבה, אני חוזר לתפילת יום הכיפורים של המניין המעורב דתיים וחילונים בכפר סבא - ואין זה דבר של מה בכך, מפני שכמרחק שמיים לארץ, מרחק שני המניינים. <br /><br />האחד מלא יגון ולחץ ומתח נפשי שאין שני לו, ותעוקה, ופחד מאימת הדין, ומבט אל הספסל הקדמי שם עומד הרב הזה על יד הרב ההוא - ושניהם מתחטאים לפני אלוהים, משל היו אחרוני העבריינים, ואם הם מתחטאים - היכן אתה? והחרב החדה מונחת על צווארך, ויד איתנה כמו אוחזת את ידך ונשלחת ומסמנת אל קו האופק, כמו אומרת: כל שיש לך מונח כעת על הכף.<br /><br />והאחר? חילונים המתעטפים כילדי בר-מצווה בטליתותיהם, אוחזים בסידור ומביטים לכיוון שליח הציבור, ומנסים לעקוב אחר מילות התפילה. הם מתחטאים בקושי, אך מתכוונים לכל מילה היוצאת מפיהם. שוברים את שיניהם על קטעי הארמית. שוגים בהגיית הפסוקים מהנביאים. מדדים בצעדיהם אל ארון הקודש כדי לנשק את הפרוכת או לגעת בספר התורה. ואיני לועג לכל זה, אלא ממש להפך, נמלא אושר וחום ואהבה על החיבור שלנו "להתפלל עם העבריינים".<br /><br />אני חוזר אל המניין המעורב, שכן אני מעורב בו לא פחות. לא רק בית הכנסת מעורב דתיים וחילונים, אלא אף אני, כמי שחי ומלא ראשו-רובו-ושולחנו בתוך הוויית העולם החילונית-ישראלית. אני לא מגיע אל בית הכנסת כדי "לעזור לחילונים להתפלל". אני מגיע אליו, כדי שהם יעזרו לי. כדי שארגיש בבית. כדי שאוכל להתחטא ולהתנצל ואפילו קצת לפחד מאלוהים - אבל כדי שלא אאבד את העשתונות ואוכל להתפלל לפניו כילד תמים שאין לו דבר.<br /><br />ברגע השיא של תפילה, קודם תפילת נעילה, אזכר השנה בדבריו של מורי ורבי, הרב יהודה עמיטל, שמיום כיפורים שעבר עד יום כיפורים זה - החזיר נשמתו לבורא ונפטר מאיתנו בצער גדול. שיחותיו לפני תפילת נעילה, תמיד מילאו אותי התרגשות גדולה. באחת הפעמים האחרונות, בכמה מילים קצרות, קרא הרב עמיטל: "תזרקו מעליכם את הכל ותתפללו לפניו כמו ילד קטן שמבקש עזרה". <br /><br />כמו מי שבסך הכל רוצה שאלוהיו יאהב אותו, ויחבק אותו, יתן לו חום וחסד, כי כולנו זקוקים אליו. ימלא אותו געגוע מתוק לימים אחרים וזיכרון ראשון לימים שעוד יבואו. כמו מי שמבקש רחמים על ששגה וטעה, שוב ושוב. כמו מי שפגע באחרים, אך קודם כל בעצמו, עד בלי די. כמי שרוצה שעד יום הכיפורים הבא יהיה כאן טוב יותר.<br /><br /><br />עזור להם<br />הרי הם המוניך<br />הרי בניך הם<br />שמחם,<br />על ענפי אילנות הושיבם<br />אנא<br />והיו לך הם<br />ציפורים מצייצות<br />מתקייצות<br />ולא בכייני לבבות רצוצים<br />ולא מבקשי סליחות ומחילות<br />בימים נוראים מאוד.<br /><br />עזור להם<br />אנא, שמחם.<br />מדוע יבכו ההם<br />ימי כיפורים לפניך.<br /><br />על מה ומדוע תפיל אימה<br />על המוני אדם הרצים כצביים רדופים לפניך.<br />עזור להם<br />הרי הם המוניך<br />הרי בצלמך.<br /><br />- אברהם חלפי.<br /><br />גמר חתימה טובה.<br /></div><div class="blogger-post-footer"><img width='1' height='1' src='https://blogger.googleusercontent.com/tracker/964283514461840541-5758736277129843?l=jonatanurich.blogspot.com' alt='' /></div>יונתן אוריךhttp://www.blogger.com/profile/12175295897163385427noreply@blogger.comtag:blogger.com,1999:blog-964283514461840541.post-17281173801587913662010-08-09T00:21:00.003+03:002010-08-09T00:21:23.939+03:00<div dir="rtl" style="text-align: right;" trbidi="on"><br />אתה אף פעם לא מצליח להבין את נקודת ההתחלה. יודע לשים עליה אצבע ולכתוב "זה היה כך וכך, כשהשמיים היו כאלה ומזג האוויר היה הביל". יודע, יודע לכתוב ולתאר, אך לא מצליח להבין את נקודת ההתחלה, את מה שהניע את הגלגל הראשון שדחף את השני – שהביא אותך עד הנה. ואפילו עד כאן אינך יודע מאום.<br /><br />זוכר את עצמך, במגרש המכוניות? התקשרת וניסית להבין לאן אתה הולך. אתה בוודאי זוכר, כשהקצת מחלום עולמך אל הכרך הגדול. היא ענתה, לקונית. כמו שעון דובר, שלפה לך משפטים ותשובות ובעצם מעולם לא הפסיקה לשלוף לך תשובה והותירה אותך המום, נדהם, ספוק כפיים אל מול הכריזמה המשתוללת, המתחוללת לה לאין גבול ואין קץ. ואתה, עני ורש, עומד פתח שער שאינך מכיר. משתומם מגודל התדהמה.<br /><br />יד ביד היא לקחה אותך אל המשעולים בעיר שלא הכרת. היא הביאה אותך מתוך עצמך – אל עצמך. בכוסות קפה חד פעמיות, בבתי קפה טרפים, בפינות רחוב, בדמדומי שקיעה, בשיחות הטלפון, בהקלדת משפטים קצרים, היית יושב ומהרהר אודות קיומך. מי היא זו ואיזו היא, שתעורר בך סערת נפש.<br /><br />וכל רודפיך השיגוך בין המצרים. אמרו כי נשבית בקסמים, אם לא כשפים. ואתה אמרת: לא אהבה מהסוג שאתם מבקשים. את עצמי אני מבקש. והלכת ונשמת את הבל פיה והרגשת את דופק גופה וחשת את עקצוצי מחשבותיה – ולבסוף מה.<br /><br />טובה שעה אחת של תשובה בעולם הזה, מכל חיי העולם הבא. הייתה לך שעה של אור בהיר, בוהק, שניער אותך מכל רגביך. ראית הכל. והאור הלך וכבה. ואתה יודע, לא ישוב לכשהיה, לו גם ישוב.<br /><br />הייתה לך שעה. לו היית יודע את הזמן, היית מסתכל על השעון ומכלכל את צעדיך. לא ידעת. התחלת במגרש המכוניות, צעדת אל המדרכות ובתי הקפה, המשכת אל המרפסת הצופה אל הכבישים הסואנים, מיהרת אל דלתות פתוחות, אל חברים אחרים, אל חוויות חדשות, מעומקיו של כאב ועד דגדוגיו של הצחוק, אל אובדן ההכרה והחושים, אל הפחדים, אל האהבות שהכזיבו ושהתעוררו מחדש, אל האין. והיש. והכלום. ומה שלא היה.<br /><br />לא חלמת. הכאב הזה אמיתי.<br /></div><div class="blogger-post-footer"><img width='1' height='1' src='https://blogger.googleusercontent.com/tracker/964283514461840541-1728117380158791366?l=jonatanurich.blogspot.com' alt='' /></div>יונתן אוריךhttp://www.blogger.com/profile/12175295897163385427noreply@blogger.comtag:blogger.com,1999:blog-964283514461840541.post-32201566311923928072010-06-20T01:41:00.002+03:002010-06-20T01:43:01.256+03:00<div dir="rtl" style="text-align: right;" trbidi="on"><br />ישנו מקום אחד שבו אני רגיל להזמין יין אדום עם קרח. והיין, כמו שאני מכיר אותו, בהכרח זול. זה מה שעושה אותו לטוב. אני יושב לשולחן עץ עגול, די קטן, קרוב לזגוגית החלון. אם הייתי במקום אחר ובזמן אחר, היה יורד גשם על החלון והייתי מאושר עם היין האדום שלי. אבל אינני מאושר.<br /><br />אני יושב ושותה את הכוס השנייה, שהיא האהובה עליי, ומדליק סיגריה ותוהה איך סאראמאגו מת. לא "איך" במובן של "איך זה קרה", אלא "איך" במובן של "כיצד". האם הוא נפל במרפסת ביתו אשר באיים הקנריים, או שמא חטף דום לב במקלחת, או בבית השימוש? האם נחנק למוות מארוחת הערב, או הזריק לעצמו מנת יתר, או החליק על הרצפה הרטובה במסדרון? ואני תוהה מדוע, מפני שאני נזכר באותן מיתות משונות אשר תיאר ב"על העיוורון" ועל כמה הן היו רחוקות, בסופו של דבר, מהזקן הפורטוגלי השגרתי שהיה.<br /><br />ועוד אני נזכר במשפטים הארוכים שאפיינו את כתיבתו. איך התרגשתי לקרוא עמוד שלם מספרו, שכל העמוד כולו אינו אלא משפט אחד, ללא פסיק או נקודה. היעדרם של סימני הפיסוק עוררו את זעמם של המומחים ללשון ואני נזכר איך סאראמאגו אמר פעם למבקריו כי את ספריו צריכים לצעוק. ובעצם, מה שהזקן הפורטוגלי התכוון להגיד לכל אותם דייקנים, הוא שהטכניקה איננה העיקר, אלא החוויה והסיפור וליבת הדברים והרעד הפנימי שהתוכן מעורר בך. ובכלל, אני טרם פגשתי סופר טוב שהיה פעם מורה ללשון.<br /><br />ובעודי תוהה היכן בכלל ממוקמים האיים הקנריים, מגיעה המלצרית ושואלת אם הכל בסדר. אני מהנהן לעומתה בנימוס, אך דווקא רוצה לבקש ממנה לשבת. לא, לא כל כך בסדר, אם את כבר שואלת. לא, היין דווקא מעולה, על אף שאני מניח כי מחירו לא מגיע לכדי שליש ממה שדרשתם עליו. זה לא היין, אלא דברים אחרים, דברים אחדים. יצא לך לקרוא איוב, אולי? ומה בדבר קהלת? את בטח חושבת שנהיה כאן עוד הרבה זמן, תחת השמש. אני לא בטוח. אני לא חושב שזה חשוב.<br /><br />אך מה לי ועם מי יש לי לדבר. אני מפנה את המבט אל הזגוגית ומדמיין את הגשם שלא יורד כאן ומתאר לעצמי רחוב אחר בעיר אחרת, שאיננה העיר הזו. מן הסתם יהיו אלו אותם אנשים העוברים על המדרכה שממול, גם אם מזג האוויר יהיה שונה וגם אם ילבשו מלבושים אחרים וידברו שפה אחרת. ג'ולי תמשיך לשבת על הספסל עליו יושבת כעת נטלי ושתיהן ימתינו לרכב שהיה אמור לאסוף אותן לפני כשבע דקות. כבר כמעט ערב ועוד מעט הכל יוצאים לבלות, אני נזכר. זה הזמן לקום וללכת.<br /><br />אני מוציא את הארנק ומשאיר את הכסף, היות ואת החשבון אני כבר מכיר בעל פה. תראו את המקום הזה. המקום הזה, היה יכול להיות מקום אחר לגמרי, מפני שסתם כך בחרתי בו. גם אם ישנו את רהיטי העץ וגם אם יחליפו את המלצרית הקבועה וגם אם ידרשו מחיר כפול על היין האדום עם הקרח, עדיין אשב על יד החלון הזה.<br /><br />רק שלא יקחו את החלון.</div><div class="blogger-post-footer"><img width='1' height='1' src='https://blogger.googleusercontent.com/tracker/964283514461840541-3220156631192392807?l=jonatanurich.blogspot.com' alt='' /></div>יונתן אוריךhttp://www.blogger.com/profile/12175295897163385427noreply@blogger.comtag:blogger.com,1999:blog-964283514461840541.post-55876113503349619582010-06-13T01:32:00.002+03:002010-06-13T01:38:01.231+03:00<div dir="rtl" style="text-align: right;" trbidi="on"><br />אני יושב בין הקומה הרביעית לבין הקומה החמישית, במעין עיקול קטן של חדר המדרגות, מתחת לשתי נורות פלורוסנט מהבהבות. על ידי ספרי הקריאה שאני לוקח עמי, אני מניח אותם על המדרגה. אחד מהם תמיד יהיה תנ"ך. אחר יהיה רומן ספרותי. אני בורח אל דפים, אל הסיפורים והדמויות, כדי להיעלם מכאן. בזכות הספרים אני מצליח להתכנס אל תוך עלילה אחרת מהעלילה שלי, כי לעלילה שלי אין להציע אלא אבדון וחושך ודממת מוות וייאוש שאין לו סוף.<br /><br />בתוך המקום הזה אני יושב זמן מה. אף פעם לא זמן מדויק, לא שעה או שעתיים, אלא כשעה או כשעתיים ולעתים יותר ולפעמים פחות. ואני קורא וקורא ומאמץ את העיניים וקם ממקומי ומטפס קצת במדרגות ולאחר מכן יורד ומתיישב שוב וקם ושוב מתיישב וחוזר אל הדמויות בעלילה ואל הטיפוס שלהם בתוך עצמם. אני שונא בני אדם, לכן אני בורח אל חדר המדרגות, שהוא בדרך כלל מקום נקי באופן כללי ובמיוחד מבני אדם ואורחי פתאום.<br /><br />רק לפעמים מישהו פותח את הדלת ויוצא אל מרחב המגורים, ממתין אל המעלית או משתמש במדרגות. בדרך כלל, איש איננו משתמש במדרגות, אלא במעלית. וממקום מושבי הגבוה, בפינה, אני מאזין לקולות המים הזורמים בצינורות הבתים – ואני חושב ומדמיין שאלו מים לקומקום הקפה ואלו מים למקלחת ולבית השימוש והמים הללו בכלל הולכים אל הקערה של הכלב. רעש מדחסי המזגנים. לעתים רחוקות אני שומע קול אנשים המשוחחים בינם לבין עצמם. לעתים רחוקות אף יותר, קולות רמים ורעשי ויכוח. אני מהנהן לעומתם, באיזו מין הבנה מעורפלת, כאילו יש בזה ממש. כאילו יש לזה סיבה, לכל הרעש האומלל הזה, של החיים בתוך הכלום, בין אימפריות האבק שהקימו לעצמם, סביב חדרי מדרגות.<br /><br />אל מול פינת חדר המדרגות שלי ישנו חלון קטן הקבוע בקיר, ממנו אפשר להשקיף על בניינים אחרים. ובינות לבניינים ניתן להבחין פה ושם בעצים ששתלה העירייה למען איכות הסביבה והאוויר. ובין העצים, כבישים וכלי רכב הממהרים ממקום למקום. בדרך כלל אני רואה את דמדומי השקיעה ואחריהם השקיעה ואחריה צאת הכוכבים. זו השעה האהובה עליי במהלך היום, שכן היא מביעה איזו סופיות, איזה גמר עניין – כאילו השלמנו משהו עם עצמנו ועם הסובב אותנו. כאילו יש סיכוי שהכל ייגמר עכשיו, הנה הוא נכבה, הנה האור שהיה פה כל היום כולו, פשוט קם והולך. ובמקומו הכוכבים ובמרכזם הירח, שכמו מביטים בשמיכת הלילה היורדת על האנשים.<br /><br />והאנשים, הנה הם שוב טורדים את מנוחתי, פותחים את דלתות הדירות ונכנסים או יוצאים ושוב נכנסים. וכל אימת שאני שומע את קול צעדי רגליהם, אני קם ממקומי ומעמיד פני עובר אורח. הרי כה משמים יהיה זה המראה, של בחור צעיר היושב לקרוא תחת אור הפלורוסנט של חדר המדרגות. לסהרורי ייחשב, או שמא לשיכור, לעזוב, לבודד. ואמנם, בודד ועזוב. למה זה אנוכי, אני שואל את עצמי בכל פעם שאני מתיישב בפינת חדר המדרגות. למה זה אנוכי. למה שוב, עוד רגע ועוד רגע מתאסף לשני רגעים – והנה הזמן חל. שוב. והאכזבה הזו. והעלבון של החיים האנושיים הללו.<br /><br />לכן אני קם ומעמיד פני עובר אורח, עד ששוב חוזר השקט אל חדר המדרגות. וכשהוא שב, אני מחזיר את הספרים למקומם המכובד על המדרגה ומתיישב על ידם ומלטף את הכריכה ופותח שוב את הספר, בעזרת הסימנייה שנתנה לי מישהי, שאולי חושבת עליי עכשיו ואולי לא. אני חושב עלייה ועל כמה שאני דואג לה ועל איך שהייתי רוצה להציץ מבעד לחלון הקבוע בקיר ולראות אותה במקום מושבה, רגועה, יושבת בנחת, מוגנת, בדמדומי השקיעה הזו.<br /><br />אבל כל שיש לי הוא שקט חדר המדרגות. ריצוד מנורות הפלורוסנט. הסימנייה. דפי הספר. עלילות האנשים האחרים, בהם אני נאחז כבקרש הצלה. ולאחר מכן אני קם, מיישר את בגדיי, מעמיד פני עובר אורח המיושב בדעתו וחוזר אל דירת המגורים, כדי להיעלב מהכל – ולחיות.</div><div class="blogger-post-footer"><img width='1' height='1' src='https://blogger.googleusercontent.com/tracker/964283514461840541-5587611350334961958?l=jonatanurich.blogspot.com' alt='' /></div>יונתן אוריךhttp://www.blogger.com/profile/12175295897163385427noreply@blogger.comtag:blogger.com,1999:blog-964283514461840541.post-92123762407884886132010-04-19T01:50:00.003+03:002010-04-19T15:30:36.810+03:00<div dir="rtl" style="text-align: right;" trbidi="on"><div style="text-align: right;"><span class="Apple-style-span" style="color: #999999;"><span class="Apple-style-span" style="font-size: small;">[בפתח הדברים אבקש למסור תודה וברכה למו"ר עמיחי גורדין, שכדרכו בקדש מצא את הזמן והסבלנות להתייחס לדברים ולסייע בפרסומם; וכן לאיציק פורר, עורך האכסניה, שדחק אותי לכתוב את הדברים; לכל לוחמי התקשורת בדובר צה"ל, שותפיי לדרך, שהנכתב כאן מבוסס על קורותינו. ולרוני אפרת ולנדב בן-צור, באהבה גדולה].</span></span></div><div style="text-align: auto;"><br /></div><div style="text-align: auto;">זו תקופה ארוכה שאני מבקש לכתוב על שעובר עליי בחודשי השירות הצבאי. טרם נתקלתי בקושי כה משמעותי לכתיבה, בחסם נפשי של ממש, המונע ממני לשפוך את המילים החוצה. אפילו בשנותיי בישיבה, עם כל האהבה הגדולה והחיבור הנפשי העמוק, הצלחתי לכתוב עליה, לבקר אותה, להתעסק במילים כדי להביע את עצמי. אך הפעם נדמה כי החיבור הנפשי כה גדול, כי החשיפה כה אינטימית, עד שהדברים אינם מתאפשרים.</div><br />וזו אכן נקודת המוצא שלי, בדיון הנוגע אל חיי בהווה. החיבור שלי אל העולם החילוני אינו עניין להתפלמסות תיאולוגית או לבירור פסיכולוגי. בראש ובראשונה מדובר במפגש בין אנשים ולא בין אידיאולוגיות. בעיניי, שיעורי ההכנה לצבא, אלו שהועברו בישיבה בחודש הלימודים האחרון, לא הצליחו להביא לאותה מוכנות (אם אפשר בכלל להגיע למוכנות כלשהיא) מפני שהם ביקשו להתמודד עם החילוניוּת ולא עם החילונים. ואיך מתמודדים איתם, בכלל.<br /><br /><b>לא צמים ביום כיפור</b><br /><br />ועם החילונים שלי (והחילוניוׂת, כמובן) אני נפגש, אולי, במקום החילוני ביותר בצה"ל. באוגוסט התגייסתי לטירונות כלל צה"לית ובספטמבר התייצבתי במדור אתר צה"ל אשר בחטיבת דובר צה"ל. התחלתי את דרכי ככתב צבאי ובחודשים האחרונים אני משמש עורך החדשות, הנמנה על קבוצת אנשים האמונה על אתר האינטרנט הרשמי של צה"ל. אם תרצו, חזית ההסברה של הצבא באינטרנט, בעברית ובאנגלית. מקום שהוא לכאורה צבאי, אך לגמרי אזרחי, מפני שקנה המידה שלו מקצועי לחלוטין: אנחנו עושים תקשורת. המרחק בינינו לבין מערכת חדשות מקוונת אחרת – אינו רב. עובדים בצמוד אל מערכות החדשות האזרחיות, היינו הך.<br /><br />ולא, אמנם אין תמונות פורנוגראפיות על הקירות ולא מגישים חזיר לארוחת צהריים, אך אופי האנשים אינו מייצג את החילוניוּת הישראלית הממוצעת, זו שיש לה לעתים זיקה מסוימת למסורת. רק כדי לסבר את האוזן, אספר כי באחת ההזדמנויות שאל מפקד היחידה את הנוכחים כמה מהם מתכוונים לצום ביום כיפור. שלושה או ארבעה, מתוך חמישים ויותר, התכוונו לעשות זאת. הפרופורציות באוכלוסייה הישראלית – הפוכות; על פי סקרי דעת הקהל מדובר על כ-70% שמתכוונים לצום, ביום הקדוש ביותר ליהודים. וזה רק מאפיין אחד מבין רבים. ובגילוי לב, אם לומר את האמת: אם הייתי ראש ישיבת הסדר, הייתי חושב פעמיים בטרם הייתי שולח לכאן את אחד מתלמידיי. אני משוכנע בכך שאינה דומה החברה בה אני נמצא או המציאות לה אני שותף, לכל יחידה עורפית (וכל שכן קרבית) בצה"ל.<br /><br />דובר צה"ל, גלי צה"ל ו"במחנה" מורכבים, על פי רוב, מהאליטה החילונית הישראלית, על שלל מאפייניה. לכאורה מדובר בנתון מפתיע, אלא שעם הזמן העניין נתפס כלגיטימי – מפני שמה שמאפיין את התקשורת הישראלית, אמור לאפיין גם את זו הצבאית .<br /><br /><b>חוסר המחויבות לאקסיומות</b><br /><br />זו אכן חוויה מטלטלת שעוברת עליי באחרונה. לאחר חיים שלמים במסגרות דתיות ונפרדות, מתוכם שנתיים אינטנסיביות בישיבה, אני נזרק באחת אל העולם החילוני, הפתוח והחופשי, חסר הגבולות. כאמור לעיל, אני נפגש איתו בליבה שלו, בטהרתו. אם אצטרך להגדיר את שעובר עליי בתקופה האחרונה, אכתוב כאן "שבירת כלים", בהעזה ובהשאלה מעולם הקבלה. נשברים להם לא מעט מושגים.<br /><br />הם נשברים, מפני שזה אולי המאפיין הבולט של החילוניוּת: הטבעיות, ה"זרימה", חוסר המחויבות לתיק עמוס האקסיומות שאני נושא על גבי. לא בחיל, לא ברעש, לא בכוח – דווקא בחיבוק החם שאני מקבל מהחילונים, האקסיומות מתמוטטות. ישנו מין סחף שכזה, שמצליח לערער אותך מבלי משים. מעטים הם הויכוחים התיאולוגיים, זירות ההתגוששות, מפני שהשסע הדתי-חילוני לא באמת קיים בתל-אביב. דווקא ההרמוניה היא זו המכניסה אותי לסחרור.<br /><br /><b>העגלה הריקה והעגלה המלאה&nbsp;</b><br /><br />כך מצאתי את עצמי, בשלב הראשוני, מנסה לעמוד על ההבדלים ביני לבינם. להבדיל מכל הסטיגמות על החברה החילונית, כפי שהיא נתפסת מבעד למשקפיים הדתיות-לאומיות, לא מדובר בחבורה של ערסים. ההפך הוא הנכון: מדובר בחברה תרבותית, עשירה, רב-גונית, פלורליסטית והומניסטית. המסגרות המעורבות הצמיחו מהם אינטליגנציה רגשית גבוהה בהרבה מכפי שאני יכול לה. יש המון מה להעריך ואפילו להעריץ בה.<br /><br />מרבית חבריי לצבא השקיעו את זמנם הפנוי באקדמיה או בלימודים מקצועיים והם מומחים של ממש בתחומם. קולנוע קלאסי ועכשווי, תיאטרון, תערוכות ומוזיאונים, ספרות עברית וקלאסית, יצירה מוסיקלית עשירה, עיתונאות ותקשורת. אנשי שיחה מרתקים, עמוקים, מעוררי עניין. עולמם רחב.<br /><br />ופתאום, כשאני מתבונן עם המטען האישי שהבאתי עמי אל החילוניוּת, אני נזכר בשאלתו המפורסמת של "החזון איש" ביחס לקשר בין דתיים לחילונים: "עגלה ריקה ועגלה מלאה נפגשות על גשר. כלום לא דין הוא שתפנה העגלה הריקה את הדרך לעגלה המלאה?". התמונה המרהיבה שנחשפה לנגד עיניי, הותירה אותי בשאלה: אולי עגלתי היא זו החסרה? וכך כמו נדחקתי להסתגר, כדי לא להיבלע. חיפשתי ללא הרף את המבדיל והמפריד והשונה. זה לקח זמן מה, עד שגם השלב הזה עבר מן העולם. היום אני מרגיש כאן בבית. קצת שונה, אך ייחודי. אחד מהחבר'ה.<br /><br /><b>מעורבות והתערות</b><br /><br />על אף שכל האמור לעיל עלול להיתפס כקמפיין כנגד המעורבות החברתית בין דתיים לחילונים בצה"ל ובכלל, אדגיש שההפך הוא הנכון. החלק הבא במאמרי מיועד למי שמבקש להיות מוביל דעת קהל בחברה הישראלית: איש מפתח בעולם התקשורת, דמות משמעותית במערכת המשפטית, סופר ישראלי מוערך או איש אקדמיה מרכזי.<br /><br />בעיניי, ללא טבילת האש החילונית, ללא המעורבות עד-צוואר, אין שום אפשרות להגיע אל היעדים הללו. כדי להגיע אל היעדים המשמעותיים בחברה הישראלית, מוכרחים לקיים קשרים חברתיים עמוקים ביותר עם אנשים שאינם אנשי תורה ומצוות, משום שבסופו של דבר, החברה הישראלית הינה חברה חילונית ברובה.<br /><br />תפיסת ההסתגרות, אפוא, נוחה יותר מבחינה דתית. מבחינה קרייריסטית או לאומית, אי אפשר להסתגר בד' אמותיך ולצפות מעצמך להגיע אל הקוקפיט החברתי. כל נושאי התפקידים הציבוריים המשמעותיים ביותר, היו אלו שקשרו בדרך זו או אחרת את גורלם החברתי עם הציבור החילוני. מרביתם, עוד מתקופת השירות הצבאי – ואף לפניו.<br /><br />אני מאמין שההתמודדות עם העולם החילוני מחשלת. הופכת אותך לאדם רלוונטי יותר, מעניין יותר. מעצבת אותך ואת עולמך הדתי בצורה אדירה. למי שמסוגל להתמודד עם המציאות הישראלית – לדבר אליה ועליה וממנה. רוב המצדדים בעמדה המסתגרת, נותרים אברכים בישיבות גבוהות, ר"מים בישיבות מסוג זה או אחר. מקסימום, מדענים. אני לא מזלזל באף אחד מן התפקידים הללו, אך ברור לכל כי אף אחד מהם אינו רלוונטי לחברה בישראל, כמי שמסוגל להשפיע עליה ולקבוע בה סדר יום. מדובר בבחירה הנוחה והגלותית, בעיניי. ההסתגרות מתחילה בבחירה הראשונית הזו בין שירות צבאי מצומצם ומוגבל, לבין שירות צבאי המשלב מעורבות אמיתית בעולם החילוני.<br /><br />בשורה התחתונה: יבחר הקורא את דרכו ולדרך הזו יש מחירים, שחלק מהם מובאים אגב אורחא ברשימה זו. ישנו מחיר כבד, לא פשוט, שגובה קורבנות משמעותיים הבאים לידי ביטוי בשמירת העיניים ובשמירת הלשון ובתמימות. זהו התשלום עבור כרטיס הכניסה. ובכל זאת, עבור מי שמעוניין לצאת אל הדרך שתכליתה הובלה והנהגה, המחיר הזה, בעיניי, משתלם. ולמען הסר ספק: אין דרך אחרת להיות עורכי העיתונים ומהדורות החדשות, הפוליטיקאים, הדיקנים, הדויד-גרוסמנים של 2030, זולת דרך זו.<br /><br /><b>החיפוש כמשמעות דתית&nbsp;</b><br /><br />בחזרה אל הנימה האישית. התמודדות הגדולה מכולם היא החיפוש אחר הא-לוהים. עד לפני כתשעה חודשים, הוא היה לגמרי נוכח. הוא ליווה את סדר היום, השפיע על מהלך החיים, קבע את נושאי השיחה. הייתי חי לפי לוח השנה שלו והיעדים האישיים היו השיעורים בהם ניתחתי את דבריו. בתוך זמן קצר מהרגע בו עזבתי את שערי הישיבה, הוא הפך נוכח-נפקד. כמו דורש ממני לחפש אותו בין השיטין. היום אני צריך להיות הרבה יותר קשוב ללחישותיו, להתמקד ברגעים העדינים בהם הוא מגיח מתוך ההעדר ואז לתפוס את הרגע ולהשתמש בו עד כלות ולהתחמם לאורו עד שאנצל אותו עד תום ועד לרגע הבא.<br /><br />בין היתר, במכתב הזה ביקשתי לספר את שעובר עליי. אני מאמין שכשלתי, כי בעצמי אני נמצא בעין הסערה. קשה לי הכתיבה וקשים עליי ההסברים. חברים יקרים מנסים לשמור איתי על קשר, לשוחח ולהזכיר זכרונות ראשונים, אך זה נשמע כמו הד רחוק. אני לא מחפש נוסטלגיות מפני שזה חיפוש ילדותי שאין בו כלום. אני מחפש את החיבור לעולם בו אני נמצא היום ואני עדיין מחפש ובספק אם החיפוש הזה יסתיים ואולי זו המשמעות הדתית הבסיסית ביותר: החיפוש והמשכו.<br /><br />ואני כמו מי שנקטעה ידו אך הוא מרגיש בה דגדוג או גירוד. חי את ההעדר, מרגיש את החיסרון. יותר מכל, זהו עולמי הדתי.<br /><br />* פורסם ב"דף קשר", ביטאון ישיבת הר עציון:&nbsp;<a href="http://www.etzion.org.il/dk/5770/1218maamar9.html">http://www.etzion.org.il/dk/5770/1218maamar9.html</a></div><div class="blogger-post-footer"><img width='1' height='1' src='https://blogger.googleusercontent.com/tracker/964283514461840541-9212376240788488613?l=jonatanurich.blogspot.com' alt='' /></div>יונתן אוריךhttp://www.blogger.com/profile/12175295897163385427noreply@blogger.comtag:blogger.com,1999:blog-964283514461840541.post-37653104072971406242010-04-17T21:01:00.001+03:002010-04-17T21:02:15.495+03:00<div dir="rtl" style="text-align: right;" trbidi="on">עמוס עוז, באחד הקטעים היותר מרגשים של "סיפור על אהבה וחושך":<br /><blockquote><blockquote>אבא שלי אמר לי כששוטטנו שם, בליל העשרים ותשעה בנובמבר 1947, אני רכוב על כתפיו, בין מעגלי הרוקדים והצוהלים, לא כמבקש ממני אמר לי זאת אלא כיודע וקובע את ידיעותיו במסמרות אמר אבי, אתה רק תסתכל היטב היטב בן, בשבע עיניים תסתכל בבקשה בכל זה, כי את הלילה הזה ילד אתה כבר לא תשכח עד אחרון ימיך ועל הלילה הזה אתה עוד תספר לילדים ולנכדים ולנינים עוד הרבה אחרי שאנחנו כבר לא נהיה פה.</blockquote><blockquote>ולפנות בוקר, בשעה שבה לעולם לא מותר היה לילד לא להיות ישן מזמן במיטתו, אולי בשלוש, או בארבע, נכנסתי בבגדי אל מתחת לשמיכה שלי בחושך. והנה כעבור זמן הרימה ידו של אבא את שמיכתי בחושך, לא כדי לכעוס עלי שאני שוכב לבוש בבגדי-יום במיטה אלא כדי לבוא אלי ולשכב לידי, גם הוא בבגדי-היום שלו שהיו רווים זיעת צפיפות ההמונים, ממש כמו בגדי (ואצלנו הלוא היה חוק ברזל: לעולם, בשום מקרה ובשום אופן, אין נכנסים בבגדי-יום אל בין הסדינים). אבי שכב כך לידי כמה רגעים ושתק אף כי בדרך כלל היה סולד מפני כל שתיקה וממהר לגרש אותה. אבל הפעם הוא כלל לא נגע בשתיקה שהיתה שם בינינו כי אם השתתף בה ורק ידו ליטפה קלות את ראשי. כאילו בחושך הזה נהפך אבי לאמא.</blockquote><blockquote>אחר כך סיפר לי בלחש, בלי לקרוא לי אף פעם אחת לא הוד מעלתו ולא כבודו, מה עשו לו ולאחיו דויד נערי-רחוב באודסה ומה עשו לו נערי גויים בגימנסיה הפולנית בווילנה, וגם הנערות השתתפו, ולמחרת, כשהגיע אביו, סבא אלכסנדר, לבית הספר לתבוע את עלבונו, לא החזירו הביריונים את המכנסיים הקרועים אלא התנפלו לנגד עיניו הרואות גם על אביו, על סבא, והפילו אותו בכוח על המרצפות, ופשטו גם מעליו את מכנסיו באמצע בית הספר, והנערות צחקו וניבלו פה, שהיהודים הם כולם כך וכך, והמורים, מצדם, ראו ושתקו, או אולי צחקו גם הם.</blockquote><blockquote>ועדיין בקול של חושך ועדיין ידו תועה בשערותי (כי לא היה רגיל ללטף), אמר לי אבי תחת שמיכתי לפנות בוקר, אור ליום שלושים בנובמבר 1947, "ודאי גם לך עוד יציקו לא פעם ביריונים ברחוב או בבית הספר. ואולי הם יציקו לך דווקא מפני שאתה עוד עלול להיות קצת דומה לי. אבל מעכשיו, מרגע שתהיה לנו מדינה, מעכשיו לעולם לא יציקו לך ביריונים רק מפני שאתה יהודי ומפני שהיהודים הם כך וכך. זה - לא. לעולם לא. מהלילה הזה הדבר הזה נגמר כאן. נגמר לתמיד".</blockquote><blockquote>ושלחתי את ידי המנומנמת לגעת בפניו, מעט למטה מן המצח שלו, הגבוה, ופתאום במקום המשקפיים פגשו אצבעותי דמעות. אף פעם אחת בחיי, לא לפני אותו הלילה ולא אחריו, אף לא במות אמי, אני לא ראיתי את אבי בוכה. ובעצם גם באותו ליליה לא ראיתי: היה חושך בחדר. רק יד. רק יד שמאל שלי ראתה.</blockquote></blockquote><br />טומי לפיד מספר כי כי אמו והוא הובלו לנהר הדנובה ההונגרי, שם נורו יהודים רבים והוטלו אל המים הקפואים. בכל אותה העת, מטוסי בעלות הברית התקרבו אל האזור וטור הצועדים היהודי התפזר, מחשש להפצצה. לפיד ואמו ברחו למשתנה ציבורית וכשיצאו ממנה גילו כי איש לא נמצא באזור. וכך הוא מספר:<br /><br /><blockquote>עמדנו בשלג עם הטלאי הצהוב ואמא ידעה שהולכים לירות בנו. ולא היה לנו לאן ללכת. וזה, אני נוהג לומר - אם כי זה סימבולי – ששם נהייתי ציוני. כשילד יהודי קטן עומד בשלג עם טלאי צהוב ורוצים להרוג אותו מפני שהוא יהודי – הוא צריך מדינה שבה זה לא יכול לקרות. אלו תולדות הציונות.</blockquote><br />את שני הקטעים הללו אני קורא בכל יום עצמאות, תכף אחר אמירת תפילת ה"הלל". זה לעומת זה והחיבור בין שניהם כאחד, מסמל עבורי את משמעות קיומנו כאן.</div><div class="blogger-post-footer"><img width='1' height='1' src='https://blogger.googleusercontent.com/tracker/964283514461840541-3765310407297140624?l=jonatanurich.blogspot.com' alt='' /></div>יונתן אוריךhttp://www.blogger.com/profile/12175295897163385427noreply@blogger.comtag:blogger.com,1999:blog-964283514461840541.post-18117935019444116322010-04-12T23:29:00.000+03:002010-04-12T23:29:50.681+03:00<div dir="rtl" style="text-align: right;" trbidi="on"><br />"שני יהודים נפגשים בוורשה ואחד מהם אוכל סבון עם בושם. שואל אותו היהודי: 'מוישה, מה פתאום אתה אוכל סבון כזה עם ריח?'. משיב לו חברו: 'אם כבר יהפכו אותי לסבון, לפחות שאני אהיה ריחני'".<br /><br />את הקשר המורכב בין שואה להומור רובנו מכירים מסרטו הנפלא של רוברטו בניני, "החיים יפים". אך מסתבר כי עיסוק עמוק יותר בסוגיית ההומור בשואה, הינו בגדר חידוש. לאורך השנים העדיפו רבים מהחוקרים להתעלם מהנושא, בטענה כי מדובר בזילות מושג השואה. "צחוקים במחנות ההשמדה, בדיחות בגטאות? העולם עוד יקבל את הרושם שהיהודים נהנו שם", אמרו החוקרים.<br /><br />חיה אוסטרובר, מרצה בקונגרסים בין-לאומיים בארץ ובחו"ל על הקשר בין פסיכולוגיה, הומור ושואה, החליטה לכתוב את עבודת הדוקטורט שלה על "ההומור כמנגנון הגנה בשואה". לדבריה ההומור שימש ככלי הנשק המרכזי בידיהם של היהודים הנרדפים תחת שלטון הנאצים. כדי "לנצח" את הצורר הנאצי, היה על היהודים לשרוד. וכדי לשרוד, השתמשו חלק מהם בהומור, כדי להינצל, ולו לרגע, מהאימה הסובבת אותם.<br /><br /><b>צחקנו במקום לבכות</b><br /><br />עבודתה האקדמית של אוסטרובר הפכה לספר "ללא הומור היינו מתאבדים". הספר מבוסס על ראיונות שקיימה המחברת עם 55 ניצולי שואה, שסיפרו לה על שימושם האישי בהומור כקרש הצלה למציאות חייהם. הראיונות מלווים בהקדמות עיוניות אודות מושגי ההומור והצחוק, הפונקציות השונות להומור, ההומור השחור וההומור העצמי.<br /><br />לאורך הראיונות מדגישים המרואיינים שוב ושוב כי ההומור אינו עומד בסתירה עם המציאות האיומה של התקופה ההיא. לדבריהם, אין זילות לחוויות הקשות שעברו. "מה זאת אומרת אם אנשים צחקו? בוודאי שצחקו! בלי זה לא היינו מחזיקים מעמד, איזו שאלה? הרי ההומור היה מנגנון הגנה בשואה", מספר הפסיכיאטר וניצול השואה, ד"ר יהודה גראי. "פשוט צחקנו במקום לבכות", מתארת הניצולה עליזה אהרמן-ש"ק, "הדברים היו כל כך אבסורדיים וכל כך טרגיים שפשוט היה קשה לשאת אותם, אז עשו מהם צחוק. אם הופכים משהו למגוחך, הוא נעשה קל יותר".<br /><br />על פי המחקר, רוב ההומור במחנות ההשמדה היה הומור עצמי. מעין לעג על מצבם השפל של יהודי הגטאות והמחנות. אוסטרובר מתארת כי הצחוק פשה בכל: על הלבוש הדל והמגוחך, על הגוויות ברחובות, על המקלחות ועל בתי השימוש הציבוריים שהפכו למקלט חברתי ורכילותי במחנות ההשמדה.<br /><br />דגש מיוחד ניתן ל"הומור הרעב", שכן רבים מהניצולים מתארים את תחושת הרעב שליוותה אותם רוב הזמן, כשההומור סייע בידיהם להתעלם מהאוכל הדל והמעופש. האוכל היה שייך למציאות אחרת, למציאות שקדמה לתקופת השואה, עליה חלמו הניצולים. "כל הזמן בישלנו, בהומור: כל אחד הזמין את השני אחרי המחנות למסיבה כזו וכזו ותיארנו את התפריט... בישלנו ואחר כך תיקנו והתווכחנו - זה לא עושים כך אלא אחרת", מספר יהודה גראי ומתאר את חווית החלפת המתכונים.<br /><br /><b>שואה שלנו, אחרת</b><br /><br />"היטלר, גרינג וגבלס היו צריכים טרמפ מפני שרכבם התקלקל. עבר לידם איכר עם סוס ועגלה והשלושה ביקשו ממנו לקחת אותם. היות ולא לבשו מדים, התחילו להציג את עצמם בפניו. גרינג אמר: 'אני גרינג!', וגבלס אמר 'ואני גבלס', אז האיכר מסתובב ואומר 'אם תגידו לי שהיהודי השחור הזה זה היטלר, אני אזרוק את שלושתכם!'".<br /><br />לא מעט אנשים עסוקים היום בשאלת הנצחת השואה. הם מגיעים למוסדות החינוך ופוגשים שם תלמידים צעירים, שאינם מצליחים "להתחבר" אל מאורעות התקופה ההיא. הטקסים השגרתיים, הבנאליים, קשים לעיכול אצל חלק גדול מבני הנוער. ספרה של אוסטרובר מהווה אפוא ניסיון לפרספקטיבה אחרת.<br /><br />באמצעות הניתוח הפסיכולוגי ודרך השיחות עם ניצולי השואה, משרטטת אוסטרובר את חווית ההישרדות היומיומית. את התנאים הפיזיים של השואה בלתי אפשרי לעכל, אך אולי ניתן להעביר במשהו את המאבק הקיומי, הרעיוני, כפי שהוא מתבטא כאן באמצעות השימוש בהומור כמנגנון הגנה. הרי מדובר בפונקציה המשמשת את רובנו, לא אחת, להתמודדות אישית.<br /><br />זו חוויה משונה, לקרוא ספר אודות השואה ולהתגלגל מצחוק. רק בסופה של הקריאה, הבנתי את כוחו הגדול של ההומור, שהצליח להותיר תקווה לניצולים, ולעזור לחלקם לשמור על צלם אנוש.<br /><br />ללא הומור היינו מתאבדים, חיה אוסטרובר. הוצאת יד ושם, 2009.<br /></div><div class="blogger-post-footer"><img width='1' height='1' src='https://blogger.googleusercontent.com/tracker/964283514461840541-1811793501944411632?l=jonatanurich.blogspot.com' alt='' /></div>יונתן אוריךhttp://www.blogger.com/profile/12175295897163385427noreply@blogger.comtag:blogger.com,1999:blog-964283514461840541.post-7484398393527076942010-04-09T17:12:00.000+03:002010-04-09T17:12:09.677+03:00<div dir="rtl" style="text-align: right;" trbidi="on">את הדברים הבאים כתב ישעיהו ליבוביץ' מספר חודשים לאחר מלחמת ששת הימים:<br /><br />"כל התוכן של המפלצת הקרויה "א"י השלמה" לא יהיה אלא קיום המנגנון השלטוני-מנהלי שלה. מן הבחינה החברתית, תוך זמן קצר לא יהיה עוד במדינה ההיא לא פועל יהודי ולא חקלאי יהודי. הערבים יהיו העם העובד, והיהודים יהיו מנהלים, מפקחים, פקידים ושוטרים, ובעיקר - שוטרי-חרש. <b>מדינה השלטת על אוכלוסייה עוינת של 2-1.4 מיליון זרים תהיה בהכרח מדינת ש.ב. (=שב"כ), עם כל מה שמתחייב מזה כהשלכות על רוח החינוך, על חופש הדיבור והמחשבה ועל המשטר הדמוקרטי</b>. <br /><br />"השחיתות האופיינית לכל משטר קולוניאלי תדבק גם במדינת ישראל... א"י אינה ארץ-הקודש והר-הבית אינו מקום קדוש... הרעיון שיש לארץ מסוימת או למקום מסוים "קדושה" מצד-עצמם הוא רעיון אלילי מובהק... לאומנות ופטריוטיזם כשלעצמם אינם ערכים דתיים. נביאי ישראל בתקופת בית ראשון וחכמי ישראל בתקופת בית שני - רובם היו "בוגדים" מבחינת מושגי הלאומנות והפטריוטיזם החילוניים. הרבנים הטוענים היום להחזקה בשטחים "מנימוקים דתיים" אינם ממשיכי המסורת של אליהו הנביא, אלא של 850 נביאי הבעל והאשרה".</div><div class="blogger-post-footer"><img width='1' height='1' src='https://blogger.googleusercontent.com/tracker/964283514461840541-748439839352707694?l=jonatanurich.blogspot.com' alt='' /></div>יונתן אוריךhttp://www.blogger.com/profile/12175295897163385427noreply@blogger.comtag:blogger.com,1999:blog-964283514461840541.post-33878541260041798792010-04-09T13:02:00.000+03:002010-04-09T13:02:09.700+03:00<div dir="rtl" style="text-align: right;" trbidi="on">פרשת ענת קם היא פצצת התאורה ששוגרה אל עבר שמי ישראל, כדי שנוכל לבחון בצורה ברורה יותר את המאבק המתמשך בין העיתונות הישראלית לבין גורמי הביטחון הפועלים בה. כל המעורבים בפרשה הינם שחקנים, שהרי אין כאן עניין פרסונלי. ענת קם, אורי בלאו - אינם יותר ממשתנים, X ו-Y, אותם אפשר להחליף ב"מקור עיתונאי" לבין "עיתונאי". אל המשוואה הזו אפשר להכניס גם את "הארץ", ו"שב"כ".<br /><br />לישראלים יש זיכרון קצר המאפשר להם להתייחס בצורה שונה למעשים דומים. הדלפת מסמכים מסווגים הפכה באחת לעבירת "ריגול חמורה", כפי שמבשרים העיתונים. הכל שכחו כי גם ג'ונתן פולארד הדליף מסמכים מסווגים מארה"ב, למען בטחון המדינה; וכמובן, אי אפשר להתחמק מראש ממשלתנו, בנימין נתניהו, שבשנת 1994&nbsp;חשף מעל בימת הכנסת את תוכנו של "מסמך שטאובר". המסמך ההוא הציג את עמדות ישראל במו"מ מול סוריה ונתניהו בחר לחשוף את הדברים, מטעמים אידאולוגיים, רק כדי לחבל בשיחות הרמטכ"ל ליפקין-שחק עם מקבילו הסורי.<br /><br />ענת קם פעלה ממניעים אידאולוגיים, כך חוזרים ואומרים כל מקורביה. קל להאמין לזה, קשה להאמין לקונספירציות המגוחכות שהצליחו לקשור בין הדלפתה לבין תפקידה ב"וואלה". מסמכיה של קם הוכיחו כי שיטות העבודה של צה"ל מנוגדות להוראות בג"צ. קם, שאוהבת את ישראל כמדינה חוקית ודמוקרטית ומוסרית, מצאה לנכון להעביר את המסמכים לעיתונאי, שמצא לנכון להעביר את התחקיר לידי הצנזורה הצבאית, שמצאה לנכון לאשר את הדברים לפרסום.<br /><br />כולם מרוצים, חוץ מכמה גורמי ביטחון ישראליים המחזיקים את תמונתו של אורי בלאו בארנק - מהפחד. מדובר באחד העיתונאים האמיצים בישראל, שלא חשש מלפרסם פעם אחר פעם כתבות תחקיר ועומק שהצליחו לחשוף את פרצופם האמיתי של תהליכים המתנהלים במחשכי מסדרונות גורמי הביטחון כאן. בלאו עשה עבודה עיתונאית מעולה, עבודת קודש. הוא לוחם אמיתי למען זכות הציבור לדעת. גם הוא, אני מאמין, פועל ממניעים אידאולוגיים למען ישראל טובה יותר.<br /><br />אבל כדי להסית את תשומת הלב מתוכן הדברים אל טכניקת ההליך העיתונאי, משתמש השב"כ בכל הכלים כדי להפוך את העניין ל"פרשת ריגול" - על אף שאיש לא הוכיח כוונות שליליות נגד ביטחון המדינה, כמו גם הדלפת חומרים מסווגים לידיים עוינות. כן, החוק מצליח להבין בין עבירת ביטחון מידע (שעונשה הממוצע כשנתיים מאסר) לבין עבירת ריגול, שעונשה המירבי הינו מאסר עולם. <br /><br />בשום תרחיש שהוא, גם קם וגם בלאו לא יואשמו בריגול. אם כן, מדוע מסיבות העיתונאים ולמה הרעש? המשך המאבק נגד העיתונות החופשית בישראל.<br /><br />ולמען הסר ספק, מדובר במאבק מתמשך. מאבק מורכב. הוא לא מתנהל רק על דרך השלילה, יש לו, על פי רוב, צדדים הנתפסים חיוביים. מערכות הביטחון הצליחו "לגדל" עיתונאים&nbsp;לויאליים, שנטמעו בתוך רוב מערכות החדשות הישראליות. רוב הכתבים הצבאיים לא יכתבו ולו פסקה שלילית אחת נגד גורמי הביטחון. רוני דניאל יותר דובר צה"ל מדובר צה"ל ויוסי יהושע כמעט יותר רמטכ"ל מרמטכ"ל. בזמנו ניגשה אליו ענת קם עם המסמכים המסווגים והוא בחר שלא לפרסם את תוכנם - צפוי, לא מפתיע, אומר עליו יותר מכל.<br /><br />בתוך כל זה ישנם, עדיין, כמה נקודות אור חיוביות. כמה עיתונאים שמוכנים ללכת עם האמת שלהם עד הסוף, שמוכנים לשפוט באמת את מעשיהם של ארגונים בטחוניים בישראל, כפי שאף אחד אחר לא מעז. חומר החיטוי הטוב ביותר, הוא השמש, קרי - התקשורת. וזכות הציבור לדעת. זכותנו לדעת.<br /><br />כל מי שחופש העיתונות בישראל הינו נר לרגליו, חייב להעריך נכונה את אורי בלאו, ענת קם, דב אלפון ועיתון "הארץ". להזכיר להם שלא מדובר בעניין פרטי שצריך להיסגר בדלתיים סגורות, אלא בעניין ציבורי בעל חשיבות לאומית.&nbsp;</div><div class="blogger-post-footer"><img width='1' height='1' src='https://blogger.googleusercontent.com/tracker/964283514461840541-3387854126004179879?l=jonatanurich.blogspot.com' alt='' /></div>יונתן אוריךhttp://www.blogger.com/profile/12175295897163385427noreply@blogger.comtag:blogger.com,1999:blog-964283514461840541.post-88113292256165622912010-04-01T18:29:00.001+03:002010-04-01T18:31:26.639+03:00<div dir="rtl" style="text-align: right;" trbidi="on"><div style="text-align: auto;"><span class="Apple-style-span" style="font-family: Arial; font-size: small;"><span class="Apple-style-span" style="font-size: 13px;"></span></span><br /><span class="Apple-style-span" style="font-family: Arial; font-size: small;"><span class="Apple-style-span" style="font-size: 13px;"><div>שוב ושוב אני מבקש את עצמי לכתוב אודות החוויה הדתית-חילונית שאני עובר בחודשים האחרונים, עת זינקתי ממקום מושבי האדוק בישיבת הר עציון, היישר לידיה הנאמנות של חטיבת דובר צה"ל בתל אביב. רוצה ומבקש, אך לשווא - שכן אין אני מתאר כאן חוויה תרבותית או חברתית, אלא את עצמי אני מבקש לתאר, כאילו כצופה מן הצד. היות וקשה עליי הניסוי החברתי הזה והיות ונדמה לי כי מוקדם מדיי לסכם או לפרט - אני מבקש לזנוח את המקלדת בעיסוק הזה, לעת עתה.</div><div><br /></div><div>אך אווירת הפסח באוויר כאילו מכריחה אותי להסב את תשומת הלב לתופעה מעניינת. החמץ בתל אביב, אם אתם שואלים, גלוי לכל עין, זמין לכל דורש. בעיניי מדובר, כמובן, בחידוש מופלג. הרי, ככתוב:&nbsp;<span class="Apple-style-span" style="font-family: sans-serif; line-height: 19px;">"ולא יראה לך חמץ ולא יראה לך שאור בכל גבולך", או כפי שנאמר: "שבעת ימים לא ימצא שאור בבתיכם". והנה נמצא גם נמצא&nbsp;בפרהסיה&nbsp;כברשות הפרט.&nbsp;</span></div><div><span class="Apple-style-span" style="font-family: sans-serif; line-height: 19px;"><br /></span></div><div><span class="Apple-style-span" style="font-family: sans-serif; line-height: 19px;">יחד עם זאת, יחסם של החילונים שלי אל החמץ, מעניין במיוחד. בדרכי אל היחידה אני עובר ברחוב עמוס מקומות בילוי ומסעדות. רובן ככולן אינן כשרות, כמו זו המוכרת המבורגרים, המוכרת לי כחנות שאיננה כשרה מתמול שלשום. ולהפתעתי, בחול המועד נתלה לו שלט: "כשר לפסח". </span></div><div><span class="Apple-style-span" style="font-family: sans-serif; line-height: 19px;"><br /></span></div><div><span class="Apple-style-span" style="font-family: sans-serif; line-height: 19px;">לא, הרבנות הראשית לא יצאה מדעתה ואף משגיח לא נשלח כדי לבדוק חמץ במקום ממכר חזיר - אך מסתבר כי יש מי שיטרפו שינקן אך יתעקשו כי יתעטף בלחמנייה כשרה לפסח בלבד. דרך אגב, אם להיות הלכתיים, הרי שבעיניי מדובר בעובדה המסתדרת &nbsp;עם ההיגיון ההלכתי, שגורס כי איסור אכילת חמץ חמור מאיסור אכילת דבר טריפה.</span></div><div><span class="Apple-style-span" style="font-family: sans-serif; line-height: 19px;"><br /></span></div><div><span class="Apple-style-span" style="font-family: sans-serif; line-height: 19px;">אך לא את ההיגיון ההלכתי אני מבקש, כי אם את העניין המסורתי. אם פסח מהווה עבור רבים מהסרוגים "כאב הראש" העונתי, הרי שרבים מהחילונים רואים בו קרש הצלה למסורת ישראל סבא. ייתכן והם לא יגידו זאת בפה מלא, אך רבים מהם מותירים פינה חמה בלב אל המנהגים המשונים המלווים בקמח המצה, או בזה המורכב מקמח תפוחי אדמה. אוכלים חזיר, מחללים את השבת - אך מקפידים על "כשר לפסח", ללא חשש חמץ. ועוד לא כתבתי מילה על ליל הסדר - אם כל המסורות.&nbsp;</span></div><div><span class="Apple-style-span" style="font-family: sans-serif; line-height: 19px;"><br /></span></div><div><span class="Apple-style-span" style="font-family: sans-serif;"><span class="Apple-style-span" style="line-height: 19px;">מה זה אומר? מהן ההשלכות? אינני יודע. אך טוב לדעת כי רחובות תל אביב בפסח מתעטפים מסורת. הלוואי ואלו התמונות אשר יחליפו את תמונות הפקחים הרודפים אחר החמץ. לא בחיל ה'.</span></span></div></span></span></div></div><div class="blogger-post-footer"><img width='1' height='1' src='https://blogger.googleusercontent.com/tracker/964283514461840541-8811329225616562291?l=jonatanurich.blogspot.com' alt='' /></div>יונתן אוריךhttp://www.blogger.com/profile/12175295897163385427noreply@blogger.comtag:blogger.com,1999:blog-964283514461840541.post-19303231599950292662010-02-20T21:14:00.003+02:002010-02-21T01:55:06.531+02:00<div dir="rtl" style="text-align: right;" trbidi="on">עכשיו כבר ניתן לקבוע כי ביום רביעי האחרון, נסגרה פרשת הרב מוטי אלון. הפרסום האגרסיבי, בכל אמצעי התקשורת, שהביא את התייחסותו של הרב אהרן ליכטנשטיין לפרשה – סתמה את טענות מקורביו של הרב אלון. אפשר לבחון את הדברים בתגובות הגולשים ובהתנהלות המקורבים, דבר אחד ברור – פרסום התגובה היה הקש ששבר את גב הגמל והחל מאותו פרסום והלאה, ניתן למצוא יותר ויותר התייחסות ברוח "אם הרב ליכטנשטיין אומר כדברים הללו, הרי שאני מאמין לדברי הפורום באופן מוחלט".<br /><br />הייתה לי יד ורגל בעניין. שיחתו של הרב ליכטנשטיין בישיבה, ביום רביעי האחרון, נשאה כותרות משמעותיות, אשר מצאתי לנכון כי הן משמעותיות הרבה מכפי מידתן (כלומר: 400 תלמידי הישיבה), אלא יש להן בשורה קריטית לכלל הציבור הדתי-ציוני בישראל.<br /><br />מאז הפרסום אני סופג ריקושטים רבים מבני הישיבה. בתחילה, אני מודה, נפגעתי. כאבתי כי אנשים קרובים מוצאים את כוונותיי שליליות ובלתי טהורות. קיבלתי מספר שיחות טלפון מאברכים בישיבה, חלק מהשיחות היו זועמות במיוחד. כמו כן, שני מכתבים פורסמו בישיבה ובהם התייחסויות חריפות לעניין ההדלפה.<br /><br /><b>בוז עמוק</b><br /><br />אך מה שהתחיל בכאב מסויים, התחלף בבוז עמוק. הרי למהלך שביצעתי קיבלתי תמיכה מקרב גורמים בסגל הישיבה. כמו כן, התייעצתי עם אנשים אשר יש להם יד ורגל בעניינים תקשורתיים, אשר מצאו כי פרסום הדברים יהיה "חיובי לכוחותינו" (ולא ארחיב).&nbsp;לאחר פרסום הדברים, העריכו רבנים בישיבת הר עציון, כי לא רק שהפרסום לא גרם נזק, הוא גרם תועלת. הישיבה יצאה באופן חיובי מהפרשה.&nbsp;מדוע להיפגע?<br /><br />אז לא: אינני מתכוון להתייחס ברצינות לדעתם של אברכים מישיבת הר עציון, אשר אין להם חצי מושג בתקשורת, אשר מעולם לא עסקו ביצירתו של אייטם תקשורתי, מעולם לא עבדו בגוף תקשורתי-עיתונאי ואפילו צריכת התקשורת שלהם, היא בדרך כלל עניין מצומצם למדיי (כמה עיתונים הם קוראים ביום, אם בכלל? עד כמה הם מעורבים ביצירה עיתונאית באינטרנט? עם כמה עיתונאים הם שומרים על קשר יומיומי?). אנשים אשר החליטו להסתגר בבית המדרש, מה להם ולדעת הקהל? מה הם מבינים בכלל בהשפעה על סדר היום?<br /><br /><b>אל תייעצו לי, עם כל הכבוד</b><br /><br />אלא שמדובר באנשים אשר משוכנעים כי השמש זורחת להם מהתחת. לא אחת, הם מתקשרים "לייעץ". סליחה, אני אומר, לא תודה. אני יודע את מקומי ועם כל הצניעות המתבקשת, אני חושב שבתחום הזה אני מבין טוב מכם. העובדה שאתם מתנגדים לפרסום, אולי מוכיחה, בצורה הטובה ביותר, כי הוא היה נכון מאין כמוהו. אני אמשיך לעבוד בשיתוף פעולה הדוק עם מספר גורמים פנימיים בישיבת הר עציון ואמשיך להתייעץ עם אנשים שכן מבינים בתקשורת – ואעשה זאת בחפץ לב, בכותרת הבאה ובזו שלאחריה, על אפכם ועל חמתכם.<br /><br />ולסיום, שווה להבהיר: בשנת 2010, אם אתה אומר משהו ל-400 איש, אתה אומר אותו גם ל-400 מיליון. מי שטרם הפנים את זה, הוא או אידיוט, או אוטיסט. יש פה אינטרנט, יש פה עיתונות ללא גבולות ואם זה לא נוח למישהו, שיגדיר את דבריו "שלא לציטוט". נו באמת.</div><div class="blogger-post-footer"><img width='1' height='1' src='https://blogger.googleusercontent.com/tracker/964283514461840541-1930323159995029266?l=jonatanurich.blogspot.com' alt='' /></div>יונתן אוריךhttp://www.blogger.com/profile/12175295897163385427noreply@blogger.comtag:blogger.com,1999:blog-964283514461840541.post-7377542422335282472010-02-14T14:15:00.000+02:002010-02-14T14:15:57.038+02:00<div dir="rtl" style="text-align: right;" trbidi="on"><br />זו תקופה ארוכה שאני כואב את התדרדרותו של עולם הספר. בעוברי בקניון, בעודי חולף על פני חלונות הראווה של רשתות הספרים, אוחזת אותי חלחלה נוכח הזילות המאפיינת את מבצעי המכירות במקום. אחד פלוס אחד ועוד שניים, נדמה כי השלב הבא יהיה מכירת ספרים במשקל.<br /><br />זה עושה רע לסופרים, המקבלים שקלים בודדים עבור כל עותק הנמכר בצורה נלוזה שכזו, כתגמול עלוב לפרי עמלם הרוחני זה חודשים ארוכים. זה עושה רע לספרות, המתבזה כך ברחובה של עיר, משווה את מעמדה לזה של הקולרבי או החציל. זה עושה רע לקוראים, שחווית הקריאה שלהם מתחילה בתמחור כה משפיל, כה עלוב, כאילו אין ולו הבדל דק בין רכישת ספר לרכישת זוג גרביים.<br /><br />לכאב הלב שאחז בי על שפלותה של המילה הכתובה, הצטרפה השבוע הידיעה על ספרו החדש של הרב שלמה אבינר, "שו"ת סמס". לא האמנתי למראה עיניי. באמת ובתמים נדמה היה לי כי מדובר במהתלה לקראת ראש חודש אדר. אך לא היא, ומדובר בספר של ממש, עד כמה שאוסף הודעות טקסט מסוגל להביע איזו שהיא רצינות. כמובן שהבעייתיות איננה בכבוד הרב, המשקיע את זמנו ומרצו לטובת הרבצת תורה והלכה ברבים, אלא במי שהחליט להוציא את הדברים אל האור.<br /><br />הרי זה מגוחך. ללקט מגניזות בתי הכנסיות, את הרדידות של השו"ת הסלולרי ולכרוך אותו לכדי ספר הלכתי ובסופו של תהליך ומבלי להניד עפעף, להעמידו על דוכן הספרים, בין שו"ת הרשב"א לשו"ת 'יביע אומר'. כיצד הפך רעיון הסלולרי הזה, שנולד כדי להגדיל את פרסומם ולהעצים את רווחיהם של בעלי העלונים, ליצירת מופת? לא ירחק היום בו יצטרפו החידודים הסלולריים לגרסה ה-18 או ה-19 של 'פרוייקט השו"ת', מפני שהרי מדובר בנכס צאן ברזל.<br /><br />ספרי לימונדה<br /><br />בסה"כ מדובר בקש ששבר את גב הגמל. הרי עשרות ספרים מבית "ספרית חוה", המו"ל הקבוע של הרב אבינר, נדפסים כתמלולי שיעורים ואיש אינו מוכיח בשער. בעריכה קלילה, זריזה ושאינה מוקפדת, נדפסים אחר כבוד עשרות פרקים העוסקים ב'כוזרי' ובמגילת רות ובקהלת ובשיר השירים - בחומרים היקרים ביותר העומדים לרשותנו - ובעברית כה יומיומית. ובאמת, את הספרים הללו אפשר לקרוא מבלי כל מאמץ, תוך שאתה לוגם לימונדה ויושב לך בשמש הקייצית ומעביר דף אחר דף ואף מסוגל לנמנם ולהתעורר ולא להחמיץ את תכליתו של השיעור.<br /><br />שמא תגידו, על מה אתה מלין? הרי מדובר בהנגשת אותם חומרים חשובים אל הקהל הרחב, שאינו מסוגל לקרוא אותם שלא באמצעות הפריזמה הזו. אך אם תיגשו אל אחת הישיבות הגבוהות הקרובות למקום מגוריכם, תמצאו את הספרים הללו על מקומם של תלמידים הנחשבים רציניים, מפני שבסך הכל הרי מדובר בהוצאה לגיטימית ובניסוח לגיטימי. והלגיטימיות הזו מובילה לפופולאריות יוצאת דופן, כשהספרים הללו מככבים בכל חנויות ספרי הקודש, מבוקשים כלחמניות אחר הפסח.<br /><br />"רסלינג" מול "בית אל"<br /><br />וכך עולם כמנהגו נוהג, וספרי הקודש הנדפסים בישראל 2010 הם כה לעיסים לקריאה, עד כדי אפס מאמץ לניתוח גופו של עניין. השוו, בבקשה, בין הספרים הנדפסים ע"י הוצאות "רסלינג" או "מאגנס" לבין אלו של "ספרית חוה" או "ספרית בית אל" - וגלו מה שפל מעמדה של הספרות העיונית-דתית לעומת רעותה האקדמית-חילונית. ואם בהשוואות עסקינן, השוו את מאמצי הראי"ה והרמח"ל או המהר"ל ובאיזה מאמץ כביר הם עסקו בכתיבה וכמה לילות טרופי שינה חלפו עליהם וכמה חודשים ושנים הם כתבו ומחקו ושוב כתבו וציפו להופעת המילה המודפסת, הכבירה.<br /><br />לשפה בה אנו משתמשים ולאיכות העריכה של ספרינו ולרמת הנושאים בהם הם עוסקים, ישנה חשיבות מכרעת על הציבור הציוני דתי. אמור לי אלו ספרים מונחים על מדפיך ואומר לך מי אתה.<br /></div><div class="blogger-post-footer"><img width='1' height='1' src='https://blogger.googleusercontent.com/tracker/964283514461840541-737754242233528247?l=jonatanurich.blogspot.com' alt='' /></div>יונתן אוריךhttp://www.blogger.com/profile/12175295897163385427noreply@blogger.comtag:blogger.com,1999:blog-964283514461840541.post-4357488230555801172010-02-06T21:17:00.002+02:002010-02-06T21:21:33.386+02:00<div dir="rtl" style="text-align: right;" trbidi="on">לפני כשנתיים, עת הייתי בן שיעור א' בישיבה, התארגנה קבוצה חשאית, חוצת שיעורים, בכוונה ללכת ולפגוש את חנוך דאום. דאום, המתגורר באלון שבות, בשכנות אל הישיבה, הוא אולי אחד הטיפוסים המעניינים בציונות הדתית. כה מעניין, עד ששווה לשאול עד כמה הוא בכלל משוייך לציונות הדתית הקלאסית, שהרי בספרו "אלוהים לא מרשה" הוא מעלה ספקות באשר לשיוך המגזרי הזה.<br /><br />בחרנו ללכת אליו בצהרי השבת, בזמן המקביל לפגישות שגרתיות בין קבוצות תלמידים לבין רבניהם. נכנסו אל הבית והתיישבנו בסלון המשפחתי, לשולחן שהיה עמוס חטיפים ופיצוחים. דאום, על כורסתו, היה נינוח. כאילו הוא רגיל בביקורם של בני ישיבת הסדר, השואלים עצמם ללא הרף ומחפשים תשובה. כאילו לרגע הפך אדמו"ר, מורה דרך רוחני.<br /><br />אינני זוכר לפרטים את נושאי השיחה, את השאלות שהצגנו ואת התשובות שבחר להשיב. אני זוכר שהכמיהה לפגישה עם דאום, הייתה מעבר ליצירת הקשר עם מי שמוגדר "סלב", בעל טור בעיתון מכובד. רצינו תשובות. חיפשנו דרך-לא-דרך לדברים שהציקו לנו בעולם הדתי-הלכתי, דברים שלא קיבלנו עליהם מענה לשון במסגרת בית המדרש. אני כותב את הפוסט הזה ולנגד עיניי הגבות המורמות והשאלות המטרידות: מדוע לזנוח באר מים חיים, את בית המדרש, וללכת לשמוע את מוצא פיו של הדאום הרדוד הזה?<br /><br />השבוע שוחחתי עם חבר, ששאל אותי האם הפתרון האידאלי עבור בן האדם הוא התבצרות בבית המדרש. אמרתי לו שהחיים הרוחניים בתוך בית המדרש דומים לרכב על הילוך "ניוטרל", המחובר בשלשלאות ברזל אל גוף שמושך אותו קדימה. הרי תפילות בציבור - יש לך, אם תרצה או לא תרצה. השבת נמצאת שם, במלא הדרה, עמוסה פעילות וחוויות - כך שאינך יכול לחשוב על שום דבר אחר. סדר היום עמוס פעילות תורנית, הארדקור, כך שאתה אפוף כולך באווירה של קדושה, בבועה שאין דומה לה. האתגרים הרוחניים, ההתמודדות האמיתית, מחכה לך רק כשאתה יוצא מדלתות בית המדרש.<br /><br />ואולי זה מה שחיפשנו אצל חנוך דאום, את ההתמודדות. הרבנים היקרים שלנו, אינם מתמודדים באמת עם הקשיים המונחים לפתחנו, בעולם הסוער והמודרני שמחכה לנו בחוץ. מי שבחר לבלות את כל ימיו בין כתלי בית המדרש, אינו מסוגל לתת בידינו את הפתרונות לשאלות הקשות ביותר. הוא אפילו לא שואל אותן, מפני שהן נראות לו מיותרות. וכל אימת שהם מתייחסים לסוגיות המתמודדות עם החיים, הדברים נראים מאולצים באיזשהוא מקום. פלסטיים. לעתים, חסרי כנות.<br /><br />דאום אולי אינו מהווה הדוגמה הטובה ביותר לאדם דתי בן זמננו. אך הוא לפחות מתמודד עם מה שמסתובב שם בחוץ. זה מה שחיפשתי ומצאתי, ב"טיש" עם דאום, מה שלא מצאתי בשום "טיש" אחר.</div><div class="blogger-post-footer"><img width='1' height='1' src='https://blogger.googleusercontent.com/tracker/964283514461840541-435748823055580117?l=jonatanurich.blogspot.com' alt='' /></div>יונתן אוריךhttp://www.blogger.com/profile/12175295897163385427noreply@blogger.comtag:blogger.com,1999:blog-964283514461840541.post-84910267022777557022010-02-05T16:03:00.000+02:002010-02-05T16:03:12.450+02:00<div dir="rtl" style="text-align: right;" trbidi="on">בפרשת השבוע, יתרו שומע על יציאת בני ישראל ממצרים. תכף ומיד הוא לוקח את עצמו ומגיע אל חותנו, משה, כדי לשמוע ממקור ראשון את הסיפור. תגובתו של יתרו, עפ"י הטקסט: "<b>ויחד </b>יתרו על כל הטובה אשר עשה ה' לישראל, אשר הצילו מיד מצרים".<br /><br />הפרשן רש"י מסביר את תחושת ה"ויחד", שאיננה מוכרת לקורא מן השורה. "ויחד יתרו - וישמח יתרו, זהו פשוטו; ומדרשו: נעשה בשרו חדודין חדודין, מיצר על איבוד מצרים". כלומר, התחושה המוזרה היא פועל יוצא של רגשות מעורבים. הוא שמח, מפני שהנה קם לו עם מן המיצרים. מפני שהלאומיות הישראלית מתחילה לפרוח, לאחר מאות שנות עבדות. יחד עם זאת, הוא מתקשה להסתיר את הכאב על תג המחיר - האבידות בנפש, על המכות הקשות שנחתו על מצרים. על האנושות.<br /><br />דומני כי אם יתרו היה קורא את העיתונים הישראליים לפני כשנה, במהלך מבצע "עופרת יצוקה", תגובתו הייתה דומה - "ויחד יתרו". מצד אחד, שמחה על השקט שהגיע לדרום הארץ, לאחר שמונה שנות טרור. יציבות, רוגע, השבתו של כוח ההרתעה אשר אבד לנו. מאידך, כאב על ההרג הבלתי נסבל של אזרחים בלתי מעורבים, בהם נשים וילדים, שאיבדו את חייהם במהלך המבצע הישראלי.<br /><br />אך במקרה האקטואלי, שלא כביציאת מצרים, נותר לנו מה לעשות. את הרגשות המעורבים יש להניח בצד ולהתרכז בהקמת ועדת חקירה ישראלית, רצינית (בראשותו של אהרן ברק, למשל). לא בשביל גולדסטון ולא למען עמותות כאלו או אחרות ואפילו שלא למען דעת הקהל העולמית. <b>בשבילנו</b>, כדי לבחון עצמנו עד כמה היינו, או לא היינו, מוסריים והוגנים. כדי שנדע כיצד לנהוג בפעם הבאה.</div><div class="blogger-post-footer"><img width='1' height='1' src='https://blogger.googleusercontent.com/tracker/964283514461840541-8491026702277755702?l=jonatanurich.blogspot.com' alt='' /></div>יונתן אוריךhttp://www.blogger.com/profile/12175295897163385427noreply@blogger.comtag:blogger.com,1999:blog-964283514461840541.post-12115626547582798762010-01-24T22:35:00.004+02:002010-01-25T22:37:02.385+02:00<div dir="rtl" style="text-align: right;" trbidi="on"><br />הפתעה גדולה אחזה בי, כשגיליתי על המדף את "831", ספרו החדש של הרב חיים נבון. הפתעה, מפני שכמי שישב בשיעוריו, לא תיארתי לעצמי את הרב נבון כותב ספר פרוזה, מתח. הרב חיים נבון, אזכיר, נחשב לאחד מתלמידיו המובהקים של הרב אהרן ליכטנשטיין (ראש ישיבת הר עציון), רב קהילה במודיעין, מי שמלמד גמרא ומחשבת ישראל במספר מוסדות לימוד אקדמאיים ואף בישיבת הר עציון. ספר מתח היוצא מתחת ידיו, חייב להיות מיוחד.<br /><br />ובאמת לאחר הקריאה ואולי דווקא מפני האמור לעיל, הספר ייחודי במינו ומעניין לשאול את הרב נבון על כתיבתו של ספר פרוזה, בתוך עיסוקיו המגוונים. המוצר המוגמר, על כל פנים, מספק לקורא עלילה מותחת, זורמת, המנתרת בין העולמות אך נותרת בתוך עולם של דביקות בתורה.<br /><br /><b>מה בין הרב חיים נבון לרם אורן?</b><br /><br />"831" אינו ספר מתח קלאסי. 198 עמודיו אכן כתובים בעברית שוטפת, כזו המאפשרת קריאה רצופה וקלילה. במידה הזו, הוא לגמרי "ספר טיסה". כתיבתו של הרב נבון, להבדיל מספריו הקודמים ("הגדר הטובה", "פרשות", "נאחז בסבך") זורמת בניחותא, בנועם ובמתינות. מכאן שהקריאה הייתה מהנה ביותר והוסיפה נקודות זכות לעונג השבת שלי. ובמילים אחרות, אם את הרב חיים סבתו ניתן להשוות לכתיבתו של עגנון, הרי שאת הרב חיים נבון אפשר להציב בקנה מידה המשותף עם רם אורן.<br /><br />"831" מסופר מנקודת מבטו של אלחנן אוריין, תלמיד ישיבת הסדר, בן שיעור ה'. אלחנן יוצא למסע בעקבות ספר עתיק, המונח בוקר אחד על שולחן הלימודים המשותף לו ולחברותא המשותפת, אמיר. העותק המסתורי של הספר מושך את ליבם של אלחנן ואמיר, שמתחילים בחיפושים אחר זהותו של המחבר האלמוני. העלילה רק הולכת ומסתבכת כשדמויות נוספות מצטרפות לחיפושים וכשנדמה כי החיפוש אחר הספר עובר דרך חייהם האישיים של אלחנן ואמיר. ולבסוף, כשהתעלומה מגיעה לידי פתרון, שום Happy End לא מחכה לשניים.<br /><br />סוף טוב אין בנמצא, אך ההומור שזור לכל אורכה של העלילה. כך כשנשאל אלחנן לשלומו ומשיב "ברוך השם", הרב נבון מציע כי אם רוצים לשאול תלמיד ישיבה לשלומו, עדיף לעשות זאת בשירותים. כך יוכל להשיב באמת, מבלי להזכיר את השם.<br /><br /><b>הלכה איננה מתמטיקה</b><br /><br />ובניגוד מסויים לפליאה שהזכרתי בראשית דבריי, הרי שחלק מרכזי מדמותו של הרב חיים נבון, דווקא משמעותי לעלילת הסיפור. הרב נבון הינו סוג של "איש הלכה", בהשאלה מעולם המושגים של הרב סולובייצ'יק. ככזה, צפוי היה כי ישלבה בעלילת הסיפור, כשאלחנן וחברו יוחאי עומלים על פרוייקט "הפוסק הממוחשב". השניים יוצאים מנקודת הנחה כי ההלכה היא בסך הכל אלגוריתם מתמטי וכי ניתן לפתח תוכנה שתהיה מסוגלת להשיב לשאלות הלכתיות באופן עצמאי.<br /><br />עם התקדמות הסיפור מבינים השניים כי לפרוייקט אין סיכוי, מפני שההלכה איננה מתמטיקה וכי מה שמבסס אותה הוא היגיון רך ואנושי, המהווה את דמותו של הפוסק, שאיננו מסוגל להיות ממוחשב. מבין ההתלבטות הזו ניתן לשמוע את הרב נבון מספרו הראשון, "הגדר הטובה", משרטט את יסודות ההלכה שאיננה קוד טכני וקר.<br /><br /><b>לשאלות הקשות אין תשובות</b><br /><br />העלילה קצרה ומתומצתת. ב"831" תוכלו למצוא חוויה קצרה מהביצה הירושלמית, התרגשות מדייט ראשון ואכזבה מפרידה כואבת, חווית הלימוד של בית המדרש ואפילו מור"ק מלחמתי. קצת מהכל, סוג של סלט ישראלי, ציוני דתי, שמאפיין אותנו. בשלב מוקדם של הקריאה, מצאתי דמיון רב לכתביו של מיקי שיינפלד ובמיוחד ל"מים שאין להם סוף", המציב את ליבת העלילה בחללו של בית המדרש.<br /><br />אך הבדל עצום בין השניים. ניכר כי הרב נבון מנסה, כאילו בכוונה, רק לגעת בגופם של דברים. לא להתעמק. המלחמה אליה יוצאים אלחנן ואמיר היא מלחמה בדיונית, "יום כיפור 2", כשצה"ל משנה את שיבוצם מלוחמים קרביים לחיילי רבנות המיותרים למערך; במלחמה עצמה לא נורה ולו כדור אחד, רק מתיחות גדולה מאפיינת אותה, הנגמרת בקול ענות חלושה; הקשר הרומנטי שמפתח אלחנן עם שרית, מתגלגל לאיטו; הקריצה לביצה הירושלמית איננה מהווה נדבך חשוב במערכת היחסים, אלא עוד שבת סתמית בין אנשים המצטיירים כמי ש"חיים בסרט"; המשבר של אמיר ומיכל הוא בסך הכל מה שהיה צפוי.<br /><br />בשורה התחתונה, אומר חיים נבון, לשאלות הקשות אין תשובות ולתעלומות ולהרפתקאות שבדרך, אין באמת זיקה לחיים היומיומיים. כשתסיימו את הקריאה הזורמת ותספקו כפיים, זכרו את המסר המורכב הזה, המרחף מעל העלילה.<br /><br /></div><div class="blogger-post-footer"><img width='1' height='1' src='https://blogger.googleusercontent.com/tracker/964283514461840541-1211562654758279876?l=jonatanurich.blogspot.com' alt='' /></div>יונתן אוריךhttp://www.blogger.com/profile/12175295897163385427noreply@blogger.comtag:blogger.com,1999:blog-964283514461840541.post-22363032328198999482010-01-22T15:31:00.001+02:002010-01-22T15:45:33.165+02:00<div dir="rtl" style="text-align: right;" trbidi="on">אין מילים עדינות להגיד את זה: "בני עקיבא" סיימה את הקדנציה. מה שהתחיל באובססיה הלא-נורמלית להפרדה בין חניכים לחניכות והמשיך לפוליטיזציה של כל החלטות הוועדות והפעולות והסניפים, כאילו הייתה התנועה הזרוע הצבאית של האיחוד הלאומי - המשיך ובא אל קיצו בהחלטה האווילית האחרונה. הנהלת התנועה החליטה להחרים את אירוע הזיכרון השנתי לשיירת הל"ה, מפני שמשרד הביטחון החליט לשלב בו שירת נשים. ראה זאת המזכ"ל, הרב בני נכטיילר, והחליט להפעיל שרירים ולהכריז על חרם.<br /><br />אני מתעלם מהעובדה הפשוטה כי רבים-רבים מחניכי בנ"ע הם טיפוסים המאזינים לגלגל"צ או ל99 אף.אם, שאינם חוסכים מאוזניהם את שיריה של ליידי גאגא או דניאלה ספקטור. אני מוכן לסלוח על הצדקנות המעושה ואני מוכן למחול לאנשי הנהלת התנועה על ההתחסדות המגעילה, נוכח העובדה כי ככל הנראה בזמן שהם היו חניכים בתנועה, אוזניהם "נצלו" בשירת נשים שהושמעה מעל כל במה ובכל פורום. ניחא.<br /><br />מה שמכעיס אותי, היא העובדה שבני עקיבא, שוב, חונקת את הציונות הדתית לעיסוקים טפלים ומיותרים. הנה עכשיו, הדגל המיותר הזה של שירת נשים. מה, נכריז מלחמה רבתי בשירת נשים? זה מה שצריך להעסיק אותנו, במציאות הישראלית דהיום? זהו המסר החינוכי, נר לרגליו של מזכ"ל התנועה? האם פתרנו את כל הבעיות החברתיות, את השסע הדתי-חילוני, את הבעיות הפנים-דתיות - שיש לנו עודף זמן מיותר להחרים אירוע ממלכתי כה נהדר וחשוב, בגלל שכמה בחורות ישירו שם את "ראה הנה מוטלות גופותינו"?<br /><br />ובאמת, כה חבל. רוב זמן החניכים בתנועה, הם מתעסקים בשטויות. מסיידים שוב ושוב את קירות הסניפים, צובעים זה את זה בכספים שהולכים לאיבוד או קושרים חבלים במחנות קיץ משעממים. מפה לשם הם מבלים את זמנם בפעולות נחמדות, בנושאים שאינם רגישים, בדיונים שלא הולכים לשום מקום, שלא על מנת לאתגר או לפתח חשיבה עצמאית ופלורליסטית. אז עד שהולכים על איזה שיתוף פעולה עם משרד הביטחון וצה"ל, כדי להרים על נס את גבורת הל"ה באקט ציוני טהור - הוא מתפוצץ בגלל מאבקי כוח בין המזכ"ל למשרד הביטחון?<br /><br />אני בטוח כי לא על זה מסרו הל"ה את נפשם, כשהלכו באותו לילה, אור ל-16 בינואר 1948,&nbsp;כדי לסייע לגוש עציון הנצור ולתגבר אותו בלוחמים ובאספקה. שירת נשים, לבטח, הייתה דאגתם האחרונה. ובמקום לחבק את הקונצנזוס הזה של הל"ה, להתייחד עם זכרם ובעידן של פוסט-ציונות, דווקא, להאדיר את הציונות ההיא שהייתה מוכנה למסור את הנפש למען רגבי אדמתה - המזכ"ל מתעסק בשטויות והבלים.<br /><br />אז אם כל הבשורה של בני עקיבא דהיום היא אנטי שירת נשים ואקסטרה צניעות (עד כדי הפרדה מוחלטת), אז אין לה שום שיג ושיח עם הישראליות של 2010. היא סיימה את הקדנציה, כמי שאמורה לחנך את הנוער ולגשר בין מגזרים. אם מישהו רוצה לתקן את התנועה, באמת, מוטב כי יחליף את רכזיה ואנשיה באנשי חינוך, עם מערכת ערכים המפותחת יותר מאורך השרוולים או קוטר הכיפות. עד אז, כדאי לקפל את ההמנון התנועה היטב-היטב ולשטוף אותו באסלת ההיסטוריה.<br /></div><div class="blogger-post-footer"><img width='1' height='1' src='https://blogger.googleusercontent.com/tracker/964283514461840541-2236303232819899948?l=jonatanurich.blogspot.com' alt='' /></div>יונתן אוריךhttp://www.blogger.com/profile/12175295897163385427noreply@blogger.comtag:blogger.com,1999:blog-964283514461840541.post-24957011750500413482010-01-14T21:47:00.000+02:002010-01-14T21:47:17.606+02:00<div dir="rtl" style="text-align: right;" trbidi="on"><br />אני זוכר שקיעות אל מול הרי גוש עציון, במרפסת רחבת הידיים של הישיבה. האווירים משתנים והשמש נחבאת בין הגבעות, שולחת קרניים בצבעים מרהיבים, כאילו כדי להמתיק את הקפה הדלוח. הייתי יושב על האבן הקרה, מתבודד אל מול השקט, שותה כוס קפה ועוד אחת. הקור זכור לי היטב. הבדידות, מהסוג הנהדר יותר, זכורה לי אף היא. האדם הוא תבנית נוף. כשהנוף משתנה, הוא כמו מתפרק ומתאחה מחדש אל תוך צורה שהוא לא בהכרח מכיר.<br /><br />עברו אך חודשים ספורים מהישיבה, זו שאני עוד אמור לשוב אליה. וכשאלת הילד התם על שולחן ליל הסדר, אני תוהה ביני לביני, מה השתנה. ומגלה כי הרבה ממה שהיה נדמה לי אז, אל מול הרי גוש עציון, התפרק. מעט, התאחה למשהו אחר, שאני מנסה להפנים ולבלוע.<br /><br />ממעוף הציפור שעל דרך נמיר, אני שוב שותה קפה אל מול שקיעה, במרפסת רחבת ידיים. שוב השמש מנסה להסתתר, הפעם מבעד לבניינים. והקרניים המרהיבות נזרקות לפה ולשם, אך הפעם הקפה כבר ממותק ואף מוקצף, כך שאני נהנה מהן באשר הן שם. קר לי פחות ולפרקים נראה כי הבדידות פגה.<br /><br />שלווה בדרך נמיר. איני נדחק להתבודד. בעצמי לא האמנתי כי קול אלוהיי מסוגל להשתחרר מתוך גרונה, מבין עיניה, ללא חליצת סנדל מול סנה בוער. ללא סנה בוער. מבלי לברוח ושוב להסתתר, כשה אובד, רק כדי לשמוע "אייכה" ולהתעורר. ולהתבגר - לעמוד בראש גרם מדרגות בבניין תל אביבי - ולגלות לראשונה כי אפשר לא לבד וכי פג תוקף שק התירוצים והשקרים העצמיים.<br /><br />"אני יודע כמה דקים החוטים הקושרים אותי אל אושרי. אבל מן החוטים הדקים האלה ארגתי לי לבוש חזק", כתב עמיחי וציווני לבחור בחיים. אני חרד לו, לאריג החדש. ואני דואג לו. ואני אוהב אותו. הוא כל הטוב בחיי, כל שיש לי. מה שלא אעזוב.<br /><br /></div><div class="blogger-post-footer"><img width='1' height='1' src='https://blogger.googleusercontent.com/tracker/964283514461840541-2495701175050041348?l=jonatanurich.blogspot.com' alt='' /></div>יונתן אוריךhttp://www.blogger.com/profile/12175295897163385427noreply@blogger.comtag:blogger.com,1999:blog-964283514461840541.post-91511247600657355662010-01-13T00:50:00.000+02:002010-01-13T00:50:07.940+02:00<div dir="rtl" style="text-align: right;" trbidi="on">הייתה לי היום ארוחת צהריים נהדרת, עם אחד מעמיתיי בתקשורת הצבאית. לאחר החלפת חוויות עבר המשותפות לנו יותר או פחות ולאחר החלפת מידע בנוגע לתחום סיקורנו בצה"ל, שאלתי את ידידי בעניין המשך קורות חייו המקצועיים. התעניינתי האם מי שמשקיע את רוב מרצו וזמנו, תמורת משכורת צה"לית ממוצעת של 350 ש"ח לחודש, רואה את עצמו ממשיך לעולם התקשורת האזרחי.<br /><br />בתחילה הייתה התשובה&nbsp;אמביוולנטית, ולאחר מכן - שלילית. מסיבות רבות, לא נראה לו שימשיך בעולם התקשורת ויעסוק בכתיבה עיתונאית. אחת מהן עסקה בזילות המקצוע, שבעבר היה נחשב ונחשק אך כיום הפך למרמס רגליי רבים. "כל אפס כתב וכל אידיוט עיתונאי", שח לי ידידי, "ואם זה המגרש, אינני מעוניין לשחק בו".<br /><br />כמי שנכון לעכשיו מקווה להמשיך במקצוע, סיפרתי לו על עיקרון הברירה הטבעית, השכפ"ץ הטבעי של התקשורת - הוא השכר הזעום שמקבלים רוב העיתונאים, בדרך כלל. אינני מתייחס לטאלנטים, לראשי המגדלים, כיוון שהם בסופו של דבר בטלים בשישים. רוב העיתונאים מרוויחים שכר זעום למדיי ביחס לעבודתם הרבה, שאיננה נגמרת בשעות הערב, אלא ממשיכה וסוחפת ומדירה שינה מן העיניים ומרטיטה ללא הרף את הסלולרי האישי. <br /><br />למסקנתי האישית, רק מי שבאמת רואה בעיתונאות ערך, שליחות, תקווה או בשורה חדשה - יעסוק בה. רק מי שהיצר העיתונאי בוער בעצמותיו, מי שקורא מבעד לכותרות העיתונים את הסיפורים האמיתיים, מי שמחפש את האייטם במציאות - יהיה מי שיקריב על מזבח התקשורת את מותרות חייו. את היוקרה שהייתה מתאפשרת לו, אולי, אם היה בוחר במקצוע אחר.<br /><br />ועיניכם הרואות: יחסית, מתי מעט מבין מסיימי השירות בדו"צ, גל"צ ו"במחנה", ממשיכים בסופו של דבר לתפקידים תקשורתיים. למרות קורות החיים, למרות ההצעות שבד"כ מגיעות מגופי התקשורת, הרי שעיקרון הברירה הטבעית מצליח למיין, ברגע האחרון, בין העיתונאים האמיתיים לאלו שאינם.<br /></div><div class="blogger-post-footer"><img width='1' height='1' src='https://blogger.googleusercontent.com/tracker/964283514461840541-9151124760065735566?l=jonatanurich.blogspot.com' alt='' /></div>יונתן אוריךhttp://www.blogger.com/profile/12175295897163385427noreply@blogger.comtag:blogger.com,1999:blog-964283514461840541.post-35697059349696101912010-01-11T15:53:00.000+02:002010-01-11T15:53:20.747+02:00<div dir="rtl" style="text-align: right;" trbidi="on"><br />כשסיימתי לקרוא את "משא כומתה" החדש של אלעזר שטרן, שאלתי את עצמי: מדוע אדם בן 53 נזקק לכתוב אוטוביוגרפיה? הרי הוא עומד באמצע הקריירה כשעוד נכונה לו דרך לא קצרה בתחום העשייה הציבורית, כמי שמובטח לו המשך ישיר בפוליטיקה.<br /><br /><b>יורה בצרורות</b><br /><br />ואמנם, מסתבר כי האלוף לשעבר דווקא מסכים לתמיהה הזו. את "משא כומתה", המתאר את קורות חייו הצבאיים כבן הציונות הדתית, כתב שטרן בעקבות בקשתו של דוב איכנולד, מנכ"ל הוצאת "ידיעות ספרים". איכנולד ביקש להראות, באמצעות מסלול חייו של שטרן, מה עבר על הציונות הדתית בשלושים השנים האחרונות. מתוך תחושת הפספוס, כותב שטרן את ספרו.<br /><br />ובאמת, "משא כומתה" מהווה לפרקים מסעה של הציונות הדתית. מיד יודגש, לא תמיד. לאורך פרקים נרחבים מתאר שטרן את תקופת לימודיו ב"נתיב מאיר", את חוויותיו הראשוניות כבחור דתי במסגרת הצבא, את המסלול בדרך לפיקוד ואת עידן בה"ד 1, בית הספר לקצינים. מצאתי את הפרקים הללו די מיותרים עבור הקורא מן השורה, זה שחוויית הקצונה אינה מדברת אליו. האמת צריכה להיאמר, לא כל חוויה צבאית של שטרן, או של מאן דהוא, היא לקח לרבים. דומה כי רק במגזר הדתי נמצא אותו קשר בל ינתק בין חוויות צבאיות לבין השקפת עולם -קונספציה אווילית לדעתי.<br /><br /><b>האשמות ישירות</b><br /><br />אלעזר שטרן אומר מה שמתחשק לו וכותב כל מה שהוא חושב. נראה כי דבר אינו חוצץ בין דעתו לבין המילה הכתובה. כך לדוגמה בהאשמות ישירות כלפי מספר רבנים בציונות הדתית, כאשר בהקדמה לספרו הוא מתחבט אם לציינם בשמותיהם המפורשים: "לא אתבייש להודות שאחזוני חיבוטי נפש אם להשמיט את שמות אותם רבנים מעטים המוזכרים שלא בדיוק לטובה בספר זה. אך בהתחשב בהשפעה ההרסנית של חלק מאותם רבנים על צאן מרעיתם, אין בלבי ספק שאיזכור שמם, על אף המחיר הכבד שאני עלול לשלם בשל כך, עשוי לתרום תרומה חשובה לעתידו של אותו נוער, גם אם בטווח הקצר יש בכך משום פגיעה בכבודם של תלמידי חכמים".<br /><br />אך לו חשבתם כי מדובר בקומץ, הרי שעליכם להזדרז ולקרוא את הספר. בהתייחס אל הרב שמואל אליהו הוא כותב "אני מתאפק שלא לכנותו 'שמוליק', כי אני סבור שהתואר 'רב' אינו הולם אותו", זאת מתוך פרק העוסק בתפוח האדמה הלוהט - מסלול ה"הסדר" שזכה לטיפולו האינטנסיבי של שטרן. בהמשך אותו פרק, "מועד" שטרן (ספק במתכוון וספק שלא במתכוון) וכותב על כך שאותו "שמוליק לא ויתר על המיקרופון ועל ההזדמנות להמשיך ולזרוע שנאה...".<br /><br /><b>מתגעגע לשיכון המעורב</b><br /><br />הפרקים החשובים לקריאה, הם אלו העוסקים ביחסו של המגזר הציוני דתי אל שטרן, האלוף סרוג הכיפה. אפשר לסכם את טענתו של שטרן כלפי המגזר, זו השזורה לאורך עמודי הספר, במשפט: "אני לא עובד אצלכם". כלומר, העובדה כי אלעזר שטרן הינו חובש כיפה, לא אומרת כי הוא שליחם של אחרים.<br /><br />"מאז שהחלו פסקי הרבנים בנושא פינוי היישובים, גיליתי לא פעם שהכיפה שעל ראשי מושכת אש דווקא מכיוון המחנה 'שלי', כאילו נשלחתי לצה"ל מטעמו וכעת איני 'מספק את הסחורה'. אבל לא באתי לצה"ל כדי להיות נציגם של אנשי הציונות הדתית. באתי לצה"ל, בין היתר, כדי להיות נציגה של רוח הציונות הדתית, כפי שאני-עצמי גדלתי על ברכיה", כותב שטרן, ומתאר בהמשך הספר את חווית השיכון מימי ילדותו, בה "גם חברים שלא הגיעו מבתים דתיים רצו ללכת לבית ספר דתי, ובית הספר הדתי שמח לקבלם".<br /><br />טענה זו מודגשת בפרקים העוסקים בביצוע תוכנית ההתנתקות ובפרקים העוסקים בתוכניותיו של שטרן כלפי מסלול ה"הסדר". שטרן כותב בגאווה על השקפת העולם שהנחתה אותו להקמת המחלקות המשולבות בצה"ל, בבסיסה המחשבה כי תפקידו של צה"ל איננו רק ההגנה על ביטחונו הפיזי של עם ישראל, אלא גם חוסנו הערכי. זו גם הסיבה בגינה בחר לקדם את תוכנית הגיור הצה"לית, וכן את החינוך בנושאי יהדות בבה"ד 1 (כמפקד הבה"ד וקצין חינוך ראשי).<br /><br /><b>רבנים אשר הפקירו את הציבור ההולך אחריהם</b><br /><br />אך יותר מהמדים, מדרגות הקצונה או המו"רקים, הספר מלווה בדאגה עמוקה למה שעובר על הציונות הדתית בשנים האחרונות. את ההתקפות האישיות, הפיזיות והמילוליות כאחד, מזהה שטרן כבעיה ציבורית ולא כעניין אישי יוצא דופן.<br /><br />תחת הכותרת "אני מאשים", תוקף שטרן את חלק מרבני הציונות הדתית, אשר בתקופת ההתנתקות "לא ידעו להוביל נכונה את הציבור, החריפו את השבר ואף הונו את קהלם". הבלבול הגדול אצל בני הנוער ואובדן האמונה, היו יכולים להתעדן ואף להימנע, לדברי שטרן, לו נהגו הרבנים אחרת. "אותם רבנים הפקירו הפקרה של ממש את הציבור ההולך אחריהם, בכך שנתנו לו הבטחות שווא כמו 'היה לא תהיה'. אלו רבנים ששמו עצמם במקומו של ריבונו של עולם, ספק מפרשים אותו, ספק אומרים לו מה לעשות... הקביעה הזו העמידה בסכנה אמונה של רבים במעמדו של רב", הוא טוען. "לו היו חלק מן הרבנים דואגים באמת לציבור שלהם... לציבור שלהם היה קל יותר, השבר היה קטן יותר".<br /><br />מגישת הרבנים בתקופת ההתנתקות, מסיק שטרן מסקנה אומללה: "הנוער של הציונות הדתית, שחלקו הגדול חי לפחות בשני עולמות - בעולם הדתי ובחברה המודרנית הפתוחה - יגיב גם בהורדת הכיפה. הוא עלול לומר לעצמו: אם כל היהדות מתמצית בשאלה היכן גבולות הארץ, אם ההתייחסות לאחר היא רק של אהבה או של שנאה ואין שום אמצע, אם הדרך מוכרחה להיות קיצונית מכל בחינה, אזי אני לא רוצה להשתייך לאותה יהדות או לאותה דת".<br /><br />בדברים קשים הללו מהדהדים, בסימן שאלה גורלי המשורטט בספרו של שטרן, הממשיך לרחף מעל ראשה של הציונות הדתית.<br /><br /><b>אלעזר שטרן, משא כומתה - ניווטים בגובה העיניים, הוצאת ידיעות אחרונות, 2009.</b><br /><br /></div><div class="blogger-post-footer"><img width='1' height='1' src='https://blogger.googleusercontent.com/tracker/964283514461840541-3569705934969610191?l=jonatanurich.blogspot.com' alt='' /></div>יונתן אוריךhttp://www.blogger.com/profile/12175295897163385427noreply@blogger.comtag:blogger.com,1999:blog-964283514461840541.post-85057770818976754132010-01-10T23:25:00.001+02:002010-01-10T23:25:23.795+02:00<div dir="rtl" style="text-align: right;" trbidi="on"><br />ישנה כברת דרך משמעותית העולה אל הספרייה העירונית שלי. קירות עמוסי גרפיטי מובילים אל המבנה, המשקיף אל הקניון, כמרכז רוחני הנטוע בלב השפע ומבקש ליצור ניגוד. המדרגות העולות אל היכל הספרים זוכות לארח את רגלי צעירים וזקנים, הממהרים אל המדפים כדי למצוא את אשר לבם חפץ.<br /><br />ומעל כל אלה, הספרן משה. בצעדים גדולים הוא מעפיל במדרגות האבן, יחד עם הליכון המתכת שלו. בידו האחת הוא נתמך במעקה ובשנייה הוא גורר את ההליכון – וכך או אחרת הוא מגיע אל המישור וממשיך אל עמדת הספרן. לאחר כל המאמץ, לחייו אינם סמוקות, מפני ששחום עור, משה. אתיופי. הוא מתיישב אל מול המחשב, מוסר ברכת שלום לספרנית שעל ידו, מוחה את זיעת מצחו ומקליד את קוד המשתמש.<br /><br />מפני שאני צהוב, המחפש תדיר את הדיסוננס, את הבלתי שגרתי, אני יושב לידו ושואל אותו על אנה קארנינה של טולסטוי. זורק איזו הבנה מחודשת על הפתיח המפורסם, זה שגורס כי "כל המשפחות המאושרות דומות זו לזו. אך המשפחות האומללות - אומללות הן כל אחת על פי דרכה". ומשה מהנהן ומדפדף במהדורה החדשה שהבאתי מן המדף, ותכף ומיד טוען את ההפך הגמור. שפתו רהוטה ודיבורו ברור ומסגרת משקפיו עדינה ובהירה. ההליכון מונח בקרן זווית, לאחוריו, והוא יושב על כסא גבוה ומשקיף אל קהל קוראיו.<br /><br />הנה מגיעה תלמידת תיכון בלונדינית, עיניה ירוקות ושיערה אסוף שלא בקפידה. היא צריכה לכתוב כאלף מילים, עד מחר בבוקר, בעניין העישון ונזקיו. משה מקליד אל המחשב ודולה מאמרים פסיכולוגיים ובריאותיים, כשעל נייר קטן הוא רושם את מיקום הספרים הנחוצים לה, לצורך כתיבת המשימה. וזו, ששמה אינה ידוע לא לי ולא למשה, מאבדת את עצמה בין המדפים ותכף חוזרת. והנה הוא כבר יורד מעם כסאו וניגש אל ההליכון ובתנועות ארוכות ובנקישת מתכת, הוא מתקדם אל המדף ושולף את הספר, בו תמצא הנערה כי ניקוטין ממכר וכי העישון הורג, בוודאי. היא מודה לו והוא משיב בברכה ושב אל עגלת ההחזרות כדי להשיב מחדש את ספרי העיון למקומם.<br /><br />אני תוהה אם בשעות בין ערביים, מבחין משה בתנועת הנערים המשתוללים למרגלותיו. תחת הספרייה ישובים חבורות-חבורות, חלקם בני מוצאו, חלקם עולים חדשים בין ותיקים, מרססים כתובות גרפיטי ומעשנים מכל הבא ליד. האם כשהוא גורר את הליכון המתכת המגושם, בין רגליו המשותקות, הוא מבחין בתנועה הזורמת למולו, בנתיב הנגדי? האם ישנה אותה צביטה בלב, אותו חסרון מורגש, או שמא התעלמות ממה שאין בכוחו של איש לתקן בפרק זמן כה קצר.<br /><br /></div><div class="blogger-post-footer"><img width='1' height='1' src='https://blogger.googleusercontent.com/tracker/964283514461840541-8505777081897675413?l=jonatanurich.blogspot.com' alt='' /></div>יונתן אוריךhttp://www.blogger.com/profile/12175295897163385427noreply@blogger.comtag:blogger.com,1999:blog-964283514461840541.post-25201106212784087522010-01-05T23:29:00.000+02:002010-01-10T23:30:13.351+02:00<div dir="rtl" style="text-align: right;" trbidi="on"><br />פורום המטה הכללי, בראשותו של הרמטכ"ל רא"ל גבי אשכנזי, התכנס אמש (ב') בבית חיל האוויר אשר בהרצליה, כדי להיפרד מאנשי הקצונה הבכירה, תתי-אלופים ואלופי-משנה, שפשטו את מדיהם בשנה האחרונה (בין אוקטובר 2008 לספטמבר 2009) ועזבו לחיים האזרחיים.<br /><br />הרמטכ"ל, רא"ל גבי אשכנזי, ביקש לשתף את קהל הפורשים המשתתפים באווירת סיכומי התקופה האחרונה. "היו רגעי נחת בסיכום השנה היוצאת, 2009, ולכם יש קשר בלתי נפרד לעובדה הזו. 2009, ביטחונית, הייתה שנה טובה ומוצלחת במובן של מענה בטחוני, כשבמרכזו מבצע "עופרת יצוקה" שהביא למציאות חיים טובה יותר לדרום הארץ", אמר הרמטכ"ל, "עבודתנו מוערכת בציבור הכללי והיא אינה נתפסת כנס אלא כפרי עמלו של ציבור לא גדול, אנשי הקבע, הקצינים והמפקדים – האחראים על פיקוד הצבא".<br /><br />הרמטכ"ל אמר כי "את חלק מהפורשים כאן אני מכיר מתפקידם הראשון כקצינים. את חלקכם הכרתי רק בהמשך כקצינים מצויינים במטה ובשדה. היושבים כאן השקיעו את מיטב שנותיהם לטובת צה"ל ומערכת הביטחון, כשבסך הכל יושבים כאן למעלה ממאות שנות קבע בצה"ל. מבחינתי זו זכות גדולה לשרת ואני אומר זאת אף לגביכם. במהלך השנים ספגתם לא מעט חוויות וניסיונות חיים. אף אחד לא יקח מידכם את האנשים עליהם פיקדתם, הדברים שקידמתם והשינויים שחוללתם בצה"ל. בסופו של יום, צה"ל הוא האנשים שעושים אותו – והגענו לאן שהגענו בזכותכם. זו ההזדמנות הצנועה שלנו לכבד אתכם בחזרה הערב, בלחיצת יד אישית, אמירת תודה והבעת הערכה".<br /><br />הרמטכ"ל הוסיף התייחסות מיוחדת לבנות הזוג על כך ש"אינני מכיר אף ארגון הדורש טוטאליות כזו, כוליות כזו, התמסרות והקרבה רבה כמו צה"ל. בחלק מהמקרים מדובר בסיכון חיים של ממש. בכל המקרים, מדובר באחריות שלא נגמרת בסוף יום העבודה, אלא ממשיכה עשרים וארבע שעות ביממה, שבעה ימים בשבוע, 365 ימים בשנה. שגרת החיים הזו, כפי שאני מכיר אותה היטב, באה על חשבון הבית וחיי המשפחה. תמיכת המשפחה חשובה עד מאוד להצלחה בתפקיד הצבאי ועל כן התודה והברכה לבנות הזוג, שמילות ההוקרה שייכות להן".<br /><br />כמו כן, הודה הרמטכ"ל לפורשים הממשיכים לתרום לצה"ל במערך המילואים, כמי שניסיונם חשוב עד מאוד למערך בפרט ולצה"ל בכלל.<br /><br />נציג הפורשים היה אל"מ דרור פלטין, מי שפיקד על בית הספר לצניחה בתל-נוף, אשר ביולי 2008 נפצע באורח קשה במהלך תאונת צניחה שאירעה באימון שגרתי באזור פלמחים. אל"מ פלטין דיבר על הזכות לשרת בצה"ל והדגיש כי "נולדנו לצבא השומר ומגן על אזרחיו. שירתנו, התקדמנו ופיקדנו על חיילים. צה"ל היה לנו בית חם ואוהב, בבסיסי היבשה והים, באוויר ולאורך כל הגבולות, עשרים וארבע שעות ביממה. צה"ל איננו מקום עבודה, הוא מקום שדורש המון אך נותן הרבה. לצד כל הביקורות, בסופו של דבר מדובר בגוף מאורגן, מסודר ונקי כפיים – כשאירועי התקופה האחרונה אינם מייצגים את הנורמה המקובלת".<br /><br />אל"מ פלטין הזכיר לקהל הפורשים על דבר פציעתו ואמר כי "אז, כשנפצעתי, ראיתי את החיזוק הגדול של צה"ל. החל מהתנאים הפיזיים וכלה בחיבוקים החמים והביקורים. לכל אלו הייתה תרומה ענקית לכך שאני עומד היום על הרגליים וכאן המקום להודות לכל מי שעזר לי לעבור את התקופה הקשה הזו".<br /><br />בין תתי האלופים שנפרדו אמש מהמערכת הצבאית, ניתן למנות את ח"כ תא"ל מירי רגב (דוברת צה"ל לשעבר ופרויקטורית אירועי ה-60 למדינה), תא"ל שלום בן אריה (לשעבר מפקד בית הספר לחילוץ והצלה ומפקד יחידת החילוץ הארצית), תא"ל יוחאי בן יוסף (לשעבר ראש מספן ים), תא"ל דניאל הררי (לשעבר מפקד יחידת 8200 באמ"ן), תא"ל שמעון חפץ (לשעבר המזכיר הצבאי לנשיא המדינה), תא"ל אפרים עידן (לשעבר רמ"ט פיקוד דרום), תא"ל נועם פייג (לשעבר רמ"ט חיל הים), תא"ל שמואל קינן (שלעבר קצין תקשוב ראשי), תא"ל גלעד רז (לשעבר ראש החטיבה הטכנולוגית ליבשה) ותא"ל גבי שחור לשעבר (מפקד בסיס פלמחים).<br /><br /></div><div class="blogger-post-footer"><img width='1' height='1' src='https://blogger.googleusercontent.com/tracker/964283514461840541-2520110621278408752?l=jonatanurich.blogspot.com' alt='' /></div>יונתן אוריךhttp://www.blogger.com/profile/12175295897163385427noreply@blogger.comtag:blogger.com,1999:blog-964283514461840541.post-48167840679953074332010-01-05T20:16:00.002+02:002010-01-05T20:22:53.659+02:00<div dir="rtl" style="text-align: right;" trbidi="on"><div><span style="font-family: Arial; font-size: small;"><span style="font-size: 13px;"></span></span><br /><span style="font-family: Arial; font-size: small;"><span style="font-size: 13px;"></span></span><br /><div>ובכן, באיחור נוראי, ישיבת הר עציון <a href="http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3829782,00.html">פרסמה</a> הבוקר&nbsp;את עמדתה ביחס להבעת עמדות פוליטיות בצה"ל, כמו גם לעניין סירוב פקודה. אני לוקח אחריות מלאה על הכתבה שפורסמה הבוקר בYnet. גילוי הדעת הישיבתי נשלח אליי בדוא"ל, שלא בבקשה מפורשת לפרסום – ועשיתי זאת מדעתי כיוון שמצאתי בעמדה הזו עניין ציבורי הראוי לחשיפה.<br /></div><div><br /></div><div>ובכל זאת וכיוון שכבר פנו אליי מספר חברים וידידים בתמיהה והרמת גבה, אכתוב כאן את עמדתי האישית בנוגע לעניין.<br /></div><div><br /></div><div>אני מוצא כי רוב ההבדל בינינו לבין הבהמות הטיפשות הרועות באחו, גלום באופן מעשי בשני אקטים: סרבנות והתאבדות. יכולתו של אדם לסרב לעניין העומד בסתירה עם צו מצפונו, היא תפארתו והדרו. האיסור המוחלט לגלות כל סרבנות שהיא, מזכיר לי במקרה הטוב את ההתבטאויות של אייכמן במשפטו הישראלי: איש לא יכול להתחבא אחר "רק מילאתי פקודות", לא כלפי מוסד כלשהוא (ישיבת הר עציון, למשל), לא כלפי צה"ל ובעיקר – לא כלפי עצמו.<br /></div><div><br /></div><div>במקרה הגרוע, כאמור, מדובר בצמצום כל האדם לכדי אפס מאופס, שאיננו עולה באיכותו על פרת-משה-רבנו, או גרביל מצוי. לא ייתכן כי האדם, החסר אך מעט מאלוהים, יידרש לצמצם את כל עולמו החינוכי, המצפוני, האנושי – לכדי אוסף פקודות. וכי למה: הצבא יתמוטט? המדינה תקרוס? אילו הבלים. גם אם אלפים יסרבו פקודה, צה"ל ימשיך להתקיים, מפני שבסופו של דבר האנשים החושבים, אלו ההולכים נגד הזרם, בעלי המצפון – הינם בודדים המהווים לא יותר מקומץ. הרוב, המיינסטרים, יקבל על עצמו כל פקודה או כל תוכנית ריאליטי מסוג ז' בטלוויזיה. עיניכם הרואות כמה סירבו בהתנתקות, המהלך הקשה ביותר שעבר על ישראל מבחינת הפוטנציאל לסירוב פקודה המוני - וכמה אנשים מכלים את זמנם על "האח הגדול".<br /></div><div><br /></div><div>ששתי על גילוי הדעת של הישיבה כמוצא שלל רב, מפני ששמחתי שהגוף האפאטי המתקרא "ישיבת הר עציון", נזכר מעת לעת להוציא ניירות עמדה. מדי פעם, נזכרים באלון שבות כי מדובר במוסד חינוכי וכי תלמידיהם נזקקים לשמוע לעתים את קולם. כשזה קורה, אני ממהר לקדם את העניין בתקשורת, מפני שעצם הבעת העמדה נראית לי כמהלך הגיוני ונכון.<br /></div><div><br /></div><div>אך כפי שכתבתי כאן בפירוט מסויים, אני מתנגד לחלוטין לרעיון העומד בבסיס גילוי הדעת, שהוא חשוך ופרימטיבי מאין כמוהו, מפני שהוא מזלזל בתכונותיו העיקריות של בן האדם.<br /></div></div></div><div class="blogger-post-footer"><img width='1' height='1' src='https://blogger.googleusercontent.com/tracker/964283514461840541-4816784067995307433?l=jonatanurich.blogspot.com' alt='' /></div>יונתן אוריךhttp://www.blogger.com/profile/12175295897163385427noreply@blogger.comtag:blogger.com,1999:blog-964283514461840541.post-4889919598318752032010-01-04T01:56:00.004+02:002010-01-04T01:57:30.106+02:00<div dir="rtl" style="text-align: right;" trbidi="on"><br />דיוק הכאב וטשטוש האושר. אני חושב<br />על הדיוק שבו בני אדם מתארים את כאבם בחדרי רופא.<br />אפילו אלה שלא למדו קרוא וכתוב מדייקים:<br />זה כאב מושך וזה כאב קורע, וזה כמו מנסר<br />זה שורף וזה כאב חד וזה קהה. זה פה, בדיוק פה<br />כן. כן. האושר מטשטש הכל. שמעתי אומרים<br />אחר לילות אהבה ואחר חגיגות, היה נפלא,<br />הרגשתי כמו בשמיים. ואפילו איש החלל שריחף<br />בחלל קשור לחללית רק קרא: נפלא, נהדר, אין לי מילים.<br /><br />טשטוש האושר ודיוק הכאב<br />ואני רוצה לתאר בדיוק של כאב חד גם<br />את האושר העמום ואת השמחה. למדתי לדבר אצל הכאבים.<br /><br />(יהודה עמיחי, מתוך "פתוח סגור פתוח")<br /></div><div class="blogger-post-footer"><img width='1' height='1' src='https://blogger.googleusercontent.com/tracker/964283514461840541-488991959831875203?l=jonatanurich.blogspot.com' alt='' /></div>יונתן אוריךhttp://www.blogger.com/profile/12175295897163385427noreply@blogger.comtag:blogger.com,1999:blog-964283514461840541.post-15598171819064019752010-01-04T01:54:00.000+02:002010-01-04T01:54:31.596+02:00<div dir="rtl" style="text-align: right;" trbidi="on"><br />אני רוצה לחיות רק בעולם הזה<br />מבלי מקום לשלח את הפחדים.<br />ואני אומר שאדם יסודו מעפר וסופו,<br />אבל מה על האמצע, את שואלת אותי,<br />למה לא לשים אדניות גרניום בחלונות?<br />למה לא למתוח חיוך, לעתים,<br />להתאהב, לפעמים,<br />לשאוף למעבר, להטביע חותם,<br />להותיר רושם.<br />עוד מעט גשם.<br /><br />(מבוסס על אלחנן ניר, "תחינה על האינטימיות", בתוספת אישית קטנה אך משמעותית).<br /><br /></div><div class="blogger-post-footer"><img width='1' height='1' src='https://blogger.googleusercontent.com/tracker/964283514461840541-1559817181906401975?l=jonatanurich.blogspot.com' alt='' /></div>יונתן אוריךhttp://www.blogger.com/profile/12175295897163385427noreply@blogger.comtag:blogger.com,1999:blog-964283514461840541.post-89119702300563623622009-12-28T19:29:00.002+02:002009-12-28T19:29:13.848+02:00<div dir="rtl" style="text-align: right;" trbidi="on"><br />שנה חלפה מאז מבצע "עופרת יצוקה" ברצועת עזה. לצד ההישגים הביטחוניים שבראשם השקט לדרום הארץ, מעבר להישגים המדיניים, בצה"ל מציינים יום-הולדת ראשון לאמל"ח משמעותי, רב-עוצמה, שנכנס לראשונה לפעילות מבצעית במהלך המבצע ההוא. "עופרת יצוקה" הפך מבצע חסר-תקדים ביחס להיקפי האמל"ח שנבחנו בו לראשונה. עדות להטמעה המבצעית של אמל"ח רב, ניתן למצוא בכך שלראשונה בצה"ל גויסו מדריכות חי"ר בצו 8 – כדי למהר ולהעביר את הידע המקצועי אל הלוחמים בשטח.<br /><br />את הלקח המשמעותי מהמהלכים שיפורטו להלן, ניתן לכתוב כבר בראשיתה של הסקירה: לאמל"ח שנכנס לשימוש במבצע היה תפקיד משמעותי בשמירה על חייהם של כוחות צה"ל וביכולותיהם המבצעיות בלחימה וגם במזעור הפגיעה בבלתי מעורבים. טבילת האש בוצעה בזהירות אך בנחישות, מתוך הקפדה בטיחותית לצד ידיעה ברורה כי רק התנסות מבצעית בתנאי קרב מוכיחה באמת יכולת מבצעית לאמצעי הלחימה.<br /><br />הנמ"ר<br /><br />נגמ"ש המרכבה, הנמ"ר, הוא הבשורה הגדולה ביותר של "עופרת יצוקה" בתחום המבצעי. על השתתפות הנמ"ר במבצע, ניתן לכתוב "מוטב מאוחר": שני נגמ"שי נמ"ר השתתפו בפעילות המבצעית והוכנסו אל הרצועה שעות ספורות לפני סיום הלחימה. הנמ"רים נכנסו לבקשת חטיבת גולני, בהוראת מח"ט גולני, אל"ם אבי פלד, שהכלים שימשו אותו ואת סגנו, וכן צוותים נוספים מהחטיבה. הלוחמים שהשתמשו בכלים עברו הכשרה מזורזת לשימוש בנמ"ר, תוך כדי המבצע.<br /><br />הנמ"ר הינו נגמ"ש המבוסס על תובת טנק המרכבה ומיוצר כולו בישראל. פרוייקט הנמ"ר של צה"ל מבוסס על הכוונה לאפשר לכוחות חי"ר ושריון לנוע במקביל בכלים משוריינים בעלי מהירות דומה, מיגון בפני טילים ויכולת עבירות. המציאות קודם הנמ"ר, שונה: או שהכלים המשמשים את לוחמי החי"ר אינם ממוגנים מספיק, או שהם איטיים מכדי להצטרף אל כוחות השיריון.<br /><br />הכלי מסוגל לשאת 11 לוחמים ושתי אלונקות. הוא נחשב לאחד הנגמ"שים הממוגנים בעולם והוא מספק מיגון מיטבי אל מול האיומים האופציונאליים בזירות הלחימה השונות. הנמ"ר מסוגל לנוע אל היעד כשהוא סגור לחלוטין ולהשמיד את האויב מבלי שהלוחמים נצרכים לצאת ממנו - זאת באמצעות מיזם צי"ד (צבא יבשה דיגיטלי) ומערכת ניהול קרב (מענ"ק), לצד 4 מצלמות המאפשרות תצפית היקפית סביב הכלי. קיומה של דלת אחורית לנגמ"ש מהווה יתרון נוסף לנמ"ר, המאפשרת פריקה בטוחה מהכלי, להבדיל מיתר הנגמ"שים החסומים מאחור.<br /><br />תוצאות הסיום של הנמ"ר ב"עופרת יצוקה" הוכיחו כי לכלי יכולות עבירות וניידות גבוהות מאוד. צוות ייעודי של המנת"ק והרשות לפיתוח הטנק (רפ"ט), הפיקו לקחים מטבילת האש הראשונה לנגמ"ש החדשני של צה"ל. רמת המיגון השביעה רצון, אך גם הנדסת האנוש שהציעה נוחות מרבית ללוחמים (ואפילו מיזוג אוויר). היתרון החשוב מכל היה ניהול הלחימה המסודר, בזכות מערכות השו"ב ששימשו בהצלחה את חפ"ק מח"ט גולני.<br /><br />מפצח האגוזים<br /><br />רקטת ה"מפצח", הינה רקטת נ"ט, נגד מבנים וביצורים, שנכנסה לשימוש ראשון במבצע. הרקטה פותחה ע"י רפאל (הרשות לפיתוח אמצעי לחימה) הרקטות, נישאות ע"י אחד הלוחמים בשטח. מדובר ברקטה במשקל בינוני (כ-10 ק"ג), המאפשרת ירי מתוך מבנים, מפני שהרשף והרתע נמוכים בצורה משמעותית.<br /><br />כוחות צה"ל שנכנסו לרצועה, עברו השתלמות מקדימה ע"י אנשי רפאל ומדריכות החי"ר, בבסיס האימונים של פיקוד הדרום ובבסיסי ההכשרה של חטיבות החי"ר. במהלך המבצע צוידו כוחות חי"ר רבים ב"מפצח", המאפשר ירי רקטה קלה בעלת שני ראשי קרב. הטכניקה הזו נחשבת ליעילה במיוחד כנגד מבנים מבוצרים, כשהפיצוץ הראשוני חודר את שכבות ההגנה והפיצוץ המשני מסכל את הפעילות העוינת מבפנים.<br /><br />הרשמים מהשטח היו חיוביים והלוחמים הביעו שביעות רצון מהתמודדותו של ה"מפצח" עם מחבלים המסתתרים מאחורי ביצורים. סיוע לדבר ניתן למצוא בדבריו של קצין חיל רגלים וצנחנים ראשי, תא"ל יוסי בכר, שהתבטא במהלך המבצע ואמר כי ה"מפצח" משמש כ"טנק פרטי עבור הלוחמים".<br /><br />קצין במקחצ"ר ביקש לסכם את הצלחת הרקטה בשורה התחתונה: שני חיילי צה"ל נהרגו מירי ומטענים בעת טיהור מבנים במהלך המבצע. לולא ה"מפצח", זה כנראה היה נגמר אחרת.<br /><br />רוכב שמיים<br /><br />"כוכב נולד בשמי עזה", כך קראו במהלך המבצע לכלי הטיס הבלתי-מאויש, "סקיילרק 1", הוא "רוכב שמיים". מאות הגיחות המבצעיות שלו, הוכיחו יעילות אדירה בכל הקשור לאיסוף המודיעין במהלך המבצע. איסוף המודיעין הציל חיים רבים, הן של כוחותינו והן של אזרחים בלתי-מעורבים.<br /><br />את "רוכב שמיים" משגר חייל בודד. בנוסף ליכולתו לשיוט-מרחוק בהוראת המפעיל, הוא מאפשר טיסה עצמאית באוויר, כשהצילומים מהשטח מועברים בזמן אמת. מצלמות הכלי מאפשרות לו צילומים בכל מזג אוויר, ביום ובלילה. בסיום המשימה, המזל"ט מסוגל אל עבר נקודה שנקבעה מראש בשטח, כשהוא נוחת באמצעות מצנח וכרית אוויר המרככים את הנחיתה.<br /><br />במהלך המבצע, המידע המצולם על ידי המזל"ט סייע לתקשורת שבין המפקדים אל הכוחות הלוחמים. המפקדים קיבלו את תמונת המצב "ממעוף הציפור", כשהמזל"ט מסוגל לטיסה בגובה נמוך המאפשרת מודיעין איכותי במיוחד, כמו הצצה אל חלון ביתו של מבוקש. תמונת המצב האווירית מסייעת לפיקוד בכל הקשור לבקרת האש הארטילרי. ובל נשכח, "רוכב שמיים" הצליח לתפוס מחבלים רבים "על חם", שספק אם אמצעים אחרים היו מאפשרים את לכידתם, מעכשיו לעכשיו.<br /><br />הפעלתו של "רוכב שמיים" במהלך "עופרת יצוקה" נזקפת לזכותו של שיתוף פעולה בין מחלקת אמל"ח בזרוע היבשה, חיל התותחנים, מפא"ת, חברת אלביט (שפתחה את המזל"ט), הגוף הטכני בחט"ל וכמובן, פלוגת "רוכב שמיים".<br /><br />מכ"ם ר"ז<br /><br />שמונה שנות פיתוח קדמו לטבילת האש של מה שמוגדר כיום כמילה האחרונה בעולם המכ"מים. מכ"ם ר"ז (רב-זרועי), הוא פרי פיתוח ישראלי של מפא"ת והתעשיה האווירית. לא זו בלבד ש"ר"ז" מסוגל לזהות באופן מדויק ירי רקטות תוך סימון מקור השיגור, הוא אף מחשב את מיקום נפילתן המדויק. יתרון נוסף מצוי ביכולתו להתמודדות עם מספר משימות בו-זמנית. את כל המידע מעביר המכ"ם אל כוחות יבשה ואוויר באמצעות מערכת צי"ד (יבשה) ומערכת שליטה ובקרה (שו"ב) "משואה".<br /><br />במהלך מבצע "עופרת יצוקה" התבצע ניסוי מדגים של המכ"ם: בעוטף עזה הוצבה גרסה מוקדמת של המערכת, עדיין בשלבי פיתוח. הניסוי ביקש לבדוק את התמודדות המכ"ם עם הזירה העזתית – ניסוי שעבר בהצלחה תוך איכון מדויק של האיומים. ניסויים מבצעיים ממשיכים ללא הרף, גם כעת, עם המערכות המבצעיות והסופיות של המכ"ם. נכון לעכשיו, בחיל מביעים שביעות רצון מהפעילות.<br /><br />איי-בול<br /><br />האמצעי החשוב הזה, נראה בכלל כמו גאדג'ט. ואולי הוא בעצם לא כ"כ רחוק מעולם זה, שהרי הוא בסך הכל כדור תצפית. האיי-בול, מתוצרת החברה הישראלית ODF, הוא מצלמה משוכללת בצורת כדור (הגדול אך במעט מכדור טניס) המספקת תמונה בהיקף של 360 מעלות. הלוחם בשטח הבנוי מסוגל לזרוק את הכדור אל חדר חשוד הנמצא בקרבת מקום, ובתוך כ-מספר שניות לקבל תמונה מלאה של חלל החדר, על יושביו, אל מערכת אלחוטית ניידת שנמצאת עם הכוח. ל"איי-בול" יכולת יציבות מושלמת, והוא לעולם ייפול על מרכז הכובד שלו. עד למבצע, נמצא ה"איי-בול" בשימושן של יחידות מובחרות בלבד.<br /><br />מעבר לקריאות ההתפעלות החוזרות ונשנות, הכוחות בשטח השתמשו בכלי החדש כדי להציל את חייהם. המצלמה הקטנה הזו מאפשרת ללוחם סריקת שטח, שייתכן והוא מאוד עוין.<br /><br /></div><div class="blogger-post-footer"><img width='1' height='1' src='https://blogger.googleusercontent.com/tracker/964283514461840541-8911970230056362362?l=jonatanurich.blogspot.com' alt='' /></div>יונתן אוריךhttp://www.blogger.com/profile/12175295897163385427noreply@blogger.comtag:blogger.com,1999:blog-964283514461840541.post-6236735082253408572009-12-28T19:28:00.003+02:002009-12-28T19:28:36.789+02:00<div dir="rtl" style="text-align: right;" trbidi="on"><br />בלב לבה של שדרות, על יד המאפייה המקומית לבין דוכן הפלאפל, עומד לו בית צמוד קרקע ולו חזות שגרתית למדי. רק כשנכנסים אל קרביו פנימה, מגלים כי מדובר במוצב ההסברה הקדמי של ישראל. על שולחנות עמוסי ניירות עמדה ותצלומים מהשטח, רובצים כמה לפטופים. אחד מקליד אל "טוויטר", אחרת מעבירה דוא"ל אל סוכנות הידיעות "AP". ביניהם מסתובבים אנשי מרכז התקשורת החברתית של שדרות. כולם צעירים, כולם תושבי המקום, כולם מעורבים חברתית עד צוואר בעשייה המקומית.<br /><br />בראש המרכז הזה עומד נעם בדין, בן 27, רווק. אביו אומר עליו שהוא רודף אחר קסאמים, כך שאין לו זמן לבחורות. מדובר באדם אמביציוזי, חובב אדוק של צילום, שהמצב בשדרות עוד קודם "עופרת יצוקה", גרם לו להבין שצריך לעשות מעשה. "הבנתי כי למען מלחמת ההסברה מול הפלסטינים, על העולם להבין את מציאות החיים שלנו, הישראלים, החיים תחת איום מתמיד של טרור", אומר בדין. "השגרה היומיומית היא זו שמדברת לרוב האנשים. היא המסוגלת להשפיע על דעת הקהל. מציאות החיים בצל הקסאמים, לאור מערכות ההתרעה, כש-15 שניות בלבד מפרידות בין ההודעה על שיגור רקטה לבין נפילתה – זו התמונה שמצאתי לנכון להעביר לעולם, כדי שיבינו מה עובר עלינו", הוא מוסיף.<br /><br />מלחמה הסברתית<br /><br />בדין יודע כיצד לתמרן מול כוחות בשטח. בשירותו הצבאי, שירת כתצפיתן בחיל התותחנים, האחראי על טיווח ארטילרי. הוא מוצא דמיון רב בין המציאות ההיא לבין עבודתו כיום. כשנשמעת התרעה, הוא ממהר אל המצלמה האישית שלו וסר למקום האירוע. מנווט מול הכוחות בשטח. לאחר מכן, הוא חוזר אל המרכז ומעביר דוא"ל או משיב לטלפונים. "זה עשרים שנה שהפלסטינים מובילים עלינו בקרב ההסברה. קשה להסביר את המאבק בין צבא לבין אוכלוסיה אזרחית. הפתרון היחידי הוא להראות לעולם את הפגיעה באזרחינו", אומר בדין ופועל באמצעות המרכז כדי להציג את הפנים האנושיות מאחורי כותרות העיתונים. נפגעות החרדה מבעד לסטטיסטיקות.<br /><br />מרכז ההסברה פועל ללא לאות כדי להפיץ מודעות גלובלית. הפעילות ענפה. המרכז משמש גוף דוברותי אזרחי. אנשי המרכז אמונים על הוצאת האינפורמציה אל העולם: תקשורת הסברתית, עיתונות וסיפוק חומרים חדשותיים מהשטח. הם מנהלים אתר אינטרנט פעיל במיוחד, הזוכה לפופולאריות משמעותית, כאתר ההסברה הישראלי מהמובילים בעולם. הם מפעילים ערוץ בפייסבוק ובטוויטר. מאז הקמתם, הם הפיקו למעלה מ-100 כתבות תחקיר, הודעות ומסיבות עיתונאים ועשרות סרטוני וידאו הסברתיים ב-Youtube. קווי הטלפון שלהם עמוסים בפניות מסוכנויות ידיעות, המעוניינים לקבל פרטים על המתרחש באזור.<br /><br />מעבר לכך, מדי יום מוביל המרכז סיורי היכרות עם שדרות. סטודנטים ובעיקר דיפלומטים מרחבי העולם, פונים אל אנשי המרכז, ששמחים להתלוות אליהם למסע בעקבות איום הקסאמים. הם מסיירים ברחבי העיר, מכירים את השטח ושומעים על אורח החיים בצל הרקטות. אלפיים אנשי מפתח זכו להשתלמות קצרה מפי אנשי המרכז, מאז הקמתו.<br /><br />ניכר כי כל זאת, דווקא מפני שהם בלתי-תלויים, עצמאיים, אינם מזוהים "מטעם" גוף רשמי זה או אחר. כיום, משתמש משרד החוץ בחומרי ההסברה של המרכז בשדרות, באופן רשמי. החומרים הופצו בעבר ל-101 שגרירויות זרות ברחבי העולם, כשהם מתורגמים לעשרות שפות. הדינאמיקה הזו בין הגופים הרשמיים לאלה שאינם, היא שהובילה באחרונה את בדין לסור אל ועדת גולדסטון, כדי להעיד בפניה על מציאות החיים בשדרות.<br /><br />כשגולדסטון נרדם<br /><br />מדינת ישראל הרשמית החרימה את דו"ח גולדסטון, סירבה לשתף פעולה עם מהלך החקירה או המסקנות, כדי להימנע ממתן לגיטימציה לעמדותיו. אבל ידיו של בדין, כאדם פרטי המתגורר בחזית שדרות, אינן כבולות. הוא המריא אל ניו-יורק, אל בניין האו"ם, נושא באמתחתו חומרים ויזואליים, הסברתיים, פרי המרכז. חצי שעה הוקצבה להרצאתו. שלושים דקות, כשבתוכם הוא מוכרח לקפל את החיים נוכח שמונה שנות טרור.<br /><br />"לא ישנתי בלילה לפני כן. הייתי מבוהל מחשיבות המעמד, מהעובדה שאני מייצג את תושבי הדרום, אם לא את הישראלים כולם", הוא מספר. "פתחתי בתמיהה: איזו מדינה בעולם מסוגלת להרשות לעצמה חיים במציאות כזו? הקרנתי לשופטים סרטון, שהופק על ידינו, ובו מוצג גן ילדים בו נשמעת התרעת "צבע אדום". הילדים נסים על נפשם למרחב המוגן, במהירות וביעילות המתאימה את עצמה ל-15 השניות עד לפגיעה. שניות בודדות קודם הנפילה, הילדים החליטו לשיר יחדיו בקול, כדי שלא לשים לב אל הפיצוץ, כמה מאות מטרים משם", הוא מסביר לשופטים.<br /><br />במהלך הפרזנטציה, בדין שם לב לכך שיו"ר הועדה, השופט ריצ'רד גולדסטון, מנמנם. "כנראה שהוא ממש לא התעניין במה שהיה לי להגיד", הוא אומר בחוסר אונים. כשבדין מסיים את הרצאתו, הוא זוכה לדממה מוחלטת. איש מחברי הועדה אינו מגיב לדבריו, אינו מקשה קושיות או מבקש פירוט נוסף. הוא מקפל את החומרים אל התיק וממריא בחזרה אל מציאות החיים בשדרות, זו שאחרי "עופרת יצוקה".<br /><br />שנה אחרי<br /><br />השנה שאחרי "עופרת יצוקה" הותירה עבודה רבה עבור החבר'ה ממרכז ההסברה בשדרות. אמנם הטיפול האינטנסיבי בנפילות קסאמים שכך, אך המבצע הותיר את ישראל בנזקים דיפלומטיים משמעותיים. ישראל מובילה את המדדים השליליים בדעת הקהל העולמית. היא מואשמת מעל כל במה בפשעי מלחמה, קודם גולדסטון וכל שכן לאחריו. אל מול התמונות המגיעות מעזה, המציגות את ההרס הרב שעדיין קיים ברצועה, בשדרות מנסים לשדר נורמליות. חזרת החיים אל מסלולם.<br /><br />האומנם נהנית היום שדרות משלווה, משקט נפשי? "שדרות איננה נמצאת היום במצב של פוסט-טראומה. היא עדיין בטראומה. להערכתי, מספיקה התרעת "צבע אדום" אחת, כדי להחזיר את התושבים כולם אל המציאות ההיא, שנה קודם לכן. מספיק להסתובב בין בתי התושבים כדי להתרשם מהמציאות הזו, כשבכל מקום מתקיימת בנייה מאסיבית של מקלטים וממ"דים. המדינה מספקת לא מעט פתרונות קסם, בדמות גנים ממוגנים בהם מושקעים מיליוני דולרים. מבלי לשים לב, מוענקת לגיטימציה למציאות החיים: גן ממוגן הוא השלמה עם מציאות הטרור", אומר בדין.<br /><br />מערכה מעבר לפינה<br /><br />עפ"י סקר דעת קהל שפורסם לאחרונה, רוב הישראלים מעריכים כי צה"ל יצא מרצועת עזה בעקבות לחץ של דעת הקהל העולמית. עבור בדין, זו ההוכחה לכך שהשפעה הסברתית בחו"ל, יוצרת שינויים פנימיים בתוך המדינה, פנימה. בדין מציג בפנינו את המשרד ואומר כי "במיליון דולר הייתי מסוגל להעמיד היום מערכת שתספק הסברה לעולם, בכיסוי של כל דרום מערב הנגב. כיום זה בלתי אפשרי מבחינתי. אנחנו עושים את המיטב והמירב מבחינתנו, באפס אמצעים ומלית ברירה". המרכז בשדרות, המעוניין להיות בלתי-תלוי, אינו מסוגל לקבל כספים מטעם המדינה. בדין וחבריו מתבססים על תרומות פרטיות. נוכח המצב הכלכלי הקשה ולאור העובדה כי תרומה למרכז עומדת מול תרומה לעמותות מזון או ביגוד – החבר'ה משדרות חיים מהיד אל הפה.<br /><br />התחושה במרכז ההסברה אומרת כי "ככל ששקט יותר, גרוע יותר". החמאס מתחמש ומדיניות ההבלגה נערכת ליישום, לכשתחזורנה הרקטות. כאן, בשדרות, נערכים למה שעלול לקרות בשבוע הבא או בזה שלאחריו.<br /><br />לא, עדיין לא נושמים כאן לרווחה.<br /><br /></div><div class="blogger-post-footer"><img width='1' height='1' src='https://blogger.googleusercontent.com/tracker/964283514461840541-623673508225340857?l=jonatanurich.blogspot.com' alt='' /></div>יונתן אוריךhttp://www.blogger.com/profile/12175295897163385427noreply@blogger.comtag:blogger.com,1999:blog-964283514461840541.post-8198433948759380842009-12-28T19:28:00.000+02:002009-12-28T19:28:03.216+02:00<div dir="rtl" style="text-align: right;" trbidi="on"><br />זה היה ערב שגרתי בחמ"ל מחוז הדרום של פיקוד העורף. מסך הפלזמה הענק העביר את תמונת המצב מהשטח. על יד הטלפונים הפנויים משיחות, עמדו להן כוסות הקפה השחור, שהחזיק את העפעפיים מתנומה קלה. ואז זה קרה, שוב: התראה על שיגור רקטה מרצועת עזה. הכל מתרחש תוך שניות. הסמן היבהב על המסך, מסמן את אתר השיגור. קצין המבצעים המחוזי, סרן איציק ועקנין, החל לנהל את האירוע, בהפעלת צוות הכוננות ותוך וידוא ההתראה לתושבים.<br /><br />על המסך מסתמן כיוון המעוף ואתר הנחיתה. ועקנין מסמן באצבעו, מבקש להציג על המסך את תצלום האוויר של היעד. לוקחות לו כמה שניות לזהות את הרחוב הראשי, שכונת המגורים, הגן השכונתי. הוא מגלה, לחרדתו, כי ביתו הפרטי אשר בבאר שבע נמצא תחת התקפה. באותו הזמן שוהים בו אשתו, בתו והוריו. הוא ממהר אל הטלפון, מקיש במהירות את המספר המוכר, אך הקווים באזור קורסים ואין תשובה מהיעד המבוקש. הוא לוקח את סמן הלייזר, מצביע על הבית ומגלה לצוות שסביבו מה עובר עליו. לאחר מכן הוא מסדיר נשימה וממשיך לנהל את האירוע, כרגיל.<br /><br />כשנה עברה מאז, אך עבור רס"ן ועקנין, האירוע ההוא ממשיך ללוות אותו בשגרה היומיומית. ועקנין יוצא מדי בוקר אל תפקידו כראש ענף אוכלוסייה בפיקוד העורף, מחוז הדרום. חמש וחצי ביציאתו עם הרכב הוא עובר על אתר הנפילה, המתוארת לעיל. הרסיסים ההם פצעו את הכביש והרכב רועד מעט במהלך נסיעתו. הטלטול כמו מזכיר לו את העורף עליו הוא אמון במהלך השנה האחרונה, זו שאחרי "עופרת יצוקה", לאחר כשכללי המשחק השתנו לבלי הכר.<br /><br />יציאת כוחות צה"ל למבצע "עופרת יצוקה" התאפיינה באיפול כבד על הפרטים. חלק מהכוח כלל לא היה מודע למתרחש. בשבת בבוקר, שימש ועקנין כמפקד תורן במחוז הדרום. בשעה 11 וחצי בצהריים, קרא לו מפקד המחוז אל משרדו ועדכן אותו בפרטים. הוא הורה לו לגייס את אנשיו בגיוס חירום, מבלי ליידע אותם בסיבת ההקפצה. ועקנין מצא עצמו מפעיל גיוס מילואים בחירום, פותח את החמ"לים, מעדכן את המערכות – מתכונן ומעריך את מה שאין לו מושג איך יגיע.<br /><br />עוד קודם המבצע, שימש ועקנין כקצין המבצעים של פיקוד העורף במחוז הדרום. על פועלו במהלך המבצע זכה להצטיינות מהרמטכ"ל, רא"ל גבי אשכנזי, שהוענקה לו באפריל השנה. לאחר מכן, ביקש ממפקדיו להתמנות לראש ענף אוכלוסייה במחוז הדרום. "חיפשתי את הקשר אל האנשים, האוכלוסייה האזרחית. הרגשתי מחובר אל השטח וחיפשתי את האפשרות לסייע, להציל חיים", אומר ועקנין. המינוי אושר והאחריות הוטלה על כתפיו.<br /><br />מחוז דרום חדש<br /><br />מחוז הדרום של פיקוד העורף עבר מהפכה בעקבות "עופרת יצוקה". קודם המבצע, הפעילות העורפית התאפיינה בהתמקדות ספציפית באזורים תחומים, בעיקר סביב עוטף עזה. מאמצי החמאס הרחיבו את טווח הקסאמים, ובמקביל, גם את תחום השיפוט והאחריות של המחוז. טווח הרקטות הגדיר מחדש את זירת הפעולה של פיקוד העורף במחוז הדרום, הכוללת היום 28 רשויות מקומיות במחוז הדרום, המשתרעת על מרחב של כ-40 ק"מ.<br /><br />התחושה במחוז הדרום איננה מזכירה שאננות. פיקוד העורף פועל מול הרשויות המקומיות כדי לתדרך באמצעותן את האזרחים ועד כה נתקל בשיתוף פעולה מלא מצד הגורמים הרלוונטיים. ראשי הרשויות נפגשים עם נציגי פיקוד העורף ומיישמים את ההחלטות בהתאם. שכבת כיתות ה' בכל בתי הספר במחוז הדרום, עוברת מדי שנה סדרה של עשרה שיעורים אודות "מוכנות לחירום", זאת לצד הדרכת מבוגרים במסגרת מוסדות עירוניים או פרטיים המעוניינים בכך. מסתבר, אפוא, כי למרות השקט המדומה, כשנה לאחר המבצע, תושבי הדרום חיים בתחושה כי חייהם תחת איום. ההסבר המתקבל על הדעת הוא כי לראשונה בתולדות המדינה נופלות רקטות על יישובים מרכזיים כל כך כמו באר שבע או אשדוד.<br /><br />ועקנין, בעצמו תושב באר שבע, חי את השטח ומכיר את האנשים. מהו האתגר בהתמודדות מול אוכלוסיה פריפריאלית, הסובלת בלאו הכי מקשיים כלכליים וקיומיים, עוד קודם הקסאם? האם דעתם פנויה וקשובה להוראות פיקוד העורף, בעודם מנסים להתמודד בקרב הישרדות מתמיד על חייהם? "קשה על אחת כמה וכמה", הוא משיב. "כבר ב"עופרת יצוקה", כשהסתובבנו בין בתי התושבים כדי להדריך אותם, נתקלתי בקשיים הללו. ובכל זאת, כשאתה נותן למישהו כלים להצלת חיים, כשאתה מדבר איתו על איך לשמור על חייו ועל חיי משפחתו – הוא משתף פעולה", הוא מוסיף. תפקידו של פיקוד העורף, במיוחד בזמן החירום, הוא לשמור על מרקם החיים האנושיים. ועקנין ואנשיו לא חוסמים את הקסאמים ולא אחראים על פעולות התגמול – אך השמירה על החוסן האנושי חשובה לא פחות מבחינתם.<br /><br />"עיקר המאמץ שלנו מושקע בהסברה. אנו נדרשים לכוון את האוכלוסייה ולהעניק לה את הכלים להתמודדות מול האיומים באזור", מסביר ועקנין. מהי מסגרת הזמן בין שיגור הרקטה, זמן ההתרעה והפגיעה? לאן כדאי לברוח: האם למרחב המוגן הקומתי, הדירתי, לצאת החוצה אל המרחב הפתוח או להתמגן במקלט השכונתי? "לשאלות הללו תשובות לא מוחלטות והכל תלוי במיקום הגיאוגרפי של התושב. לערים שונות – תשובות שונות, בהתאם לזמן התגובה ויכולת המיגון", מסביר ועקנין.<br /><br />בדרום הכל אישי<br /><br />שלושה הרוגים אזרחיים גבה מבצע "עופרת יצוקה". אפשר לומר: "רק" שלושה, ביחס לבין 800-900 הרקטות שנפלו על אוכלוסיה אזרחית. בפיקוד העורף מציגים את הנתון הבא כהוכחה לכך שציות להנחיות ההתגוננות מצילה חיים: שלושת ההרוגים נפגעו מכיוון שהתנהגו שלא בהתאם להוראות הבטיחות. ועקנין מכיר את ההרוגים בשמותיהם, הוא זוכר את המשפחות ואת האירועים. אירוע אחד, עוד קודם למבצע "עופרת יצוקה", הוא זוכר היטב.<br /><br />היה זה יום שני אחר הצהריים, ה-21 למאי 2007, בימים טרם תגובה ישראלית בעזה. שיראל פרידמן (32) ישבה עם אמה, אדלה (54), על ספסל בגינה הציבורית אשר בעיר שדרות. האוויר היה קריר ושיראל ביקשה לגשת הביתה ולהביא סוודר לאמה. במרחק דקות הליכה, נפלה רקטת קסאם על רכב סמוך. בעקבות תקלה, מערכת ההתרעה על נפילת רקטות, לא פעלה. דבר לא הזהיר את שיראל מהסכנה המתקרבת. רסיסים שעפו מהפגיעה, פגעו בצווארה ובפלג גופה התחתון. היא איבדה את ההכרה במקום, ניסיונות ההחייאה כשלו ובבית החולים "ברזילי" אשר באשקלון, נקבע מותה.<br /><br />"אדלה הייתה גרושה וערירית. שיראל הייתה כל עולמה של אמה", מספר ועקנין בצער. הוא לא היה מסוגל להתעלם מתחושת האשמה שאפפה אותו בעקבות האירוע. כישלון מערכת ההתרעה נתפס בעיניו ככישלון אישי. הוא השתתף בהלוויתה של שיראל והרבה לבקר את המשפחה – אך בעיקר מעבר לכך: מאותו אירוע ואילך, לקח על עצמו את האחריות על ניסויי הצופרים במחוז הדרום כולו. נכון לכתיבת שורות אלו, מתנהל ניסוי צופרים באופקים, תחת עינו הפקוחה של ועקנין, שקוטע מדי פעם את הראיון כדי לוודא שבאזורים השונים שומעים היטב את ההתרעה.<br /><br />"בדרום הכל אישי. כשרקטות נופלות אתה חושב על הבית וכשמציינים שנה למבצע, אתה בנקל חוזר אחורה, לחמ"ל, לצפצופים וההתרעות על מאות נפילות באזור. המשימה המוטלת על כולנו היא לדאוג לכך שבסיבוב הבא, והוא יגיע, נהיה ערוכים ומוכנים", מסיים ועקנין.<br /><br /></div><div class="blogger-post-footer"><img width='1' height='1' src='https://blogger.googleusercontent.com/tracker/964283514461840541-819843394875938084?l=jonatanurich.blogspot.com' alt='' /></div>יונתן אוריךhttp://www.blogger.com/profile/12175295897163385427noreply@blogger.comtag:blogger.com,1999:blog-964283514461840541.post-83937168918250677532009-12-23T21:30:00.003+02:002009-12-23T21:31:09.865+02:00<div dir="rtl" style="text-align: right;" trbidi="on"><br />מלחמת לבנון השנייה הותירה ישראלים רבים בתחושות מעורבות. המכנה המשותף בין התחושות השונות גלום בהנחה כי "הייתי עושה זאת אחרת". יוצאי צבא מלאו כרסם שלל עצות ותוכניות פעולה, אך מעטים קמו מכורסאות הטלוויזיה אל המישור המעשי. הדאגה לשורות הצבא התחילה ונגמרה בסלון המשפחתי.<br /><br />מי שכיבה את הטלוויזיה ויצא מהסלון, היה תא"ל (מיל') גדעון אבידור. אבידור, שריונר ברמ"ח איבריו, שימש בתפקידו האחרון כסגן מפקד גייסות שיריון (כשעוד היו גייסות). את עשרים השנה האחרונות הקדיש לעולם העסקים, אך גם כשעשה לביתו, לא באמת פשט את מדיו. הוא המשיך לצרוך באדיקות את האינפורמציה סביב נושאי צבא וביטחון, לא רק מתוך חרדה לאומית, כי אם גם מתוך התעניינות אישית בלתי מבוטלת.<br /><br />אבידור, יחד עם חבריו השריונרים, נפגשו בנובמבר 2006, אחרי לבנון השנייה. אם תרצו: מועצת הזקנים של צה"ל. הפגישה הראשונית שיחררה קיטור, עזרה עם כאבי הבטן, אך נגמרה בכך. החברים החליטו שזו לא הדרך. "הבנו שאין לנו צה"ל אחר. שבכל מדינה אחרת, היינו קמים וטורקים את הדלת, אך אצלנו מדובר בעניין קיומי", אומר אבידור. הלך הרוח הזה הוביל לגיבוש ההחלטה על הקמת במה, שתהפוך בית להבעת עמדה בענייני צבא וביטחון. ולאו דווקא לשריונרים.<br /><br />האגודה למען התו"ל הצה"לי<br /><br />כך התחיל, בחיתוליו, מה שנקרא כיום "המכון לחקר לוחמת יבשה", בראשותו של תא"ל (מיל') גדעון אבידור. מדובר בגוף ללא כוונות רווח, המבוסס על תרומות חבריו, ששם לו למטרה לרכז ולפתח רעיונות בתחום תורות הלחימה – עבור צה"ל. לא מעט גופים אזרחיים עוסקים כיום בענייני ביטחון ואסטרטגיה, אך המכון הוא החלוץ בעיסוקו הספציפי בכל הקשור לתורות הלחימה.<br /><br />"האגודה למען התו"ל הצה"לי", אומר אבידור בבקריצה ל"אגודה למען החייל". למועצת הזקנים הזו יש מה להציע: חברים בה למעלה מ-800 אנשי צבא לשעבר, כל אחד מהם עבר כשלושים שנות שירות בממוצע. מבחינתו של אבידור, "בחישוב מהיר, מדובר בלמעלה מעשרים וארבע אלף שנות ניסיון צבאי. אין זה דבר של מה בכך. אנחנו מאמינים שהגוף החושב הזה מסוגל להציע לצה"ל רעיונות נהדרים בענייני תורות הלחימה".<br /><br />ולא די בניסיון הצבאי. ניכר כי "המכון לחקר לוחמת יבשה" מציע לא רק ותק ונוסטלגיה, כי אם מגוון אפשרויות שאינן קיימות בידי צה"ל. "הגופים הרשמיים בצה"ל האמונים על פיתוח תורות הלחימה, עסוקים (ובצדק) ב"כיבוי שריפות". האנרגיות והמשאבים מופנים להתמודדות עם ההווה הקיים ביותר", אומר אבידור. "לצה"ל אין בהכרח זמן להתמודד עם פיתוח אסטרטגיות וטקטיקות, מתוך אורך רוח, סבלנות, וחשיבה בלתי-תלויה בקריירה או היררכיה. אנו רוצים לעשות את זה – לקחת את הזמן ואת הכוח ולעבוד על הצומת האסטרטגית הבא ועל זה שלאחריו", הוא מוסיף.<br /><br />בשורה התחתונה מדובר במערך המסוגל לעלות שאלה או מצב נתון, לעורר דיון רחב היקף ולהשיב לגורמים המוסמכים "Second Opinion", חוות דעת שנייה. המפגש שבין זקני השבט לבין הגורמים הצבאיים, מאשר את עיצוב תורת הלחימה וחיפוש דרכים חדשות, בלתי שגרתיות, כדי להפיק את המירב מהשילוב שבין הניסיון והעדכניות.<br /><br />כדי להגדיל את הנגישות לתחום התו"ל ולפעילות המכון בפרט, מושקעים מאמצים משמעותיים באתר האינטרנט (www.ilws.org.il) של המכון, הכולל פרסומי תחקירים, צוותי דיון מצומצמים, פורומים לדיון מקצועי בנושאי לוחמת היבשה, ספריית מאמרים ייחודיים בנושא – כשכל אלו נגישים לבעלי עניין המעוניינים בכך. אתר האינטרנט הוקם לפני בסך הכל חצי שנה והוא מציע את כל הנ"ל, ללא טוקבקים כלל ועיקר. התכנים המועלים אליו בלתי מסווגים, אך מעניינים בהחלט.<br /><br />"מג"ד החוזר מן השטח ובמוחו רעיון לפיתוח, מנצל את סוף השבוע כדי להעלות את הדברים על הכתב ולשלוח אותם אל האתר", מספר אבידור. "מהצד השני של המקלדת, יושב מג"ד במילואים. במקום אחר לגמרי, יושב לוחם לשעבר. כל אלו קוראים את הדברים, חושבים על הסיטואציה ומפתחים את הסוגיה – יחד, מנקודות זמן שונות, מפרספקטיבה שונה, משתלם לו פאזל ייחודי המעניק תשובות חשובות לנושא לוחמת היבשה".<br /><br />המחשבה על גוף שכזה, מעוררת תמיהה מיידית: האמנם מוקם כאן גוף העוסק בנושאי ליבה צבאיים, שאינו כפוף לצה"ל? השאלה הזו כלל לא רלוונטית עבור אנשי המכון, שממהרים להציב את הנאמנות לצה"ל כתנאי בל-יעבור. "איננו יורדים להצעות פרקטיות, לא תשמע מאיתנו על פתרונות מעשיים שאינם עולים בקנה אחד עם המהלכים הצבאיים. איננו מתערבים בשיקוליו של הצבא ואנו מכירים במקומנו, באופן חד משמעי", אומר אבידור.<br /><br />אך המחשבה הזו איננה קלה עבור הגוף החדש, שצעדיו הראשונים היו מוטלים בספק. לאיש לא היה נוח עם ה"זקנים", הקצינים בדימוס, התא"לים לשעבר, שכמו משחקים מחדש בצבא ומסתובבים לכולם בין הרגליים. תמונת המצב השתנתה עם הזמן, כשהמכון הוכיח את עצמו פעם אחר פעם.<br /><br />הכנס המקצועי בעולם לתחומים צבאיים<br /><br />המכון הפיק שלושה כנסים מרכזיים לעיסוק בתחום לוחמת היבשה. האחרון שבהם נערך בספטמבר 2009, בלטרון וכותרתו "התמרון במרחבי לחימה מורכבים". בשני ימי הכנס נטלו חלק 611 משתתפים, מתוכם 102 אורחים מחו"ל מ- 29 מדינות. רחבת הכינוס נמלאה באורחים מהולנד ועד דרום קוריאה, מברזיל ופרו ועד ספרד וסין, מארגנטינה ומקסיקו עד אוסטרליה. שמונה גנרלים בכירים עלו לרגל ללטרון, כדי לשמוע ולהשמיע את המילה האחרונה בתחום התו"ל. לשילוב הזה שבין משתתפים מקצועיים לבין אורחים א-פורמאליים, כשהנושאים העומדים על הפרק הינם צבאיים לחלוטין, אין תקדים.<br /><br />הכנס האחרון הופק לראשונה בשיתוף מפקדת זרוע היבשה והצלחתו הביאה את הזרוע להחלטה כי המכון יפיק ויארגן כנס שנתי קבוע, החל מ-2009 ואילך. המקצועיות ואיכות התוצרים היא שהביאה את רמ"ח תו"ל בזרוע היבשה, אל"מ מאיר פינקל, להערכה כי "בהשוואה לכנסי AUSA בארה"ב ו-RUSI &nbsp;בבריטניה, הרי שהכנס הישראלי הוא כיום הכנס המקצועי ביותר בתחומים צבאיים". "מבחינתנו", אומר אבידור, "העבודה הקשה משתלמת. אנו מחוייבים לצה"ל ומחוייבים להוכיח את עצמנו בעבודה מוצלחת. עדיין לא הגענו אל המנוחה ואל הנחלה".<br /><br />בימים אלו נערכים ב"מכון לחקר לוחמת יבשה" לכנס לטרון הרביעי, בשיתוף זרוע היבשה, שיעסוק בלחימה במרחבים אורבאניים. חלק מנושאי הדיון הצפויים יעסקו במעבר מהלחימה וההכרעה בשדה הפתוח לעיר; הכשרת מפקדים לעבודת מטה; פיקוד ושליטה בעידן מערכות שו"ב דיגיטליות; מוקדי התמרון ביבשה (בין תמרון שמטרתו לחשוף מטרות שתושמדנה ובין תמרון שנועד להכריע באמצעות אכיפת שליטה במרחב); ומשמעותה של הלחימה האורבאנית לפעולה במספר גדול של גופים קטנים הפועלים במקביל במסגרת מרחבית אחודה. כמו כן מתוכנן עיסוק בהיבטים אתיים וחוקיים – כתגובה מלומדת למסקנות דו"ח גולדסטון.<br /><br />"הצלחתנו – הצלחת צה"ל", אומר אבידור ומקווה לעמוד בציפיות הגבוהות נוכח הכנס השלישי. בינתיים, מזהים על לוח הפגישות שלו לא מעט פניות מקצינים בכירים בצה"ל. בלוח השנה, חוץ מהכנס הבא, למדים על יום עיון בנושא המודיעין הקרבי בדגש על איסוף ידיעות והפצת מידע, בראשותו של קצין איסוף ראשי ועל כנס בינלאומי בנושא הפעלת מאמץ האש ביבשה, שייערך בשילוב עם קצין תותחנים ראשי. שום סימן שאלה, כך נדמה, כבר לא מרחף מעל המכון החדש ועבודתו החשובה.<br /><br /></div><div class="blogger-post-footer"><img width='1' height='1' src='https://blogger.googleusercontent.com/tracker/964283514461840541-8393716891825067753?l=jonatanurich.blogspot.com' alt='' /></div>יונתן אוריךhttp://www.blogger.com/profile/12175295897163385427noreply@blogger.comtag:blogger.com,1999:blog-964283514461840541.post-75466942033493008252009-12-22T15:54:00.000+02:002010-01-11T15:56:09.372+02:00<div dir="rtl" style="text-align: right;" trbidi="on"><br />אינני מומחה לקולנוע ואין לי שום עדיפות על איש בכל הקשור לזהות יהודית - אך אני מוצא לא פעם את החיבור בין השניים כעניין מרתק למדיי. אני ממהר אל בית הקולנוע כשמוקרנים בו סרטים להם מסר ישיר או עקיף סביב הסוגיה. הקולנוע, העומד במרכזה של היצירה התרבותית בת זמננו, מהווה זירת יצירה פורייה בכל הקשור להתמודדות עם הזהות היהודית. הדבר בא לידי ביטוי בשתי זירות מרכזיות: סרטים ישראליים ושאינם.<br /><br /><b>מביא רוח רעננה מהמחקר</b><br /><br />החלוקה הזו עומדת ביסודו של ספר חדש מאת יובל ריבלין, "העכבר ששאג". ריבלין הינו מרצה מוכר ומוערך לקולנוע ולהיסטוריה. הוא מרצה ב"מרכז יעקב הרצוג" ללימודי יהדות (קיבוץ עין צורים), במכללת "אפרתה", ב"מכון ון-ליר" ומשמש כרכז מגמת הקולנוע והתקשורת בתיכון הדתי "הימלפרב". מאחוריו רקורד מרשים של פרסום מאמרים בנושאי קולנוע וזהות יהודית, בעיקר בעיתון "מקור ראשון" בו כתב כמבקר קולנוע.<br /><br />מבחינתו של ריבלין, הקולנוע אינו מטרה אלא אמצעי. הסרטים, הדמויות והיוצרים - משמשים עבורו כניצבים בדרך אל מסקנות תרבותיות והיסטוריות. כך כשהוא מבקר את סרטים ישראליים ופופולאריים בין 2004 ל-2008, שאבן הבוחן היא העיסוק בענייני משפחה וזהות. לאור הנר המשפחתי בוחן ריבלין את "האושפיזין" וקובע כי תכלית העלילה היא "הערגה לתיקון משפחתי. הרצון לכונן תא משפחתי איתן". אותו הנר משמש לבחינת "מדורת השבט", כשריבלין מבחין במגמה המתרחקת מחיקה החם של המשפחתיות והקהילתיות אל חיים אינדיבידואליסטים, אנטי-קהילתיים, כשהמשפחה מהווה משענת "רק ברגע שבו הם (בני המשפחה - י.א) מוותרים על תביעתם למסגרת משפחתית נוקשה ולצייתנות עיוורת".<br /><br />פרקים אחרים ונרחבים מהספר מתמקדים באישיותם של יוצרים מרכזיים בקולנוע: וודי אלן שבאמצעות סרטיו מתחקה אחר שורשיו היהודיים (ונשאר איפה-שהוא באמצע הדרך שבין העולם היהודי לבין העולם המודרני); סטיבן ספילברג המשלים, באמצעות דמויות שחקניו, עם הגורל היהודי אשר נועד להם; האחים איתן ויואל כהן, שלטענתו של ריבלין "היו ונותרו יהודים נודדים ואין בכך כל פגם"; ולבסוף, כקוריוז די משעשע, דמותו של צ'רלי צ'אפלין שהפך ליהודי הכי לא יהודי בעולם הקולנוע.<br /><br /><b>איך לספר את השואה?</b><br /><br />חלק משמעותי מהספר עוסק בשואה וקולנוע. סביב החיבור הזה נכתב רבות, אך כאמור, עבור ריבלין משמש החיבור הזה כאמצעי לבירור הגדרת הזהות היהודית. מאמריו של ריבלין מצליפים ב"רשימת שינדלר" של ספילברג ("נעשה לו עוול בהנצחת דמותו כרדודה ופשטנית"), ב"ניצחון הרוח" (המתמקד בלב התופת אך בוחר שלא להישיר אליה מבט), ב"קורצ'ק" (המתעלם מהשמדת יהדות אירופה ומעדיף להשתמש בצבעים ורודים לציור תמונת העולם), או ב"החיים יפים" ("השואה לא הייתה משחק ילדים... לא ניתן לשווק את מחנות הריכוז בשום דרך"). במעבר חד זונח ריבלין את שוט הביקורת ומהלל את "ללא גורל" כסרט השואה האולטימטיבי.<br /><br />מסקנתו של ריבלין מעיסוק הקולנוע בשואה, ראויה להתייחסות נפרדת, או אולי בכלל לפולמוס בין חוקרים, שכן עבורו "כל ניסיון קולנועי להתמודד עם השואה, לנסות לשחזר את התופת, מחדד לא רק את חוסר היכולת לשחזר את השואה, אלא גם את הבעייתיות שבקולנוע, כאמנות בעלת מגבלות מימטיים בלתי עבירים... יוצרי הקולנוע נתקלים שוב ושוב במחסום אמנותי המונע מהם לעבור ומכשיל כל ניסיון לעבד את חומר הגלם ההיסטורי של הזוועה ליצירת אמנות". התקווה היחידה, מבחינתו, לקולנוע המסוגל להסתכל לזוועה בעיניים ולספר את סיפור השואה, היא בהתמקדות הסרט בסיפור בודד, אחד. צימצום היריעה הקולנועית ותיאור מהלך האירועים בלבד, "מבלי למצוא בהם לקח דידקטי", כדי ליצור קולנוע "שלא יציע תשובה ברורה אלא יעורר בעיקר שאלות".<br /><br /><b>שבט הביקורת</b><br /><br />מעט מאוד נכתב על קולנוע וזהות יהודית. עולם המחקר, דל עד מאוד. לפני כשנה יצא ספרו של פרופסור עומר ברטוב, "היהודי בקולנוע" ("עם עובד"), שניתן להגדירו כחלוץ בתחום העיסוק הזה. בספרו הציג ברטוב ארבעה אב-טיפוסים מרכזיים של דמות היהודי בקולנוע וזו הייתה טענתו המרכזית.<br /><br />טענה מרכזית, תזה אחידה, היא אולי העיקר החסר מספרו של ריבלין. לא חשתי באיזו טענת מחץ השזורה בין פרקי הספר, הנתמכת בטענות סדורות, המובילה לכדי השקפת עולם חדשה, באמצעות הקולנוע. לא אחת, התחושה היא כי מדובר באסופת מאמרים, הרבה יותר מחיבור אחיד ושיטתי.<br /><br />ואולי החיסרון מהווה יתרון. ספרו של פרופ' ברטוב, אותו הזכרתי, אינו מיועד לקורא מן השורה, כמוני, המבקש לברר סוגיה קולנועית-תרבותית, מבלי להזדקק לכל כובד משקלו של המחקר האקדמי. ריבלין מרתק - הוא כותב עיתונאית, אך לא מפסיק לשאוב מהמקורות היהודיים או להביא רוח רעננה מהמחקר. הוא מצטט סצנות חשובות, מדלג על החלקים הלא-רלוונטיים, ממהר אל השורה התחתונה מבלי להלאות את הקוראים בדרך האפורה והמשמימה.<br /><br />צר לי כי דווקא הפרק בו מתמקד ריבלין ביצירה הקולנועית הדתית, היה קצר ולא ממצה. היו בו הרבה מאוד מחיאות כפיים ל"מעלה" ולבוגריו, אך יריעה קצרה מדיי עבור נושא כה משמעותי. ריבלין מתאר את הרוח הנושבת בין מסדרונות "מעלה" והיא הדיסוננס בין תמונת העולם הדתית המושלמת לבין המשברים והאתגרים של החיים - אך משאיר את הקוראים עם טעם של עוד. הלוואי ויאזור כח לכתוב על כך בספרו הבא.<br /><br />בשורה התחתונה, עבור כל העוסקים בחיבור היהודי-קולנועי, הספר בגדר חובה. שזורים בו רעיונות מרתקים לעבודה פדגוגית בנושאי הזהות היהודית. עבור עולם המחקר, הוא מהווה קריאת כיוון, פריצת דרך, תקווה להמשך עיון והרחבה. לקוראים מן השורה מזדמן עיון חוזר אל סרטים מוכרים, בהם ימצאו רובד פנימי, תשובות מורכבות או שאלות חסרות מענה. מרתק, זה בטוח.<br /><br /><b>"העכבר ששאג", יובל ריבלין (בהוצאת "טובי" ו"מרכז יעקב הרצוג"), 291 עמודים.</b><br /><br /></div><div class="blogger-post-footer"><img width='1' height='1' src='https://blogger.googleusercontent.com/tracker/964283514461840541-7546694203349300825?l=jonatanurich.blogspot.com' alt='' /></div>יונתן אוריךhttp://www.blogger.com/profile/12175295897163385427noreply@blogger.comtag:blogger.com,1999:blog-964283514461840541.post-84494745727393553702009-12-17T21:28:00.000+02:002009-12-23T21:28:33.566+02:00<div dir="rtl" style="text-align: right;" trbidi="on"><br />מבצע "עופרת יצוקה" החל ב-27 לדצמבר, כשמדינת ישראל חדלה הבלגה בת 8 שנים, במהלכה כמיליון מאזרחי המדינה נמצאו תחת איום הרקטות. במהלך 22 ימי הלחימה, פעלו כוחות צה"ל, בזרועות השונות, בשיתוף פעולה יוצא דופן. חיילים ומפקדים, בסדיר ובמילואים, נלחמו בנחישות ובמקצועיות, ברוח לחימה ויוזמה. בתנאים הקשים, תחת אש, התגלו להם הפנים היפים של הארץ.<br /><br />טקס הענקת ציונים לשבח על לחימה במבצע "עופרת יצוקה" התקיים אתמול (ד'), במכללה האקדמית שבעיר אשקלון. הטקס נערך במעמד מפקד פיקוד הדרום, אלוף יואב גלנט, ומפקד אוגדת עזה, תת-אלוף אייל אייזנברג, מפקדי העוצבות והחטיבות. ראש המטה הכללי, רב-אלוף גבי אשכנזי, אישר את הענקת הציונים לשבח לאחר ששמע את המלצות הוועדה המיוחדת בראשותו של תת-אלוף קובי ברק.<br /><br />הטקס נפתח בהדלקת נר חמישי של חנוכה. מדליקי הנרות היו שלושה מפצועי המבצע, כשאחד מהם הדליק את הנרות באמצעות יד ביונית אשר הושתלה במקום זו אשר איבד בקרב. לנוכח העניין, קיבלה הברכה "אשר עשה ניסים לאבותינו בימים ההם, בזמן הזה" – משמעות קיומית.<br /><br />האלוף יואב גלנט, מפקד פיקוד הדרום, אמר במהלך הטקס כי "צבא ההגנה לישראל על כל זרועותיו, הוא חומת המגן המעניקה לנו את היכולת לחיות בארץ הזו, ללא מורא ופחד, תוך הגשמה, בנייה ויצירה. גם היום ניצב צה"ל על משמרתו בהגנה על מדינת ישראל ואזרחיה כנגד כל אויב וצר".<br /><br />האלוף הוסיף ואמר כי "לפני שנה נדרשנו שוב לקרב כנגד ארגוני הטרור ברצועת עזה במסגרת מבצע 'עופרת יצוקה'. גם בשעת הקרבות הקשים שימשו ערכי צה"ל נר לרגלי הלוחמים והמפקדים - הנורמות המוסריות של חיילי צה"ל ראויות לשבח ולהערכה. צה"ל השיג את מטרות המבצע ומימש את יעדיו. מקץ שנים של טרור מתמשך ומתקפות כנגד תושבי דרום ישראל, נוצרה מציאות ביטחונית חדשה באזור. האויב הוכה קשות, והובהר כי לא נאפשר קריאת תיגר על נוכחותנו בחבל ארץ זה".<br /><br />בהתייחסות אל מקבלי הצל"שים אמר האלוף כי "אתם, מקבלי הצל"שים, עמדתם בחוד החנית של אלפי המפקדים והלוחמים אשר נטלו חלק במבצע. בשעות הקשות ביותר, מבחן האש, עמדתם בגבורה, תוך שאתם מסכנים את חייכם למען חבריכם, לשם השגת המשימה ולמען ביטחון ישראל... בזכות אומץ לבכם, הדוגמה האישית חסרת הפשרות ונחישותכם, אתם מהווים מגדלור ערכי ומודל לחיקוי עבור חיילים ומפקדים היום, ובדורות הבאים".<br /><br />ראש עיריית שדרות, דוד בוסקילה, הודה למקבלי הצל"שים ולכלל חיילי צה"ל, על פעילותם החשובה: "מכבים יש בכל דור ודור ואתם המכבים של דורנו. בחנוכה השנה, תושבי שדרות חוגגים תחת רגיעה – והתודות לצה"ל שמאפשר זאת".<br /><br />נציג מקבלי הצל"שים, סמל-ראשון (במיל') מנחם ציק, הודה לאלוף ולמפקדים על קבלת הצל"ש, בשם כל מקבלי הצל"שים. הוא אמר כי הוא "נרגש ומלא גאווה. הלוחמים בעזה היו מופת לחיי אדם, רעות, דביקות במשימה וחתירה לניצחון". אך ההתרגשות הייתה מהולה בעצב, עת הזכיר סמ"ר ציק את אובדנו של מפקדו, רס"ן רועי רוזנר ז"ל, שנהרג במהלך "עופרת יצוקה" מפגיעת נ"ט. בהתייחסות אל מפקדו האהוב, אמר סמ"ר ציק כי "רס"ן רוזנר חינך אותנו לערכים וחבל על כך שהוא לא כאן כדי לראות את חייליו הולכים בדרכו. אנו שולחים מסר ברור על מוסריותו של צה"ל. בימים אלה המדינה עומדת מול מבחנים קשים, אך אני בטוח שלתושבי מדינת ישראל על מי לסמוך".<br /><br />צל"ש אלוף פיקוד הדרום<br /><br />אלוף פיקוד הדרום, האלוף יואב גלנט, ציין לשבח שלושה לוחמים יוצאי דופן מ"עופרת יצוקה".<br /><br />הראשון שבהם הוענק לרס"ן ד"ר אלכסנדר קטייב, אשר שימש במהלך המבצע כרופא במחלקת הרפואה הגדודית של גדוד 'גדעון'. כיום, משמש רב-סרן ד"ר אלכסנדר קטייב כמפקד מרכז רפואי אזורי בעיר ירושלים. במהלך מבצע "עופרת יצוקה" (5 בינואר 2009), פעל גדוד 'גדעון' של חטיבת גולני בצפון רצועת עזה. במהלך הפעילות נורה פגז בשוגג מטנק צה"ל אשר היה בפעילות מבצעית באזור, ופגע במבנה בו שהו לוחמים מהגדוד. מפגז זה נפגעו חיילים רבים ומפקדים, ביניהם מפקד החטיבה ומפקד הגדוד.<br /><br />מיד לאחר הפגיעה, הוזעקה למקום מחלקת הרפואה הגדודית, ששהתה סמוך למבנה ועימה רב-סרן ד"ר אלכסנדר קטייב, שמונה עם תחילת המבצע, לרופא נוסף בגדוד 'גדעון'. קטייב, נטל אחריות על המתרחש, פיקד על הכוח הרפואי וביצע פעולות מצילות חיים ברבים מהנפגעים - כולן תחת אש. כמו כן, קטייב היה אחראי על פינויו וטיפולו של פצוע אנוש מהאירוע ובכך הציל את חייו. בתום הפינוי, שב קטייב למחלקת הרפואה והמשיך בתפקידו עד לסיום המבצע. קטייב אמר כי מה שמניע אותו הוא "המפגש בין הרופא לבין אמו של החייל, לאחר הפעילות. זה יכול להיות פחד נוראי וזו יכולה להיות שמחה גדולה, על כך שהבן חזר הביתה בשלום ובחיים".<br /><br />צל"ש נוסף הוענק לסגן אפרים תהילה, אשר שירת כסגן מפקד פלוגה ביחידת "אגוז" של חטיבת "גולני" בזמן המבצע וכיום חניך במכללה לפיקוד טקטי. ב-1 בינואר 2009, סרקה פלגה בצוות החוד מבנה שממוקם בפאתי שכונת עזת-עבד-רבו, בצפון שכונת סג'עייה ברצועת עזה. במהלך הסריקה נפתחה אש לעבר הכוח ממנה נהרג מפקד הצוות סגן עומר רבינוביץ' ז"ל. תהילה, שהיה באותה עת בכוח האחורי בבית, חתר למגע למקום פגיעתו של סגן עומר רבינוביץ' ז"ל ונתקל במחבל פנים-אל-פנים. תהילה איגף את המחבל דרך מרפסת תוך שהוא מטפס על מרזב הבית, עד שהגיע לדלת האחורית של החדר בו נמצא המחבל, השליך רימון והרגו. סגן תהילה אמר כי "אדם שיש בו ענווה ויכולת להפקת לקחים, לעולם יצליח להשתפר ולהשתלם – וזו גדולתו של הצבא".<br /><br />צל"ש אחרון מאת האלוף הוענק לסמ"ר (מיל') מנחם ציק, ששירת כחובש בגדוד "חרוב" של חטיבת "כפיר" בזמן המבצע והשתחרר משירות סדיר ביולי 2009. ב-8 בינואר 2009, השתלט גדוד "חרוב" על שטחים שולטים על ציר מרכזי באזור כיסופים. בתום ההתקפה התמקם מפקד הפלוגה המסייעת, רב-סרן רועי רוזנר ז"ל, עם חייליו בין שני בתים ששימשו להם למחסה. לעבר הכוח נורו מספר טילי אָר-פִּי-גִ'י ונפתחה אש מקלעים. מירי זה נפגעו רב-סרן רועי רוזנר ז"ל ושלושה מחייליו.<br /><br />סמ"ר ציק, חובש בפלוגה, רץ תחת אש וחתר למקום בו נפגע הכוח, מבלי שקיבל פקודה לבצע זאת. ציק טיפל במפקד הפלוגה שנפצע קשה והנחה את שאר הלוחמים על דרך הטיפול בפצועים האחרים. ציק הוביל את הכוח הנפגע ממקום האירוע לתחנת האיסוף הגדודית. על-אף הנחיית הרופא, סירב לעלות לכלי הפינוי ורץ חזרה לנקודת האירוע כדי לטפל בשאר הפצועים.<br /><br />צל"ש מפקדי העוצבות<br /><br />מפקד עוצבת "האש", תא"ל רוני נומה, העניק ציון לשבח לסמ"ר (מיל') עופר צהרי אשר שירת כלוחם בגדוד "פתן" של חטיבת הצנחנים בזמן המבצע והשתחרר במרץ &nbsp;2009. ב-14 בינואר 2009, סרק גדוד "פתן" את שכונת סלאטין בעיירה ג'באליה, בצפון רצועת עזה. במהלך הסריקה, אירעה היתקלות במהלכה נפגעו מפקד הגדוד, מפקד פלוגת החוד ושני חיילים נוספים. לאחר ההיתקלות, קיבלה מחלקת הפטרול, משימה להתמקם במבנה סמוך ולהעניק חיפוי למבנה שבו שהו הנפגעים. סמ"ר צהרי התמקם בעמדת החיפוי באחד החדרים במבנה, אך הרגיש כי אף על פי שדווח כי המבנה מאובטח, ישנם סימנים המעידים כי הוא לא נסרק כראוי ועל כן ביקש ממפקדו לסרוק מחדש את הקומה בה נמצא הכוח. במהלך הסריקה נתקל צהרי במחבל שפתח לעברו באש מטווח אפס. סמל-ראשון צהרי הכין רימון, זרק אותו לעבר החדרון והרג את המחבל. סמ"ר צהרי אמר כי "במהלך המבצע הצלחנו למנוע ממחבלים לשגר קסאמים על יישובי ישראל. זו מלחמת אין ברירה – אם המחבלים הללו היו שורדים, הקסאמים היו ממשיכים לפגוע בנו".<br /><br />מפקד עוצבת "געש", תא"ל אייל זמיר, העניק ציון לשבח לסרן מוטי איפלח, אשר שירת במהלך המבצע כפרמדיק בגדוד "סער" של עוצבת השיריון "ברק". ב-14 בינואר 2009, במהלך פעילות של כוח מחטיבת הצנחנים במחנה הפליטים שאטי בצפון רצועת עזה, נכנס הכוח &nbsp;לבניין. מטען הופעל לעבר הכוח ממנו נפגעו מספר לוחמים, ביניהם פצוע אנוש, סגן-משנה אהרון קרוב. איפלח, פרמדיק בגדוד "סער", הגיע למקום האירוע, מצא את הנפגע שהוא בעל פציעה חמורה בגפיים ובפנים ופעל בנחישות ובמקצועיות להצלתו, תוך שהוא מבצע פעולה לפתיחת נתיב האוויר של הפצוע, בתנאים קשים. אלמלא פעולה זו, לא היה הפצוע שורד את פציעתו. החלטתו של איפלח לבצע את הפעולה ואופן ביצועה בתנאים קשים הביאו לידי הצלת הפצוע. איפלח פינה את הפצוע ברכב משוריין והמשיך להנשימו עוד 40 דקות עד להגעה למנחת המסוקים. סרן איפלח אמר "תנו לנו לצאת, להגן על הבית. זו אינה קלישאה – תנו לצה"ל לנצח ולהחזיר לתושבי הדרום את השקט הנפשי שלהם".<br /><br />צל"ש מפקד בסיס תל נוף<br /><br />מפקד בסיס תל נוף, תא"ל עמיקם נורקין, העניק ציון לשבח לרב-סמל במילואים זיו (שם משפחתו אינו הותר לפרסום) אשר שירת בשירות מילואים כפרמדיק מוטס של יחידת החילוץ וההצלה של חיל-האוויר. ב-14 בינואר 2009, נכנס כוח של חטיבת הצנחנים לבניין באזור מחנה הפליטים שאטי. מטען הופעל לעבר הכוח ממנו נפגעו מספר לוחמים, ביניהם פצוע אנוש, סגן-משנה אהרון קרוב. מסוק פינוי שהוזנק הגיע לשטח וחבר לכוחות. הפצוע הועלה למסוק ויחד עימו פונו עוד שלושה לוחמים פצועים של הכוח בדרגות פציעה שונות.<br /><br />זיו, פרמדיק מוטס במילואים ביחידת החילוץ וההצלה של חיל-האוויר, ביצע בפצוע פעולה כירורגית של החדרת צינורית הנשמה דרך חתך בצוואר, זאת לאחר התייעצות עם הרופא המוסק ותוך גילוי נחישות ומקצועיות - וכל זאת תוך כדי טיסה מבצעית במסוק. זיו ביצע את הניתוח בשלמות תוך הפגנת מקצועיות רבה, והביא להצלת חיי הפצוע, הנמצא במילים אלו, בריא ושלם, בתהליך שיקומי. זיו אמר כי "ברגע האמת, כשחייל נמצא בסכנה, אנו נדרשים לסכן את עצמנו מבלי להסס, כדי להביא אותו הביתה בשלום".<br /><br />צל"ש מפקדי החטיבות<br /><br />מפקד חטיבת גבעתי, אל"מ מוני כץ, העניק ציון לשבח לסגן נדב מוסא אשר שירת כסגן מפקד הפלוגה המבצעית של גדוד "שקד" של חטיבת "גבעתי" בזמן המבצע, וכעת הינו חניך במכללה לפיקוד טקטי. ב-15 בינואר 2009, במהלך סריקות של גדוד "שקד" במבנה רב-קומות בשכונת תל אל-הוא, נתקל הכוח במחבלים בקומה הראשונה של המבנה ונפתחה אש לעבר הכוח, מחוץ למבנה ומתוכו. במהלך הקרב קפצו שני מחבלים מהקומה הראשונה, תוך ביצוע ירי אל עבר הרכב הממוגן בו שהה הכוח בפיקודו של מוס, אשר יצא מהרכב הממוגן, נעמד עליו כשהוא ללא מיגון, ירה במחבל והרגו - תוך חירוף נפש וסיכון אישי. סגן מוסא אמר כי "צה"ל הוכיח במהלך המבצע שהוא צבא מוסרי, שיודע להסתער קדימה, גם כשהוא נדרש לשמור על ערכיות. אשרי העם שיש לו צבא כזה".<br /><br />מפקד חטיבת הצנחנים, אל"מ אהרון חליוה, העניק ציון לשבח לסמל-ראשון (מיל') זיו דניאלי אשר שירת כמפקד כיתה בגדוד "פתן" של חטיבת הצנחנים בזמן המבצע והשתחרר באוגוסט 2009. ב-14 בינואר 2009, סרק גדוד "פתן" את שכונת סלאטין בעיירה ג'באליה בצפון רצועת עזה. במהלך הסריקות נתקל כוח מפלוגת החוד במחבלים בתוך מבנה. חוליית החוד הראשונה בפיקודו של מפקד המחלקה, סגן עומר דורי, נתקלה במחבל, ובעקבות חילופי האש נפגע מפקד המחלקה. דניאלי, שהיה ממוקם עם כיתתו מחוץ למבנה, הבין שמתנהלת היתקלות בתוך הבית וכי הקשר עם החוליה נותק, חתר למגע מול המחבלים וחבר תחת אש למפקד המחלקה, טיפל בפציעתו וניהל חילופי אש עם המחבלים. סמ"ר דניאלי אמר כי "הצל"ש אינו שלי, אלא של חבריי, לוחמים ומפקדים כאחד. הצל"ש הזה שייך לכולנו, לכל מי שהשתתף במבצע הזה".<br /><br /></div><div class="blogger-post-footer"><img width='1' height='1' src='https://blogger.googleusercontent.com/tracker/964283514461840541-8449474572739355370?l=jonatanurich.blogspot.com' alt='' /></div>יונתן אוריךhttp://www.blogger.com/profile/12175295897163385427noreply@blogger.comtag:blogger.com,1999:blog-964283514461840541.post-13683546670910862552009-12-16T21:27:00.000+02:002009-12-23T21:27:42.427+02:00<div dir="rtl" style="text-align: right;" trbidi="on"><br />קבוצת חיילים מחיל ההנדסה הקרבית, המשרתים בדרום הארץ, התגייסה בשבוע שעבר לפעילות קהילתית במסגרת מרכז העבודה השיקומי בר"ג. מדובר ביוזמת החיילים, אשר ביקשו להתנדב למען הקהילה ולשם כך פנו אל סניף מע"ש בר"ג ,מפעל מוגן המופעל ע"י עיריית רמת גן – שהפנה אותם להתנדבות במרכז העבודה השיקומי. במהלך היום השתלבו החיילים בחדרי התעסוקה, לצד חניכי מרכז העבודה השיקומי, וסייעו לארוז ממתקים לחג החנוכה. המארזים מופצים ע"י סניף אקי"ם בר"ג, מתוך כוונה לגיוס תרומות עבור פעילות המרכז.<br /><br />מעבר לסיוע המשמעותי של הלוחמים למבצע, החניכים התרגשו במיוחד מהשותפות במשימה עם חיילים במדים. הרי בסופו של דבר, מדובר במפגש אישי בין החיילים לחניכים. החניכים והחיילים כאחד סיפרו בהתרגשות על המפגש ועל הקשר שנוצר עם החניכים, באמצעות העבודה המשותפת על הפרויקט.<br /><br />"אנו רואים חשיבות רבה בהתנדבות מסוג זה, המאפשרת מפגש בלתי אמצעי בין חיילים צה"ל לבין חניכים בוגרים הלוקים בפיגור שכלי", אומר יו"ר מע"ש ר"ג, גדעון מיטשניק. "המשימה הזו הופכת את החיילים לשליחים של רצון טוב. הפעילות הייתה מאוד מרגשת ואנו נשמח לארח קבוצות נוספות של חיילים, שיזכו לתרומה עם תמורה מתוקה", אמר.<br /><br /></div><div class="blogger-post-footer"><img width='1' height='1' src='https://blogger.googleusercontent.com/tracker/964283514461840541-1368354667091086255?l=jonatanurich.blogspot.com' alt='' /></div>יונתן אוריךhttp://www.blogger.com/profile/12175295897163385427noreply@blogger.comtag:blogger.com,1999:blog-964283514461840541.post-36628608207692170652009-12-14T21:25:00.000+02:002009-12-23T21:25:56.567+02:00<div dir="rtl" style="text-align: right;" trbidi="on"><br />תחת מעטה כבד של חשאיות, ביקרו אמש (א') ראש הממשלה בנימין נתניהו, הרמטכ"ל גבי אשכנזי וראש אמ"ן, אלוף עמוס ידלין, בבסיס מודיעין הממוקם באזור המרכז. השלושה הצטרפו אל חיילי הבסיס להדלקת נר שלישי של חנוכה, כהצדעה על עבודתם המסורה למען בטחון ישראל, במסגרת מאמצי איסוף המודיעין באזור.<br /><br />ראש הממשלה פתח ואמר כי הוא "מצדיע לרמטכ"ל, לראש אמ"ן, למפקדי המודיעין ולכל החיילים והחיילות שכורים אוזן ופוקחים עין למען ביטחון ישראל". נתניהו שוחח עם החיילים על משמעות חג החנוכה מבחינתו, תוך התייחסות אל מרד המכבים שהציל, לדבריו, את עם ישראל: "אילולא מרד המכבים היה עם ישראל נמוג בשטף ההתייוונות.<br /><br />המכבים הצליחו במשימתם מפני שידעו כי 'בתחבולות תעשה לך מלחמה'. מרד המכבים התחיל במודיעין, ולא בכדי - צריך מודיעין ושכל כדי לנצח במלחמות, כדי להתריע מפני מלחמות, כדי למנוע מלחמות וכדי לעשות שלום".<br />ראש הממשלה הוסיף ואמר כי "במידה רבה, לא השתנו הרבה דברים מאז ועד היום. גם היום הכול מתחיל במודיעין. בזמנו זה קרה למכבים והיום למכבים בני זמננו – אתם, חיילות וחיילי המודיעין. לכן אני מצדיע לכם ומקווה כי תמשיכו להדליק את האבוקה במעלה ההר".<br /><br />הרמטכ"ל, רא"ל גבי אשכנזי, הדגיש כי "גם אחרי 61 שנה, לא כל שכנינו מקבלים את קיומה של מדינת ישראל כדבר המובן מאליו. כיוון שכך, אנו נידרש לאתגרים קשים בהמשך הדרך". בהתייחס אל חיילי המודיעין אמר הרמטכ"ל: "אתם לא רק העיניים והאוזניים שלנו, אתם הנרות המאירים לכולנו את הדרך – למפקדים בשטח ולפיקוד העליון. היה לכם חלק חשוב במסגרת הלחימה במבצע האחרון בעזה, "עופרת יצוקה", ובעבודת המודיעין השוטפת. אני מקווה כי נמשיך בדרכנו, בהצנע לכת".<br /><br />באווירת החג אמר ראש אמ"ן, אלוף עמוס ידלין: "נעשו לנו ניסים בימים ההם ובזמן הזה. אך משחרב הבית, אנו כבר לא סומכים על ניסים. אנו בונים על אנשים ועל עבודה טובה". האלוף ידלין סיפר לחיילי המודיעין על מעורבותם החשובה בגיבוש תפיסת המודיעין, כפי שהיא מוצגת דרך-קבע על שולחנם של האורחים, רה"מ והרמטכ"ל. "המידע שלכם בדמות ההתראות על פיגועים או גיבוש המטרות למבצעים ולמלחמה – משמשים לניווט ספינת המדינה", אמר.<br /><br /></div><div class="blogger-post-footer"><img width='1' height='1' src='https://blogger.googleusercontent.com/tracker/964283514461840541-3662860820769217065?l=jonatanurich.blogspot.com' alt='' /></div>יונתן אוריךhttp://www.blogger.com/profile/12175295897163385427noreply@blogger.comtag:blogger.com,1999:blog-964283514461840541.post-90160505417257264262009-12-07T21:23:00.003+02:002009-12-07T21:54:32.406+02:00<div dir="rtl" style="text-align: right;" trbidi="on">לפני מספר חודשים, ישבתי יחד עם בני שיעורי בביתו של אחד מענקי הדור בעולם התורני. הייתה זו שבת נעימה באוויר ההרים של גוש עציון, כשהצטופפנו בסלון ביתו כדי לשאול שאלות ולחפש תשובות. אני, שפרשת השבוע עניינה אותי פחות ושענייני דיומא עניינו אותי אף פחות מכך, בחרתי לשאול את הרב על אהרן ברק. ובעצם, על עצמו. ועלינו.<br /><br />"כבוד הרב, עם מי היית בוחר לאכול ארוחת צהריים: עם אהרן ברק או עם הרב דב ליאור"? התחכמתי, בעזות פנים שגייסתי משום מקום. ניסיתי לעמת את הרב עם שאלה המבקשת להתנער מן השכל הטוב ולהתחבר אל תחושת הבטן. הוא&nbsp;הרהר לרגע ולאחר מכן אמר: "הצגת שתי שאלות שונות". האחת, למי אני מרגיש מחובר יותר מבחינה ערכית ושורשית. השנייה, עם מי יש לי שפה משותפת, עם מי יותר נעים לי לשוחח.<br /><br />הרב בחר לענות על שתי השאלות שהציג. הוא אכן מחובר יותר, ערכית ושורשית, לרב דב ליאור. הוא טוען שיש להם ערכים משותפים, גורל משותף, ייעוד אחד ומקורות שורשיים. יחד עם זאת, עם אהרן ברק יש לו שפה משותפת יותר. יותר נעים לו לשבת איתו לארוחת צהריים. אולי, ואת זה אני מוסיף, הוא אדם יותר מעניין ויותר נוח. הרב דב ליאור, מבחינתו, מוציא אותו מהכלים.<br /><br />בעיניי, בין שתי התשובות, המשמעותית יותר היא זו שבוחרת באהרן ברק. לא רק מפני שאני כ"כ מרוצה מהנשיא לשעבר, אלא מפני שאני סבור כי האנשים עמם יש לי שפה משותפת, איתם נוח לי לנהל חיים אנושיים משותפים – חשובים יותר מאלו המחוברים אליי ערכית, בתת-מודע-היסטורי שכזה. אז מה שלי ולרב דב ליאור ישנם מקורות משותפים, או אחרית ימים אחת? האנשים איתם אני חי, איתם אני נהנה ומבלה, איתם אני מנהל אורח חיים – מהווים חלק הרבה יותר משמעותי ממני. הם חבריי והם מגלים לעצמי מי אני: שעה-שעה, יום-יום.<br /><br /><b>המלחמה הדתית-חילונית היא כבר פאסה</b><br /><br />נזכרתי בסיפור הזה כשקראתי על המפגש בין הרב שי פירון (מאנשי החינוך הבולטים בציונות הדתית) לבין יאיר לפיד (איש תקשורת המייצג את הישראליות-החילונית בטהרתה), שנערך היום בפתח-תקווה. לפיד נפגש עם תלמידי הישיבה התיכונית שמנהל הרב פירון, לשיחה שהתנהלה תחת הכותרת "האם החילוניים מתייוונים?". השיחה מעניינת, אך השורה הרלוונטית נאמרה מפיו של הרב שי פירון, שאמר: "עברנו את קו פרשת המים בין דתיים וחילוניים, אנחנו נמצאים בקרב מאסף כנגד הבורות".<br /><br />כמי שנזרק באחת אל העולם החילוני, לאחר 20 שנות חינוך דתי-ציוני – אני יודע שהרב פירון צודק. שהמלחמה הדתית-חילונית היא כבר פאסה. ש"צו פיוס" יכולים לארוז את הפלקטים וללכת הביתה. שאין לי שום טענה כלפי החילונים, מפני שאין "כפייה חילונית". שלחילונים אין שום טענה כלפיי, מפני שלא אני ולא שכמותי אחראים על ה"כפייה הדתית". שנעים לי יותר לאכול צהריים עם חילוני גמור, מאשר עם הרב מלמד או הרב ליאור – ושזה בעצם אומר הכל.<br /></div><div class="blogger-post-footer"><img width='1' height='1' src='https://blogger.googleusercontent.com/tracker/964283514461840541-9016050541725726426?l=jonatanurich.blogspot.com' alt='' /></div>יונתן אוריךhttp://www.blogger.com/profile/12175295897163385427noreply@blogger.comtag:blogger.com,1999:blog-964283514461840541.post-34721697423296627242009-12-05T21:22:00.002+02:002009-12-05T21:22:43.928+02:00<div dir="rtl" style="text-align: right;" trbidi="on">"אמר ר' יוחנן: <br />משל לאדם אחד שהיה לו בן. <br />הרחיצו, וסכו, והאכילו, והשקהו, ותלה לו כיס על צוארו,<br />והושיבו על פתח של זונות.<br />מה יעשה אותו הבן שלא יחטא?"<br /><br />מסכת ברכות, דף ל"ב עמוד א'.<br /></div><div class="blogger-post-footer"><img width='1' height='1' src='https://blogger.googleusercontent.com/tracker/964283514461840541-3472169742329662724?l=jonatanurich.blogspot.com' alt='' /></div>יונתן אוריךhttp://www.blogger.com/profile/12175295897163385427noreply@blogger.comtag:blogger.com,1999:blog-964283514461840541.post-58671191389191725392009-12-05T21:21:00.002+02:002009-12-05T21:21:33.005+02:00<div dir="rtl" style="text-align: right;" trbidi="on"><br />תחרות סמויה מדירה שינה מעיניהם של מפקדי חטיבות החי"ר: בקרת הכשירויות התקופתית. אחת לארבעה חודשים, עורך ענף כשירויות במקחצ"ר (המהווה חלק ממחלקת תורת חי"ר וצנחנים) את מדדי הבקרה, המהווים בקרת ביניים כחלק מבקרה כללית על מחזור בהכשרה. המדדים מאפשרים למעשה זיהוי מוקדם של פערים במסלול ההכשרה של החטיבות. הנתונים שיוצגו כאן לראשונה, מבוססים על בדיקות שנערכו בחודשים יולי-אוגוסט, בבסיסי החי"ר למחזור גיוס מרץ 2009, להכשרת רובאי 07.<br /><br />הציון הסופי משוקלל מתוצאת התרגיל הפלוגתי (40%), הכושר הקרבי (30%) ובוחן הקליעה (30%). בשקלול סך כל המדדים, עולה כי בא"ח נח"ל מוביל בכשירויות, בציון סופי של 84. אחריו ממוקם בא"ח גבעתי בציון סופי של 82, מעט יותר מבא"ח גולני שסיים בציון 80. לאחר שלושת המקומות הראשונים ממוקם בא"ח צנחנים עם 79 סופי ולבסוף בא"ח כפיר שהגיע לציון 72.<br /><br />גולני - צלפים<br /><br />נתוני כשירות הקליעה מגלים כי התחרות הייתה צמודה למדי. נתוני בוחן הקליעה מבוססים על תוצאות בוחן קליעה המתקיים בסוף שבוע קליעה מתקדם. בכל זאת, לתחרות יש מנצחים ברורים. הצלפים הטובים ביותר בצה"ל חובשים כומתה חומה: בא"ח גולני מוביל את מבחן הקליעה בציון סופי של 90.2. מעט אחריו ממוקם בא"ח גבעתי עם 88.2 סופי, אחריהם בא"ח הצנחנים עם 87.7 ולבסוף בא"ח נח"ל וכפיר.<br /><br />מהצלבת הנתונים הגדודיים עולה כי גדוד "ברק" של גולני הוא המדויק ביותר בחטיבה. הגדוד המצטיין של חטיבת הצנחנים הוא "צפע", אך פחות מדויק מהגדוד המוביל בגבעתי, "רותם". הגדודים "שמשון" ו"נחשון" שבחטיבת "כפיר" היו מסוגלים להעפיל אל ליגת העל, אלא שיתר הגדודים בחטיבה הורידו את ממוצע הקליעה החטיבתי.<br /><br />לרוץ מהר, לרוץ מהר<br /><br />את מדד הכושר הקרבי (המשוקלל מתוך הבחנים הפלוגתיים) מובילה חטיבת גבעתי. לאחריה, בסדר יורד: הנח"ל, גולני, צנחנים וכפיר.<br /><br />בחטיבת גבעתי הציג הגדס"ר בוחן פלוגתי מרשים, אך גם יתר הגדודים ("צבר", "רותם" ו"שקד") הציגו נתונים פחות גבוהים. בחטיבת גולני מובילה יחידת "אגוז", שהותירה אחריה את הפלס"ר וכל יתר הגדודים. שלא במפתיע, בחטיבת הנח"ל מוביל הגדס"ר את הכושר הקרבי בחטיבה וב"כפיר" ניצח גדוד "שמשון". תחרות צמודה בחטיבת הצנחנים, נסתיימה בתוצאת תיקו בין יחידת "מגלן" לבין גדוד "פתן" וגדוד "אפעה".<br /><br />למקומות, היכון, אש!<br /><br />התרגיל הפלוגתי מורכב מעשרה פרמטרים מרכזיים: תנועה אל היעד, פיקוד ושליטה, ניהול אש מחלקתית וכיתתית, ניתוח השטח, מיצוי האמל"ח, קליעה (תפעול הפק"לים ודיוק הפגיעות), טכניקות קרביות, רתק פלוגתי, בניית היעדים ושיתוף הפעולה ההדדי בין הכוחות. מדובר במבחן המשמעותי ביותר, המהווה מעין סיכום כללי לכלל מדדי הכשירויות. חטיבת הנח"ל זכתה לציון הגבוה ביותר (90), בשקלול נתוני התרגילים הפלוגתיים. אחריה מובילה חטיבת הצנחנים (84), גבעתי (82), כפיר (81) ואחרונים-אך-חביבים, גולני (78).<br /><br />כאמור, בציון המסכם זכתה חטיבת הנח"ל. אולם, מבחן הכשירות הבא כבר מתקרב והכל יכול להשתנות. האם בנח"ל ישמרו על התואר?<br /><br /><a href="http://dover.idf.il/IDF/News_Channels/today/09/12/0307.htm">לכתבה</a><br /><br /></div><div class="blogger-post-footer"><img width='1' height='1' src='https://blogger.googleusercontent.com/tracker/964283514461840541-5867119138919172539?l=jonatanurich.blogspot.com' alt='' /></div>יונתן אוריךhttp://www.blogger.com/profile/12175295897163385427noreply@blogger.comtag:blogger.com,1999:blog-964283514461840541.post-34336850949234280472009-12-05T21:20:00.002+02:002009-12-05T21:20:42.830+02:00<div dir="rtl" style="text-align: right;" trbidi="on"><br />ממר"ם, יחידת המחשבים של צה"ל המשתייכת כיום לאגף התקשוב, מציינת בקרוב יובל להקמתה. טכנולוגיות קמו ונפלו אך רוח העשייה עודנה במפרשיה. באופן סמלי, שם היחידה מעיד על אופייה לאורך השנים. היא ממשיכה לשמור על המותג ("ממר"ם"), אך משנה את פירושו: בעבר "מרכז מחשבים ורישום ממוכן" וכיום "מרכז מחשבים ומערכות מידע".<br /><br />כדי להבין את סיפורה של יחידת המחשוב המיתולוגית של צה"ל, אני נפגש עם שלושה אנשי מפתח לאורך חמישים שנותיה האחרונות. שלושתם עזבו כבר לפני עשרות שנים את שורות היחידה, אך הם מצהירים כי הם חבים לה את חייהם המקצועיים. שמא מתוך סיפורם האישי, תתברר דמותה של ממר"ם, אז והיום.<br /><br />מנחם לנדאו הגיע לממר"ם בשנת 1961, מעט לאחר הקמתה. מוותיקי המחשוב בישראל, שירת בממר"ם כרמ"ד עיבוד נתונים שכר, ועם שחרורו מצה"ל החל את עבודתו במשרד הביטחון למשך ארבעים השנים האחרונות. כיום משמש מנהל מרכז מידע באגף אב"מ - מל"ן; אל"מ (מיל') איציק מלאך, פיקד על ממר"ם בין נובמבר 1984 לנובמבר 1987. כיום משמש חבר הנהלה וראש מערך תפעול ומינהלה בבנק לאומי; ואל"מ (מיל') אבי כוכבא, פיקד על ממר"ם בין אוגוסט 2002 לבין מאי 2006. כיום משמש מנכ"ל חברת הסטראט-אפ הישראלית" וינושן טכנולוגיות".<br /><br />ישן מפני חדש תוציאו<br /><br />היות ומדובר ביחידה המושתת על תהליכים טכנולוגיים, תהפוכות של ממש עברו על ממר"ם במרוצת השנים. הזמן משפיע על הצבא כולו, אך בראש ובראשונה על מי שמצוי בחזית הפיתוח הטכנולוגי. שלושת אנשי היחידה נזכרים בערגה, מי לעבר הרחוק ומי לעבר הרחוק עוד יותר.<br /><br />מנחם לנדאו הגיע לממר"ם בשנת 1961, מעט לאחר הקמתה. ממר"ם של שנות השישים הורכבה משתי יחידות שונות: ממ"ס (מרכז מיכון וסטטיסטיקה בצה"ל) וממר"ם. את דרכו החל לנדאו בממ"ס, שכללה באותה תקופה מכונת סטטיסטיקה מבית IBM. חדר המכונות היה צפוף במכונות ענק שביצעו פעולות שונות: מיון כרטיסי ניקוב, דיווח, חישוב, ניקוב וזיווג. מכונה ומכונה ופעולתה שלה. ממר"ם של אז הייתה גוף מוזר ומפוזר, חיילים ואזרחים משמשים בערבוביה; יחד עם זאת, היא ביצעה עבודתה נאמנה, תוך סיפוק דוחות ונתונים לאכ"א ולמת"ש (מינהל התשלומים הצה"לי).<br /><br />היום זה בלתי נתפס, אך בתקופתו של לנדאו, רוב יחידות צה"ל טרם שמעו על ממר"ם. היה צורך לזמן את מפקדי היחידות השונות כדי שיכירו את היחידה וילמדו על מכלול שירותיה. ההדרכה הזו בוצעה ע"י גוף ההדרכה של ממר"ם, שאף הדריך עולים חדשים מבריה"מ, מתמטיקאים, לשילוב בתוך היחידה.<br /><br />מלחמת יום הכיפורים נתפסה כמנוף וכזרז משמעותי ליחידה, בכל ההיבטים השונים. צה"ל הבין שבלתי אפשרי לעבוד ללא מחשוב יעיל ומכאן ואילך החלה התפתחות משמעותית בתחום. בתקופה ההיא, נושאי המחשוב היו עצמאיים לכל יחידה ויחידה, כשבשנת 1973 נכנסה ממר"ם לתמונה, כמי שאחראי על תיווך וריכוז הנתונים.<br /><br />ממר"ם של אל"מ (מיל') מלאך, מקדמת אותנו אל שנות השמונים, אז כיחידה שהובילה את נושא המחשוב במדינה, בצבא ובאזרחות. בתקופתו, היחידה הייתה עצמאית וכפופה לסגן הרמטכ"ל, עוד קודם שעברה לסמכותו של חיל הקשר. לעולם הטכנולוגי ישנו סגנון שונה בכל עת ובתקופתי התמודדתי בעיקר עם סוגיית ביזור המחשוב, כלומר: מחשבים רבים המקושרים ע"י רשת תקשורת לשם עיבוד מידע.<br /><br />מלאך החל בתהליך בו סופקו מחשבים אישיים, ניידים, למשתמשי קצה בצבא. הופנמו הצרכים בשטח, כשצה"ל החל להחדיר מחשבים אישיים ליחידות בשטח. ההתמודדות מבחינת ממר"ם התייחסה לקשיחות המחשבים, כלומר, לדאגה לכך שהמחשבים יהיו מוגנים ובטוחים לשימוש בתנאי שטח קיצוניים. באותה תקופה, הבינו המפקדים בצה"ל כי המחשבים אמנם אינם יורים, אך מהווים כלי נשק לכל דבר ועניין. בממר"ם הגיבו להלכי הרוח הללו באמביציה יוצאת דופן לעשייה.<br /><br />אצל אל"מ (מיל') כוכבא, ההיסטוריה איננה דבר מה רחוק מדיי. ממר"ם של תחילת שנות האלפיים, תחת פיקודו, נמצאת תחת איומים משמעותיים. בצה"ל מעוניינים לאחד אותה עם יחידה אחרת, עת מוקם אגף התקשוב ובו יחידה טכנולוגית איתה מנסים לאחד את ממר"ם. במסגרת ניסיון האיחוד, נעשים מאמצים לצמצום פעולות היחידה ואף להחלפת שמה. בסופה של התמודדות, לקראת 2006, המפקדים באגף התקשוב שמרו על שמה של היחידה, בחרו שלא למזגה והעניקו אוטונומיה לאנשיה.<br /><br />כמו כן, השנים הללו התאפיינו בהעמקת הדיאלוג עם השטח. החיבור עם השטח התחיל עוד קודם<br />לכן, אך בתקופתו של אל"מ (מיל') כוכבא המשימות עברו לפאזה אחרת. הדיאלוג איננו מורכב למדיי: חיבור אמיתי אל הלוחמים במשימות היומיומיות, לא רק בתרגילים הגדולים. הורדת מרכזי המחשב אל הפיקודים, האוגדות והחטיבות. הבנת הלך הרוח של האנשים בשטח והכשרתם מבחינת השימוש במערכות. החיבור הזה, כך טוען אל"מ (מיל') כוכבא, מבורך.<br /><br />הסוד של ממר"ם<br /><br />רבים ניסו לפצח את הנוסחה הסודית של ממר"ם. כיצד היא מצליחה להוציא משורותיה את מנהיגי עולם ההייטק הישראלי? בוגר ממר"ם הפך מותג של ממש, בעולם האקדמי ובכלל.<br /><br />מנחם לנדאו חושב שהצלחתה של ממר"ם ההיא, נעוצה בעובדה שהיא הייתה משוחררת מהמשמעת הצבאית. הנערים השחצנים, החיילים דאז, לא כיבדו במיוחד את המשמעת הצבאית. עובדה זו לא תמיד פעלה לטובתם, אך התוצאות סופקו בסופו של דבר והמלאכה נעשתה נאמנה.<br /><br />הסוד של ממר"ם הוא המקצועיות, הניהול והרצון – כך חושב אל"מ (מיל') איציק מלאך. שלושת הגורמים הללו הובילו את היחידה להיות מותג מוביל בארץ ובעולם, בזכות בוגריו המצויינים. זו הסיבה שלאורך השנים השתדלו לשמור על שם היחידה, כשם שאיש אינו חושב לוותר או לשנות משהו ב"קוקה קולה". בשוק האזרחי, בוגר ממר"ם היא תעודת כבוד של ממש. כשמלאך מראיין אנשים לשם התמודדות על משרה, הוא מתחשב במיוחד ברקע הצבאי, כל שכן בבוגרי היחידה. זו סוג של משפחה המבוססת על ה-DNA מקצועי.<br /><br />עבור אל"מ (מיל') כוכבא, הצלחתה של ממר"ם קשורה במעבר בין שנות השמונים לשנות התשעים, שהתאפיין טכנולוגית בעיקר במעבר שבין מערכות גדולות למערכות קטנות. האחסון הפך קטן יותר ונגיש יותר. חלק גדול מהעיסוק הוקדש לשם הכשרת כוח האדם למשימה הזו – התאמנו עצמנו לנגישות בשטח. זו מילת המפתח, התאמה לאנשים. בסופו של דבר, הצלחתה של ממר"ם נמדדת בהתאמתה לצרכי הלקוחות הצבאיים.<br /><br />זו הגישה שהביאה את ממר"ם למקצועיות משמעותית. בוגר היחידה הוא שם דבר, מוכר אוניברסיטאית ומהווה נדבך משמעותי לחיים האזרחיים. כוכבא עובד עם בוגרי ממר"ם ולאיכות העבודה עם יוצאי היחידה אין אח ורע, מבחינתו. ממר"ם אפקטיווית ורלוונטית מפני שהיא יושבת על צומת מרכזי של תקשורת נתונים. כולם זקוקים לה. לכן, מעמדה המשמעותי בתוך צה"ל נקנה בזכות ולא בחסד, זכות המבוססת על מקצועיות רבה. המפקדים בשטח מבינים את המציאות ורואים את הפעולות לנגד עיניהם.<br /><br />ממר"ם גילם<br /><br />לממר"ם חותם משמעותי על בוגרי היחידה. לא רק במובן המקצועי, אלא בעיקר ברמה האישית. מנחם לנדאו מגדיר את ממר"ם "כור מחצבתו". כשסיים את לימודי התיכון, הגיע אליה בגיל 17, מבלי להכיר את היחידה או את המקצוע. בזכותה למד באקדמיה ואל האזרחות השאיל מתפקידיו הצבאיים הרבה מן האנליטיקה, החשיבה השיטתית, היכולת לברור עיקר מטפל.<br /><br />"מי שהצליח לעבור את התהליך, הוא ללא ספק אדם מובחר. רוח המקצועיות, השאיפה לפתור תקלה ביסודיות, עד הסוף, מבלי להסתמך על גורמים חיצוניים", זו ממר"ם של אל"מ (מיל') כוכבא. התחרות הפנימית הזו של ידע ומקצועיות, מבססת רוח משפחתית ביחידה. מדובר ביחידה צבאית לכל דבר ועניין, אך ההיררכיה חשובה בה פחות – כשהמקצועיות ומתן השירות תופסים את מרכז סדר היום. לכן היא כה ייחודית.<br /><br />חטיפת הבוגרים בשוק האזרחי, מהווה מבחן של ממש ליחידה. עד כה, היא מתמודדת בהצלחה עם החשש מבריחת המוחות. החיילים הטובים ביותר, כך מסתבר, מעדיפים להישאר בשורות היחידה. אידאולוגים, קוראים להם, אך הם מהנהנים בענווה. בסופו של דבר, ממר"ם שייכת למי שמקריב מעצמו למען הרוח והמטרה. ממר"ם שלהם.<br /><br /><a href="http://dover.idf.il/IDF/News_Channels/today/09/12/0401.htm">לכתבה</a><br /><br /></div><div class="blogger-post-footer"><img width='1' height='1' src='https://blogger.googleusercontent.com/tracker/964283514461840541-3433685094923428047?l=jonatanurich.blogspot.com' alt='' /></div>יונתן אוריךhttp://www.blogger.com/profile/12175295897163385427noreply@blogger.comtag:blogger.com,1999:blog-964283514461840541.post-6103752715374125862009-12-04T21:24:00.000+02:002009-12-23T21:24:50.038+02:00<div dir="rtl" style="text-align: right;" trbidi="on"><br />ממר"ם, יחידת המחשבים של צה"ל המשתייכת כיום לאגף התקשוב, מציינת בקרוב יובל להקמתה. טכנולוגיות קמו ונפלו אך רוח העשייה עודנה במפרשיה. באופן סמלי, שם היחידה מעיד על אופייה לאורך השנים. היא ממשיכה לשמור על המותג ("ממר"ם"), אך משנה את פירושו: בעבר "מרכז מחשבים ורישום ממוכן" וכיום "מרכז מחשבים ומערכות מידע".<br /><br />כדי להבין את סיפורה של יחידת המחשוב המיתולוגית של צה"ל, אני נפגש עם שלושה אנשי מפתח לאורך חמישים שנותיה האחרונות. שלושתם עזבו כבר לפני עשרות שנים את שורות היחידה, אך הם מצהירים כי הם חבים לה את חייהם המקצועיים. שמא מתוך סיפורם האישי, תתברר דמותה של ממר"ם, אז והיום.<br /><br />מנחם לנדאו הגיע לממר"ם בשנת 1961, מעט לאחר הקמתה. מוותיקי המחשוב בישראל, שירת בממר"ם כרמ"ד עיבוד נתונים שכר, ועם שחרורו מצה"ל החל את עבודתו במשרד הביטחון למשך ארבעים השנים האחרונות. כיום משמש מנהל מרכז מידע באגף אב"מ - מל"ן; אל"מ (מיל') איציק מלאך, פיקד על ממר"ם בין נובמבר 1984 לנובמבר 1987. כיום משמש חבר הנהלה וראש מערך תפעול ומינהלה בבנק לאומי; ואל"מ (מיל') אבי כוכבא, פיקד על ממר"ם בין אוגוסט 2002 לבין מאי 2006. כיום משמש מנכ"ל חברת הסטראט-אפ הישראלית" וינושן טכנולוגיות".<br /><br />ישן מפני חדש תוציאו<br /><br />היות ומדובר ביחידה המושתת על תהליכים טכנולוגיים, תהפוכות של ממש עברו על ממר"ם במרוצת השנים. הזמן משפיע על הצבא כולו, אך בראש ובראשונה על מי שמצוי בחזית הפיתוח הטכנולוגי. שלושת אנשי היחידה נזכרים בערגה, מי לעבר הרחוק ומי לעבר הרחוק עוד יותר.<br /><br />מנחם לנדאו הגיע לממר"ם בשנת 1961, מעט לאחר הקמתה. ממר"ם של שנות השישים הורכבה משתי יחידות שונות: ממ"ס (מרכז מיכון וסטטיסטיקה בצה"ל) וממר"ם. את דרכו החל לנדאו בממ"ס, שכללה באותה תקופה מכונת סטטיסטיקה מבית IBM. חדר המכונות היה צפוף במכונות ענק שביצעו פעולות שונות: מיון כרטיסי ניקוב, דיווח, חישוב, ניקוב וזיווג. מכונה ומכונה ופעולתה שלה. ממר"ם של אז הייתה גוף מוזר ומפוזר, חיילים ואזרחים משמשים בערבוביה; יחד עם זאת, היא ביצעה עבודתה נאמנה, תוך סיפוק דוחות ונתונים לאכ"א ולמת"ש (מינהל התשלומים הצה"לי).<br /><br />היום זה בלתי נתפס, אך בתקופתו של לנדאו, רוב יחידות צה"ל טרם שמעו על ממר"ם. היה צורך לזמן את מפקדי היחידות השונות כדי שיכירו את היחידה וילמדו על מכלול שירותיה. ההדרכה הזו בוצעה ע"י גוף ההדרכה של ממר"ם, שאף הדריך עולים חדשים מבריה"מ, מתמטיקאים, לשילוב בתוך היחידה.<br /><br />מלחמת יום הכיפורים נתפסה כמנוף וכזרז משמעותי ליחידה, בכל ההיבטים השונים. צה"ל הבין שבלתי אפשרי לעבוד ללא מחשוב יעיל ומכאן ואילך החלה התפתחות משמעותית בתחום. בתקופה ההיא, נושאי המחשוב היו עצמאיים לכל יחידה ויחידה, כשבשנת 1973 נכנסה ממר"ם לתמונה, כמי שאחראי על תיווך וריכוז הנתונים.<br /><br />ממר"ם של אל"מ (מיל') מלאך, מקדמת אותנו אל שנות השמונים, אז כיחידה שהובילה את נושא המחשוב במדינה, בצבא ובאזרחות. בתקופתו, היחידה הייתה עצמאית וכפופה לסגן הרמטכ"ל, עוד קודם שעברה לסמכותו של חיל הקשר. לעולם הטכנולוגי ישנו סגנון שונה בכל עת ובתקופתי התמודדתי בעיקר עם סוגיית ביזור המחשוב, כלומר: מחשבים רבים המקושרים ע"י רשת תקשורת לשם עיבוד מידע.<br /><br />מלאך החל בתהליך בו סופקו מחשבים אישיים, ניידים, למשתמשי קצה בצבא. הופנמו הצרכים בשטח, כשצה"ל החל להחדיר מחשבים אישיים ליחידות בשטח. ההתמודדות מבחינת ממר"ם התייחסה לקשיחות המחשבים, כלומר, לדאגה לכך שהמחשבים יהיו מוגנים ובטוחים לשימוש בתנאי שטח קיצוניים. באותה תקופה, הבינו המפקדים בצה"ל כי המחשבים אמנם אינם יורים, אך מהווים כלי נשק לכל דבר ועניין. בממר"ם הגיבו להלכי הרוח הללו באמביציה יוצאת דופן לעשייה.<br /><br />אצל אל"מ (מיל') כוכבא, ההיסטוריה איננה דבר מה רחוק מדיי. ממר"ם של תחילת שנות האלפיים, תחת פיקודו, נמצאת תחת איומים משמעותיים. בצה"ל מעוניינים לאחד אותה עם יחידה אחרת, עת מוקם אגף התקשוב ובו יחידה טכנולוגית איתה מנסים לאחד את ממר"ם. במסגרת ניסיון האיחוד, נעשים מאמצים לצמצום פעולות היחידה ואף להחלפת שמה. בסופה של התמודדות, לקראת 2006, המפקדים באגף התקשוב שמרו על שמה של היחידה, בחרו שלא למזגה והעניקו אוטונומיה לאנשיה.<br /><br />כמו כן, השנים הללו התאפיינו בהעמקת הדיאלוג עם השטח. החיבור עם השטח התחיל עוד קודם<br />לכן, אך בתקופתו של אל"מ (מיל') כוכבא המשימות עברו לפאזה אחרת. הדיאלוג איננו מורכב למדיי: חיבור אמיתי אל הלוחמים במשימות היומיומיות, לא רק בתרגילים הגדולים. הורדת מרכזי המחשב אל הפיקודים, האוגדות והחטיבות. הבנת הלך הרוח של האנשים בשטח והכשרתם מבחינת השימוש במערכות. החיבור הזה, כך טוען אל"מ (מיל') כוכבא, מבורך.<br /><br />הסוד של ממר"ם<br /><br />רבים ניסו לפצח את הנוסחה הסודית של ממר"ם. כיצד היא מצליחה להוציא משורותיה את מנהיגי עולם ההייטק הישראלי? בוגר ממר"ם הפך מותג של ממש, בעולם האקדמי ובכלל.<br /><br />מנחם לנדאו חושב שהצלחתה של ממר"ם ההיא, נעוצה בעובדה שהיא הייתה משוחררת מהמשמעת הצבאית. הנערים השחצנים, החיילים דאז, לא כיבדו במיוחד את המשמעת הצבאית. עובדה זו לא תמיד פעלה לטובתם, אך התוצאות סופקו בסופו של דבר והמלאכה נעשתה נאמנה.<br /><br />הסוד של ממר"ם הוא המקצועיות, הניהול והרצון – כך חושב אל"מ (מיל') איציק מלאך. שלושת הגורמים הללו הובילו את היחידה להיות מותג מוביל בארץ ובעולם, בזכות בוגריו המצויינים. זו הסיבה שלאורך השנים השתדלו לשמור על שם היחידה, כשם שאיש אינו חושב לוותר או לשנות משהו ב"קוקה קולה". בשוק האזרחי, בוגר ממר"ם היא תעודת כבוד של ממש. כשמלאך מראיין אנשים לשם התמודדות על משרה, הוא מתחשב במיוחד ברקע הצבאי, כל שכן בבוגרי היחידה. זו סוג של משפחה המבוססת על ה-DNA מקצועי.<br /><br />עבור אל"מ (מיל') כוכבא, הצלחתה של ממר"ם קשורה במעבר בין שנות השמונים לשנות התשעים, שהתאפיין טכנולוגית בעיקר במעבר שבין מערכות גדולות למערכות קטנות. האחסון הפך קטן יותר ונגיש יותר. חלק גדול מהעיסוק הוקדש לשם הכשרת כוח האדם למשימה הזו – התאמנו עצמנו לנגישות בשטח. זו מילת המפתח, התאמה לאנשים. בסופו של דבר, הצלחתה של ממר"ם נמדדת בהתאמתה לצרכי הלקוחות הצבאיים.<br /><br />זו הגישה שהביאה את ממר"ם למקצועיות משמעותית. בוגר היחידה הוא שם דבר, מוכר אוניברסיטאית ומהווה נדבך משמעותי לחיים האזרחיים. כוכבא עובד עם בוגרי ממר"ם ולאיכות העבודה עם יוצאי היחידה אין אח ורע, מבחינתו. ממר"ם אפקטיווית ורלוונטית מפני שהיא יושבת על צומת מרכזי של תקשורת נתונים. כולם זקוקים לה. לכן, מעמדה המשמעותי בתוך צה"ל נקנה בזכות ולא בחסד, זכות המבוססת על מקצועיות רבה. המפקדים בשטח מבינים את המציאות ורואים את הפעולות לנגד עיניהם.<br /><br />ממר"ם גילם<br /><br />לממר"ם חותם משמעותי על בוגרי היחידה. לא רק במובן המקצועי, אלא בעיקר ברמה האישית. מנחם לנדאו מגדיר את ממר"ם "כור מחצבתו". כשסיים את לימודי התיכון, הגיע אליה בגיל 17, מבלי להכיר את היחידה או את המקצוע. בזכותה למד באקדמיה ואל האזרחות השאיל מתפקידיו הצבאיים הרבה מן האנליטיקה, החשיבה השיטתית, היכולת לברור עיקר מטפל.<br /><br />"מי שהצליח לעבור את התהליך, הוא ללא ספק אדם מובחר. רוח המקצועיות, השאיפה לפתור תקלה ביסודיות, עד הסוף, מבלי להסתמך על גורמים חיצוניים", זו ממר"ם של אל"מ (מיל') כוכבא. התחרות הפנימית הזו של ידע ומקצועיות, מבססת רוח משפחתית ביחידה. מדובר ביחידה צבאית לכל דבר ועניין, אך ההיררכיה חשובה בה פחות – כשהמקצועיות ומתן השירות תופסים את מרכז סדר היום. לכן היא כה ייחודית.<br /><br />חטיפת הבוגרים בשוק האזרחי, מהווה מבחן של ממש ליחידה. עד כה, היא מתמודדת בהצלחה עם החשש מבריחת המוחות. החיילים הטובים ביותר, כך מסתבר, מעדיפים להישאר בשורות היחידה. אידאולוגים, קוראים להם, אך הם מהנהנים בענווה. בסופו של דבר, ממר"ם שייכת למי שמקריב מעצמו למען הרוח והמטרה. ממר"ם שלהם.<br /><br /></div><div class="blogger-post-footer"><img width='1' height='1' src='https://blogger.googleusercontent.com/tracker/964283514461840541-610375271537412586?l=jonatanurich.blogspot.com' alt='' /></div>יונתן אוריךhttp://www.blogger.com/profile/12175295897163385427noreply@blogger.comtag:blogger.com,1999:blog-964283514461840541.post-66643237893427619382009-12-01T21:21:00.000+02:002009-12-23T21:22:23.638+02:00<div dir="rtl" style="text-align: right;" trbidi="on"><br />חברת רפאל חושפת היום (ב') גרסה חדשה של טיל ממשפחת ה"ספייק" - SPIKE NLOS. משפחת ה"ספייק" הינה משפחה של טילים נגד טנקים מהדור השלישי, העובדים בשיטת "שגר ושכח". הטיל החדש בעל טווח של עד 25 ק"מ וניתן לשימוש מהאוויר, היבשה והים. הגרסה החדשה בעלת יכולת פגיעה ייחודית, גם במטרות שאינן נמצאות בטווח הראייה הטבעי של משגר הטיל.<br /><br />טילי ה"ספייק",שחלקם כבר נמצאים בשימוש צה"ל, הינם טילים אלקטרו-אופטיים, רב שימושיים, הנחשבים למתקדמים מסוגם בעולם. גרסאות בטווחים של 4-8 ק"מ נמצאות בשימוש כוחות חי"ר וכן ניתנים להתקנה על גבי רכבים ומסוקים.<br /><br />"ספייק נלוס" בעל יכולת ביות לשימוש ביום ובלילה, וכקודמיו מאפשר שיגור בשיטת "שגר ושכח", המאפשרת ביות עצמאי לאחר שיגור, ללא התערבות המפעיל. הטיל מסוגל לעדכן נתונים בזמן מעופו באוויר, בדרכו אל היעד, באמצעות סיב אופטי.<br /><br />טכנולוגיה ייחודית זו מאפשרת, במידת הצורך, אף להסיטו ממסלולו כדי להימנע מפספוס היעד או מפגיעה בחפים מפשע.<br /><br /></div><div class="blogger-post-footer"><img width='1' height='1' src='https://blogger.googleusercontent.com/tracker/964283514461840541-6664323789342761938?l=jonatanurich.blogspot.com' alt='' /></div>יונתן אוריךhttp://www.blogger.com/profile/12175295897163385427noreply@blogger.comtag:blogger.com,1999:blog-964283514461840541.post-62194734597186395782009-11-28T18:39:00.002+02:002009-12-02T01:32:06.604+02:00<div dir="rtl" style="text-align: right;" trbidi="on">שמעתם נכון, מאבטח הרמטכ"ל חשוד בניסיון אונס בסוף השבוע האחרון. כותרות אתרי האינטרנט, המקדימות את כותרות עיתוני המחר, אומרות כולן התפעלות: "מבוכה בצה"ל". חלק מהכתבים מנסים (כשם שניסו בפרשת גניבת האשראי של אשכנזי) להטיל דופי ברמטכ"ל עצמו, באמצעות היקשים מילוליים, מודעים יותר או פחות.<br /><br />אני תמהה על הפליאה. מדוע דמותו של מאבטח הרמטכ"ל אמורה להיות מוסרית יותר מאחד האדם? מדוע התקשורת, כמייצגת הישראליות, מצפה ליותר מאיש יחידת האבטחה במטכ"ל?<br /><br />הרי בסך הכל, לא מדובר באיש רוח או איש תרבות. כישוריו, שהביאו אותו לאן שהביאו, מבוססים על יכולותיו הפיזיות בהגנה על אישיות זו או אחרת. אפשר לכתוב, מבלי להכיר, שמדובר בטיפוס אלים. רוטוויילר. זה הגיוני, המדינה מצפה ממנו לנהוג במלא האלימות, כשיתקל בסיטואציה מאיימת.<br /><br />אם אהרון מגד או חיים באר או עמוס עוז, היו מואשמים בניסיון לאונס או בחשד לתקיפה - הייתי טורק את הלפטופ בתסכול. אנשי הרוח אמורים להיות סמלי המוסר, קברניטי הסדר החברתי וקוד ההתנהגות. איתם יש לנקוט מוסר אלוקי ולדקדק איתם כחוט השערה. אך תו לא.<br /><br />מצקצקי הלשון חושבים שניתן להשתלט על אלימות. שהיא סוג של תכונה, שניתן להשתמש בה וניתן לאפסן אותה על המדף, אם רוצים. המציאות אומרת אחרת. המציאות אומרת שאדם אלים (ואפילו אם הסיבה מוצדקת) ינהג באלימות, יהיה איש מדון וכוח. אולי ירביץ לאשתו. אולי יכה את מי שתפס את מקום החנייה שלו. אולי יסטור לבנו.&nbsp;אלימות זו אלימות. אפשר לרסן אותה, אך לא לעולם חוסן.<br /><br /></div><div class="blogger-post-footer"><img width='1' height='1' src='https://blogger.googleusercontent.com/tracker/964283514461840541-6219473459718639578?l=jonatanurich.blogspot.com' alt='' /></div>יונתן אוריךhttp://www.blogger.com/profile/12175295897163385427noreply@blogger.comtag:blogger.com,1999:blog-964283514461840541.post-56717900306370141262009-11-27T11:13:00.000+02:002009-11-27T11:13:01.675+02:00<div dir="rtl" style="text-align: right;" trbidi="on"><br />נדמה כי השילוב הייחודי בין רבנים עטורי מגבעת בחליפות שחורות לבין קצינים בסדיר ובקבע, בעצם מספר את סיפורו של גדוד "נצח יהודה", מחטיבת "כפיר". הגדוד, אשר הוקם ע"י צה"ל בשיתוף עם עמותת הרבנים "נצח יהודה" ומשרד הביטחון, נועד לאפשר לחרדים שיצאו מעולם הישיבות, לשלב שירות צבאי קרבי ומשמעותי תוך שמירה על אורח חייהם הקודם.<br /><br />עד סוף שנת 2008 שירת הגדוד תחת פיקודה של חטיבה מרחבית "הבקעה" בבקעת הירדן; לאחר מכן, מתוך הערכה ליכולתו המבצעית של הגדוד, עבר הכוח לגזרת ג'נין והוא כעת מצוי תחת פיקודה של החטיבה המרחבית "מנשה". בעשור האחרון הצמיח הגדוד 2500 לוחמים.<br /><br />אתמול (ג') ציינו בחטיבת "כפיר" עשור להקמתו של הגדוד. באירוע שהתקיים באוניברסיטה העברית אשר על הר הצופים, השתתפו כ-1000 מחיילי הגדוד בהווה ובעבר.<br /><br />הרב יואל שוורץ, מרבני עמותת "נצח יהודה", סיפר על התלאות שעברו עליו בתקופת ההקמה והייסוד: "כשהתחלנו להניע את הרעיון שנקרא לבסוף "נח"ל חרדי", ספגנו מהלומות קשות מהרחוב החרדי. בפשטות, אני זוכר שזרקו עלינו אבנים וזבל. במקום להתבוסס בזוהמה, הרמנו את הזבל ואמרנו: יש לנו כלים מצוינים לפעילות ועשייה". הרב שוורץ הוא דוגמה לכך שהקשר בין רבני העמותה לבין דרג הקצונה הבכירה של הגדוד, הינו הדוק ומשמעותי. הרבנים מלווים את הבעיות האישיות של החיילים, דואגים לכשירותם ומעודדים את רוחם.<br /><br />תא"ל (מיל') יהודה דובדבני, היה מיוזמי ומייסדי הנח"ל החרדי, הוא "נצח יהודה". דובדבני, כבר אפשר לומר, הגשים את חלומו והוא "הבאת הרוח והאמונה של הציבור החרדי אל הפעילות המבצעית בשטח". מבחינתו של דובדבני, ייעודו של הגדוד איננו מבצעי בלבד, אלא גם חברתי, שהרי "הגדוד מגשר ומקשר בין החילונים לבין הציבור החרדי ומאפשר את הקיום המשותף של כולנו".<br /><br />סגן שר הביטחון, מתן וילנאי אמר באירוע כי "הקרע בין הדתיים לחילונים הינו עמוק. רבני עמותת "נצח יהודה" נכנסו לתקן את המעוות, כחלוצים בעשייה. אני מרגיש שותף, כמי שליווה את הקמת הגדוד כסגן רמטכ"ל וכמי שמעודד את פעולותיו כיום. הגעתי הערב כדי להביע את תודתי והוקרתי לחיילים המלאים אמונה ונאמנות".<br /><br />וילנאי בחר להתייחס לאירועי הנפת שלטי הסירוב, באומרו כי "היו חיילים שחשבו שהם מעל החוק. מדובר במקרים בודדים שנתונים כעת לטיפולם של המפקדים הרלוונטיים. ברמה העקרונית, הפיצול אסור מפני שאויבינו שמחים בזה. אין מפקד אחד ומפקד אחר – בזה סוד עוצמתנו".<br /><br />מי ששוחח עם הלוחמים והביא עימו את גישתה של החטיבה אל הגדוד, היה מח"ט כפיר, תא"ל אורן אבמן: "אני רוצה להגיד לכם הערב, שאני מח"ט גאה. אתם חוזרים משבוע אימון שסוכם הבוקר, והצבתם רף גבוה. יתר המג"דים של החטיבה, מסתכלים על חיילי הגדוד בהערצה. אך לאחרונה ביצעתם תרגול גדודי ראשון מסוגו, שהסתיים בהצלחה רבה ובהיקפים בלתי רגילים. אני מקווה שבתרגיל החטיבתי שעוד יגיע, "נצח יהודה" יהיו חוד החנית".<br /><br />תא"ל אבמן הוסיף ואמר כי "אין מקום בחברה הישראלית בו מתקיים מפגש כל כך נינוח וטבעי כמו המפגש הזה שמתקיים כאן, בין רבנים למפקדים וללוחמים. הגדוד הזה מהווה מפגש משמעותי בחברה הישראלית. לכולנו מכנה משותף אחד: היותנו הצבא היהודי הלוחם היחידי בעולם. ליהודים היושבים בציון, אין דבר מלבדנו".<br /><br />סא"ל דרור שפיגל, מג"ד "נצח יהודה", התקבל אל הבמה במחיאות כפיים סוערות. בקרב הקהל, ניכרת ההערצה הרבה אל מפקד הגדוד, כמי שעושה ימיו ולילותיו למען הלוחמים. סא"ל שפיגל סיפר לקהל כי "מעטים האנשים המסוגלים לומר כי הגשימו חלום. אתם הגשמתם. התחלנו את הדרך עם 35 לוחמים והיום מדובר בגדוד איתן, חזק, לוחם, שלא נופל לא ברוחו ולא ברמתו המבצעית.<br /><br />"אני מודע למחיר האישי שכל חייל כאן משלם, על רקע עברו ומשפחתו. אנא, אל תיראו ואל תחתו, כי יש שכר לפעולתכם. אני מקווה כי בעשור הבא, נמשיך להוות דוגמה ומופת ליחידה צבאית, ברוח ובכוח, השומרת על עם ישראל, בארץ ישראל, על פי תורת ישראל".<br /><br /></div><div class="blogger-post-footer"><img width='1' height='1' src='https://blogger.googleusercontent.com/tracker/964283514461840541-5671790030637014126?l=jonatanurich.blogspot.com' alt='' /></div>יונתן אוריךhttp://www.blogger.com/profile/12175295897163385427noreply@blogger.comtag:blogger.com,1999:blog-964283514461840541.post-45457314439081910622009-11-22T01:37:00.000+02:002009-11-22T01:37:08.578+02:00<div dir="rtl" style="text-align: right;" trbidi="on"><br />מסלול ה"הסדר" לבני הישיבות הקיים כבר מאז שנות החמישים, מתחדש לראשונה. המסלול הקיים מתפרש על פני חמש שנים והוא מציע לבני הישיבות שירות צבאי בן 16 חודשים, כשיתר הזמן מוקדש ללימודים בישיבות ההסדר. למעלה מ-40 ישיבות הסדר קיימות כיום, ובכל שנה משרתים אלפים בודדים במסלול, יותר מחמישית מבוגרי מערכת החינוך הציונית דתית.<br /><br />מסלול חדש במסגרת ה"הסדר" יציע למלש"בים מתכונת שונה למסלול השירות: שנתיים של לימוד תורה ושנתיים של שירות צבאי. השירות הצבאי יחל לאחר שנה של לימוד תורה בישיבות, ולאחר שנתיים של שירות צבאי יחזרו התלמידים לישיבה לשנה נוספת. מתכונת השירות הצבאי תהיה זהה לזו הקיימת כיום, בצורה של מחלקות נפרדות או מעורבות לביני"שים.<br /><br />יו"ר איגוד ישיבות ההסדר, איתן עוזרי, אמר לאתר צה"ל כי "מה שהוביל למסלול החדש הוא זיהוי הצורך לתת מענה טוב יותר לאוכלוסייה המעוניינת בשילוב של לימוד תורה, עם שירות צבאי משמעותי. מסלול ה"הסדר" הקיים, איים על חלק מהמלש"בים, מבחינת אורכו (חמש שנים) ומבחינת זמן הלימוד הארוך שבו". באיגוד ישיבות ההסדר טוענים כי הדרישה למסלול צמחה מהשטח, מקרב תלמידי הישיבות. המסלול מתואם עם צה"ל ונבנה בשיתוף פעולה מלא עם גורמי התכנון באכ"א ובאישורם של ראש אכ"א, אלוף אבי זמיר, ומשרד הביטחון.<br /><br />המסלול החדש נחנך אך לפני שבוע, וכבר הצטרפו אליו מספר ישיבות הסדר. המחזור הראשון ימנה כ-70 בני"שים, שיתגייסו במתכונת הזו כבר במחזור הקרוב. ישיבות רבות כבר גילו עניין משמעותי במסלול החדש, ועוזרי מעריך כי "בחודשיים הקרובים צפויה עלייה משמעותית במספר המשרתים במתכונת הזו".<br /><br /><a href="http://dover.idf.il/IDF/News_Channels/today/09/11/1906.htm">לכתבה</a><br /><br /></div><div class="blogger-post-footer"><img width='1' height='1' src='https://blogger.googleusercontent.com/tracker/964283514461840541-4545731443908191062?l=jonatanurich.blogspot.com' alt='' /></div>יונתן אוריךhttp://www.blogger.com/profile/12175295897163385427noreply@blogger.comtag:blogger.com,1999:blog-964283514461840541.post-3310029024106722332009-11-22T01:36:00.002+02:002009-11-22T01:36:33.640+02:00<div dir="rtl" style="text-align: right;" trbidi="on"><br />מי שנכנס הבוקר (יום ד') אל מרכז הקונגרסים בחיפה היה משוכנע שהוא עומד בעיצומו של יום פתוח לחיפוש משרות אטרקטיביות. אלא שהמציעים, במקרה הזה, לבשו מדים: יחידות צה"ל השונות עזבו את הבסיסים והגיעו אל העיר, כדי לעודד את המלש"בים להתגייס דווקא אליהן. התחרות הייתה קשה וההיצע – מגוון עד מאוד.<br /><br />בדוכן מג"ב הציגו הלוחמים לראווה את האמצעים העומדים לרשותם בפעילות השוטפת. תלמידי התיכונים ששו אל אלות הגומי, האזיקים וכלי הנשק. המג"בניקים, מצידם, הרעיפו שבחים עצמיים על "הלוחמים האמיתיים בשטח". ייתכן ואם היו מזהים את לוחמי "כפיר", שהיו רחוקים מהם אך כמה מטרים, היו מדברים אחרת. ב"כפיר" הקימו, במרכזו של המבנה, מארב לדוגמא בהסוואה מלאה. למזלם, הבזקי ה"פלאש" מהטלפונים הסלולריים של תלמידי התיכונים, חשפו את הלוחמים שסיפרו למלש"בים על ייעוד החטיבה והפעילות המבצעית.<br /><br />חיל ההנדסה הקרבית הוכיח לתלמידים ש"שולה המוקשים" אינו משחק מחשב בלבד, כשהלוחמים הציגו לראווה את המוקשים איתם הם מתמודדים בשטח. המלש"בים ההמומים תהו על האומץ שבעיסוק המסוכן הזה, כמו גם על אמצעי המיגון. כנראה שבחיל ההנדסה ערכו שיעורי-בית, ולתלמידים הוצגו האפודים והקסדות, הכפפות והמכשירים המיוחדים. אנחות הרווחה של המלש"בים התחלפו בדאגה, כשצעקות רמות נשמעו מאיזור מפעילות ההאמרים, השכנות. החיילות קראו לבנות הקרביות ביותר, לשמוע על התפקיד המאובק והמלא שטח. "האם מפעילה יכולה להמשיך לפיקוד?", שאלה תלמידה מסוקרנת במיוחד, שלא נרגעה עד לתשובה חיובית.<br /><br />שכבה שלמה בצו ראשון<br /><br />לשכת הגיוס בחיפה עזבה את הבסיס, כדי לפתוח עמדות מידע באולם הכנסים. השירותים שהוצעו למלש"בים היו אמנם פחות צבעוניים, אך לא פחות חשובים: שינוי מועד לצו הראשון, עדכון כתובות, הגשת בקשות לקד"צ וכו'. מדורי הלשכה כולם, הציעו שירות מלא והשיבו לשאלות התלמידים. בלשכת הגיוס מאמינים כי המהלך יוביל את המלש"בים להתייחסות רצינית יותר אל תהליך ההתייצבות בלשכה.<br /><br />סא"ל דורון רובין, מפקד לשכת הגיוס בחיפה, הסביר את מטרת האירוע: "כ-90% מהנוכחים כאן, יתייצבו בעוד כשלושה חודשים לצו הראשון בלשכת הגיוס. ההפנינג הזה שנערך כאן היום, נועד כדי להעצים את הקשר וההבנה שבין המלש"ב לצבא, באמצעות הצגת התהליכים אותם יעבור כל מלש"ב בלשכת הגיוס, בתקופה הקרובה. כפועל יוצא, הכנה מוצלחת לשירות הצבאי, משפרת את איכותו ומונעת תקלות מיותרות בדרך".<br /><br />"היו כאן חבר'ה שהתלבטו אם להתייצב בלשכת הגיוס", אומר סא"ל רובין. "אחד התלמידים כאן הודה בפניי, שקיבל לא מזמן את הצו אך בחר שלא להגיע. החוויה שהוא עבר היום, המפגש הבלתי אמצעי עם אנשי הצבא, שכנעה אותו אחרת", הוא מספר. מבחינת לשכת הגיוס, מדובר במפגש ראשוני בין המערכת לבין המלש"בים – והרושם הראשוני חשוב למוטיבציה הגבוהה ולמלחמה בהשתמטות.<br /><br />בחיפה ישנה פעילות נרחבת לעידוד השירות הצבאי. לשכת הגיוס ערכה לאחרונה "יום פתוח", בו הזמינו את כל המועמדים לשירות (באמצעות 30,000 הודעות SMS) להגיע אל הלשכה ולהכיר את תהליך ההתייצבות, באופן ידידותי. כמו כן, לשכת הגיוס שולחת צווי התייצבות מרוכזים, כששכבה שלמה מוזמנת יחד, בתיאום עם בית הספר, לצו הראשון. ההתייצבות המשותפת מפיגה את החששות הטבעיים ומעודדת את שיתוף הפעולה.<br /><br />סא"ל מושון לוי, מפקד המרחב הצפוני במערך מגן, טוען כי "זו הפעם הראשונה בה מתקיים הפנינג שכזה במסגרת יום לימודים מחייב. עד כה, התלמידים לא הגיעו כחלק ממסגרת והשינוי שביצענו הוביל להיקף המשתתפים הגדול ביותר באירועים מהסוג הזה". היקף המשתתפים, כך מסתבר, היה מעל ומעבר לציפיות המארגנים.<br /><br />"ליום הזה הוגדרו שתי מטרות מרכזיות", מגלה סא"ל לוי. "ראשית, חיזוק המוטיבציה לגיוס משמעותי לצה"ל, בדגש על גיוס ליחידות הלוחמות. שנית, חיזוק ידיעת המלש"ב אודות תהליך הגיוס, שכן רבות מהבעיות לאורך התהליך נובעות מחוסר ידיעה", הוא אומר וקובע ש"אם התלמיד יצא מפה היום עם מוטיבציה לשירות משמעותי לצד הבנה טובה יותר של תהליך הגיוס – הצלחנו".<br /><br /><a href="http://dover.idf.il/IDF/News_Channels/today/09/11/1901.htm">לכתבה</a><br /><br /></div><div class="blogger-post-footer"><img width='1' height='1' src='https://blogger.googleusercontent.com/tracker/964283514461840541-331002902410672233?l=jonatanurich.blogspot.com' alt='' /></div>יונתן אוריךhttp://www.blogger.com/profile/12175295897163385427noreply@blogger.comtag:blogger.com,1999:blog-964283514461840541.post-41163270712354405722009-11-22T01:33:00.005+02:002009-11-22T01:35:17.339+02:00<div dir="rtl" style="text-align: right;" trbidi="on"><br />אני טוען: לכל אחד יש לפחות מורה אחד, שהשפיע עליו משמעותית. במקרה שלי, היה זה ד"ר שלמה פרלה. ד"ר פרלה מסר לנו (תיכון המדעי טכנולוגי ברעננה) שיעורים באזרחות ובהיסטוריה, שני מקצועות קרובים עד מאוד ללבי. אינני יודע אם קרבתי הרבה אליהם הייתה פועל יוצא של אישיותו המרהיבה, או שמא משיכה טבעית, ראשונית, הייתה לי אל המקצועות הללו.<br /><br />עיסוקו הבית ספרי, היה שולי. ד"ר פרלה הרצה (ועדיין מרצה) ליחסים בינלאומיים באוניברסיטת בר אילן. אל בית הספר הגיע, ואני מעיד על כך מהיכרותי האישית, מתוך שליחות חינוכית. השליחות החינוכית, תתפלאו, מגיעה פחות ופחות אל האוניברסיטאות. או כמו שד"ר פרלה היה נוהג להתייחס אליהן: בתי חרושת למקצועות המשך. פחות ופחות כאל מוסדות להשכלה גבוהה.<br /><br />הוא הרבה לצטט את המשפט הגרמני שתבע "ניצחנו במלחמה בזכות המורה לכיתה א' בבית הספר העממי". בתי ספר עממיים כבר אינם במקומותינו, אך מורים נהדרים עוד נמצאים פה ושם. ד"ר פרלה היה נהדר כמותם. לבי נמשך אחר הכריזמה הנהדרת, אחר ההקשרים האקטואליים שערך בין אז להיום ובין כללי האזרחות לבין כותרות העיתונים. כך, חרף היות בית הספר מדעי-טכנולוגי, פרשתי ממגמת כימיה ולמדתי לבד (ובעזרתו) להיסטוריה מורחבת.<br /><br />במבט לאחור, מתוך נוסטלגיה לשיעורים מאז ולעשרות השעות של שיחותיי האישיות עם ד"ר פרלה, אני מסוגל לכתוב שהוא היה גדול עלינו. גדול על בית הספר, גדול על התיכון. בוודאות, גדול על התלמידים. איש מהם לא הצליח להכיל אותו באמת, להתייחס אליו בכבוד הראוי, ללקט רסיסי מידע מתוך השפע העצום שהשפיע עלינו. בכל זאת, מוחם של צעירים טרוד בשטויות והבלים ואין בו יתר מקום לכל הטוב הזה.<br /><br />אם הייתי מתבקש לבחור את המאמר החשוב ביותר שכתב עד כה, הייתי בוחר ב"אליטיזם לתקנת החברה". אפנה אתכם למאמר, אך אכתוב את שאני קיבלתי משורותיו וממה שביניהן: מי שמעוניין להוביל שינויים בחברה הישראלית, להביאה אל המוטב או לתקן את עיוותיה, חייב לפעול מן האליטות ולא מן השטח. מהלכים חברתיים, אמיתיים, אינם מתחילים מן השווקים אלא מקודקודי החברה.<br /><br />ואסיים בלשונו:&nbsp;"מערכת חינוך ציבורית אינה מטפחת אליטות. היא מחויבת לשוויוניות, וממילא עניינה בטיפוח החלשים ולא החזקים. אכן ראוי לקרב את החלשים אל הפסגה, אך <b>רצוי שתהיינה אליטות שמדי פעם בפעם תגבהנה את הפסגה</b>...".<br /><br /><a href="http://www.news1.co.il/Archive/003-D-15851-00.html?tag=01-33-52">למאמרו המלא של ד"ר פרלה</a>.<br /></div><div class="blogger-post-footer"><img width='1' height='1' src='https://blogger.googleusercontent.com/tracker/964283514461840541-4116327071235440572?l=jonatanurich.blogspot.com' alt='' /></div>יונתן אוריךhttp://www.blogger.com/profile/12175295897163385427noreply@blogger.comtag:blogger.com,1999:blog-964283514461840541.post-36780161013706644452009-11-17T21:29:00.006+02:002009-11-18T20:01:04.825+02:00<div dir="rtl" style="text-align: right;" trbidi="on"><br />את הפוסט הזה אני כותב, כארבעה חודשים לאחר שעזבתי את ישיבת הר עציון. אני כותב "עזבתי", אך תכף מוסיף "זמנית". הרי עפ"י המסלול ועפ"י התחזית, עוד אבנך ונבנית. מכל מקום, ארבעה חודשים מחוץ לבועה הזו – ודברים נראים אחרת.<br /><br />תקופת לימודיי בישיבה התאפיינה בפעילות רבה ביחס לנושאים הציבוריים שעמדו על סדר היום הישיבתי והאקטואלי. יש שיאמרו: יתר פעילות. למראשית שנת הלימודים הראשונה, שיעור א', הגבתי בלא-מעט מאמרים כנגד ובעד כל עניין שעמד באוויר בית המדרש. בעיקר כנגד. אצבעותיי היו קלות על המקלדת, מהירות אל המדפסת – ומשם אל לוח המודעות של חדר הקפה הישיבתי. בבית המדרש אין מקום לטוויטר או לבלוג. לוח מודעות ישן, דף מודפס ונעצים – ודי בזה בשביל להשפיע על דעת הקהל וסדר היום. היו לי לא מעט קוראים וזכיתי לתשומת לב מתלמידים ורבנים, על אף שבד"כ הדרתי עצמי מבמת הפרסום הרשמית של הישיבה, "דף קשר".<br /><br />בהסתכלות לאחור, אני מוצא את זה משעשע. אירועים איזוטריים, חצאי התבטאויות, נאומים אפורים, מאמרים משעממים – כל אלה עוררו בי תחושות מוגזמות למדיי. מיהרתי להגיב ובחריפות. בגוזמא. משל הייתה הישיבה כנסת ישראל. כאילו היו הדברים בנפשנו. שטויות, אם הייתי מתעלם אולי הייתי חוסך לעצמי מורת רוח ועצבים.<br /><br />ומבחוץ פנימה, עסקים כרגיל. ב"דף קשר" מתפרסם מאמרו של מורי-רבי וחברי, יש"י גזונדהייט. הוא כותב על תחושת חוסר יראת השמיים הקיימת בבית המדרש הגושניקי. יש בזה הרבה מן האמת, אך אין לי טעם או סבלנות להתעכב על העניין. הרי כולם יודעים למצוא את הצדיקים שמגדלים זקן ומתנדנדים על הסטנדרים – ב"מרכז" ולא ב"גוש". הסיפור המרכזי, מבחינתי, נעוץ בהתייחסות הישיבה אל הדברים. גזונדהייט "זכה" לאש ארטילרית מטעם תלמידים ורבנים כאחד. לא אכתוב כאן את ההתבטאויות החמורות, כדי שלא לפגוע בכבודו. ברם, אכתוב שהלבנת פנים הייתה גם הייתה. חטאו המרכזי היה, כך משדרים, חילול הקודש. יש"י העז, בחוצפתו, לעסוק בפרהסיא בדברים שכדאי להשאיר בד' אמות.<br /><br />מאמר הביקורת שלו, שפורסם בגרסא המודפסת של "דף קשר", צונזר שלא במפתיע מהגרסא המקוונת. לטווח הרחוק, החליטו במערכת, להדק את חגורות הצנזורה כדי שמעשה שכזה לא יישנה. מאמרים זוכים לעיון נוסף בטרם יורדים אל הדפוס, לא כל שכן אל האינטרנט. מדובר במאמצים המזכירים לי את השטאזי.<br /><br />אני מכיר את הטיעון הזה היטב. אפשר לכתוב "על בשרי". שמעתי אותו עשרות פעמים, מאנשי סגל, מעורכי בטאון "דף קשר", מתלמידים, מרבנים, מכל הנוגעים בדבר. כולם מתייחסים למתפרסם ב"דף קשר" בחרדת קודש שטרם פגשתי. חששם העיקרי הוא שדיונים פנימיים יודלפו החוצה אל קהל היעד, הוא תלמידי התיכון העתידים להגיע אל הישיבה. הם מפחדים מהתעסקות פומבית בכביסה מלוכלכת, שמא ריחה המבאיש יינשא למרחקים וידיר את רגלי המועמדים הפוטנציאליים לישיבה.<br /><br />אני טוען שמדובר בשקר גס, המעורב תירוץ עלוב. "דף קשר" יוצא בתפוצה פנימית, של כמה עשרות עותקים מודפסים בבית המדרש. כמו כן, הוא נשלח בדוא"ל לכ-300 מנויים, רובם ככולם תלמידי ובוגרי הישיבה. אתר האינטרנט שלו, לתדהמתכם, אינו ממוקם ברשימת עשרת האתרים הנצפים בישראל. גם לא ברשימת המאה או האלף. כל הרעש הזה, אפוא, קטן מתפוצתו של עיתון חינמי המחולק בשעת נסיעה של רכבת ישראל. או של זה המחולק בשכונתי.<br /><br />אם כן, מדוע מאדירים את שמו של "דף קשר", משל היה מי-יודע-מה? שלושה &nbsp;טעמים בדבר, מהקל אל הכבד: (1) מדובר בניסיון החייאה נוסף לביטאון משעמם, שבקושי נקרא ע"י מנוייו; (2) הגושניקים ידועים בדאגתם המתמדת לחשיבותם העצמית. קשה להם לתפוס את אפסיות ההתעניינות במה שמעניין או מעסיק אותם (ועוד לא כתבתי מילה אחת על "עלון שבות", המשמש כיסוי לפתחי אוורור המזגן); (3) כל העניין משמש תירוץ לכך שתדמית הישיבה, כפי שמשתקפת ב"דף קשר", היא שמשפיעה על כמות ואיכות התלמידים המתעניינים בה.<br /><br />הטעם השלישי, הוא החמור ביותר בעיניי. זה הרי תירוץ עלוב ובושה לאינטליגנציה. אפשר לספור על כף יד אחת את מספר תלמידי התיכון שהציצו, אי פעם, ב"דף קשר". שבכלל מכירים את הביטאון הזה. שבכלל מתעניינים בנושא.<br /><br />בינינו, קל הרבה יותר להאשים את הש"ג מאשר להוביל מהלכים לתיקון עצמי. הרבה יותר קל לטעון שהתדמית והתדמית והתדמית, מאשר לדבר על קשר ר"מים-תלמידים, על העניין הזה של יראת שמיים, על חוסר הרלוונטיות, על חוסר ההרמוניה בין תלמידי חוץ ופנים, על חוסר המנהיגות, על חוסר ההתערבות בפובליציסטיקה ובפרהסיא הישראלית (מאמרים ב"מקור ראשון" אינם פרהסיא ישראלית), על תהליכי קבלת התלמידים, על אופי השבתות וכיוצא באלו. גם בי זרקו מהרסייך ומחריבייך– כדי להקטין ראש וכדי להמשיך לקפוא על השמרים, במקום להוביל מדיניות אחרת.<br /><br />לאנשי הישיבה, אני כותב: צאו מהסרט, התבגרו. אם תעסקו בתיקון עצמי, אם תקבלו ביקורת בצורה כנה – תזכו להערכתם של התלמידים היותר איכותיים והיותר מעולים שבתיכונים הישראליים. הפרזיטים הלקקנים שרק מחפשים מושלמות, ימשיכו בלאו הכי אל ישיבות אחרות, ששם מתנדנדים הרבה יותר חזק ומהר. הבוגרים מביניהם, שמאמינים שהעולם פחות מושלם, שמעריכים כנות ואמת – ידעו להגיע למקום הנכון.<br /><br />(ולידיעתכם: הפוסט לא עבר ולא יעבור שום צנזורה. הוא זמין ב-Google לכל מאן דבעי. הרשו לי לנחש, שבתוך זמן קצר, יהיה פופולארי יותר מכל מאמרי הפולמוס האחרון, אותו ניסו מי שניסו - להשתיק).<br /><br />18/11 - נערכו מספר משפטים בגוף המאמר. לא משהו מהותי.<br /></div><div class="blogger-post-footer"><img width='1' height='1' src='https://blogger.googleusercontent.com/tracker/964283514461840541-3678016101370664445?l=jonatanurich.blogspot.com' alt='' /></div>יונתן אוריךhttp://www.blogger.com/profile/12175295897163385427noreply@blogger.comtag:blogger.com,1999:blog-964283514461840541.post-59073931599190786122009-11-17T20:45:00.001+02:002009-11-17T20:45:54.010+02:00<div dir="rtl" style="text-align: right;" trbidi="on"><br />כחלק מלקחי מלחמת לבנון השנייה, צה"ל נדרש לפתרונות לוגיסטיים עבור לחימה המתנהלת בקבוצות קטנות ובעומק השטח. צורת לחימה שכזו מאופיינת בקשיים לוגיסטיים באשר להעברת ציוד ואספקה וכן בנוגע לפינוי פצועים מחזית הלחימה, לקבלת טיפול רפואי.<br /><br />המענה לצורך בהעברת ציוד ואספקה לכוחות נולד בדמות "סבל חי"ר", טרקטורון משודרג בעל יכולת עבירות גבוהה, המורכב בארץ. "סבל החי"ר" מסוגל לשאת משקל רב ביחס למשקלו העצמי ועד כ-700 ק"ג. הכוחות בשטח משתמשים בכלי כדי להעביר אספקת תחמושת, מים ומזון. כמו כן, "סבל החי"ר" מסוגל לפנות שני פצועים הקשורים אל שתי אלונקות. האלונקות מתחברות אל גוף הכלי בהתקנים מיוחדים - מלפנים ומאחור.<br /><br />"סבל החי"ר" איננו ממוגן ובכך חסרונו. אולם, הכוחות בשטח משתמשים בכלי רק לאחר כיבוש היעד, כשלא נשקפת סכנה מיידית לרוכבים. יחד עם זאת, רוכבי הכלי ממוגנים בקסדות ואפודים קרמיים, ליתר ביטחון.<br /><br />צה"ל משלים כעת את ההצטיידות ברכבים, כאשר כל גדוד חי"ר בסדיר ובמילואים יקלוט ארבעה "סבלי חי"ר", במסגרת כיתה בפלוגה המסייעת. נהגי הכלי עוברים הכשרה בת שלושה שבועות, בבית הספר לנהיגה מקצועית. לאחר מכן, חוזרים הנהגים לגדוד לשם המשך אימון.<br /><br /><a href="http://dover.idf.il/IDF/News_Channels/today/09/11/1703.htm">לכתבה</a><br /></div><div class="blogger-post-footer"><img width='1' height='1' src='https://blogger.googleusercontent.com/tracker/964283514461840541-5907393159919078612?l=jonatanurich.blogspot.com' alt='' /></div>יונתן אוריךhttp://www.blogger.com/profile/12175295897163385427noreply@blogger.comtag:blogger.com,1999:blog-964283514461840541.post-6227820669452138162009-11-13T00:34:00.001+02:002009-11-13T00:43:47.913+02:00<div dir="rtl" style="text-align: right;" trbidi="on">כותרת הידיעה הזו, האומרת כל כולה אופטימיות זהירה, נקנתה בעמל רב. צה"ל משקיע מאמצים כבירים במלחמה בתאונות הדרכים, הן בכלי רכב צבאיים והן עבור חיילים בחופשה. הקו המנחה את המשטרה הצבאית הוא שילוב הזרועות עם משטרת ישראל וגופי בטיחות בדרכים – מה שמוביל לכיסוי כמותי ואיכותי של האתגרים העומדים לפתחה.<br /><br />עוד קודם להסברים, לפניכם התוצאות: בשנת 2009 התרחשו 4 תאונות דרכים קטלניות בהן היה מעורב רכב צבאי. בתאונות הללו נהרגו אזרחים שהיו מעורבים באירוע. כמו כן, ב-12 תאונות קטלניות קיפחו את חייהם 14 חיילים בחופשה, בתאונות שהתרחשו במכוניות פרטיות ושלא בעת מילוי תפקידם. אולם, הנתונים המצויים בידי מחלקת בטיחות זרוע היבשה והמשטרה הצבאית, מלמדים על ירידות של עשרות אחוזים – הן במספר תאונות הדרכים עם חללים והן במספר החללים בתאונות דרכים של חיילים בחופשה.<br /><br />לרגל שבוע הבטיחות בדרכים וכדי להגביר את האכיפה וההרתעה, המשטרה הצבאית מפעילה השבוע מספר מיזמים ייחודיים. ביום א' נפרסו עשרות מכמונות לבדיקת עבירות תנועה חמורות (מהירות מופרזת, אי עצירה בתמרור עצור, עבירת קו הפרדה לבן, עבירת רמזור אדום). יום שני הוקדש להקפדה על מעבר בטוח במעבר חצייה, מתוך ידיעה כי לא מעט חיילים אינם מקפידים על כך.<br /><br />ביום שלישי מתכוונים לעסוק במשטרה הצבאית, בשיתוף גופי בטיחות בדרכים, באכיפה חיובית למטרות הסברה: לחיילים העוברים על תקנות התעבורה יוגשו דו"חות אזהרה, למעט עבירות חמורות. יום רביעי יוקדש לבדיקות תקינות כלי רכב צבאיים, ב-20 מוקדים הפרוסים בכל רחבי הארץ. הבדיקות תערכנה בסיוע משרד התחבורה, מתוך ידיעה כי כלי רכב תקול מהווה פוטנציאל לתאונה קטלנית יותר.<br /><br />סוף השבוע מהווה את גולת הכותרת של שבוע הפעילות, כשביום חמישי יתקיים מבצע "מכים גלים 2", במהלכו ייבדקו חיילים בחופשה הנוהגים תחת השפעת אלכוהול. 100 צוותים משולבים יימצאו ביציאות הערים כדי לנקז את התנועה ועל מנת לבצע בדיקות נשיפה באוכלוסיית החיילים בחופשה. כמו כן, צוותים יוצבו באזורי מרכזי הבילוי. הצוותים המיוחדים יורכבו מחיילי המשטרה הצבאית, שוטרי משטרת ישראל ונציגי אגף כוח האדם בצה"ל ובתוכם הפיקוד העליון וראש אכ"א – שירדו לשטח כדי להתרשם מהתופעה.<br /><br />"הפעילות המיוחדת במהלך השבוע, איננה בלתי שגרתית עבור המשטרה הצבאית, המתמודדת עם האתגרים הללו בכל זמן ובכל מקום", אומר רע"ן שיטור ומבצעים במשטרה הצבאית, סא"ל יורי ברונשטיין. סא"ל ברונשטיין מתאר את הפעילות הענפה בסיפוק, אך מקפיד להדגיש כי מדובר בהצלחה ולה אבות רבים, גם בפעילות השגרתית: "בחודשים האחרונים פתחנו בפעילות חדשה עם משטרת ישראל, במהלכה מדווחת המשטרה הצבאית על חיילים שנתפסו נוהגים תחת השפעת אלכוהול. הנתונים מועברים על ידינו אל המפקדים הישירים, המטפלים בחייל בצורה ישירה, בהתאם לתקנות הבטיחות. במידת הצורך, יימנעו אותם נהגים מנסיעה ברכב צבאי."<br /><br />כחלק מההיערכות לשנה הבאה, המשטרה הצבאית מצטיידת בנשיפונים אלקטרוניים שיצטרפו אל ניידות המשטרה הצבאית כדי לאבחן הימצאות אלכוהול בדם הנהגים. כמו כן, מתקדם רכש אקדחי הלייזר למדידת מהירות נסיעה. סא"ל ברונשטיין מבטיח כי הכוחות בשטח יתוגברו בצורה משמעותית, כשהמשטרה הצבאית נערכת לאכיפה באמצעות אופנועים. 30 אופנועים ו-10 קטנועים נרכשו בשלב זה, כשעשרות שוטרים צבאיים מוכשרים כעת לנהיגה, בבסיס ההדרכה של חיל הלוגיסטיקה. תגבור נוסף צפוי לניידות המשטרה הצבאית, שתצטייד ברכבים חדישים יותר.<br /><br />במשטרה הצבאית מקווים כי המאמצים ימשיכו לשאת פרי. "חשוב לזכור", מבקש להדגיש סא"ל ברונשטיין, "שבסופו של דבר החייל עצמו הוא המרכיב החשוב ביותר במניעת כל תאונה. את שלנו, הן באכיפה והן בהסברה, אנחנו משתדלים לעשות על הצד הטוב ביותר. מכאן ואילך אנו תולים תקוותנו בחיילים עצמם ובמפקדים המשקיעים בכך טיפול אינטנסיבי".<br /><br /><a href="http://dover.idf.il/IDF/News_Channels/today/09/11/1002.htm">לכתבה</a><br /></div><div class="blogger-post-footer"><img width='1' height='1' src='https://blogger.googleusercontent.com/tracker/964283514461840541-622782066945213816?l=jonatanurich.blogspot.com' alt='' /></div>יונתן אוריךhttp://www.blogger.com/profile/12175295897163385427noreply@blogger.comtag:blogger.com,1999:blog-964283514461840541.post-72291462454712289992009-11-13T00:30:00.002+02:002009-11-13T00:30:47.358+02:00<div dir="rtl" style="text-align: right;" trbidi="on">בבה"ד 1 שבמצפה רמון, נחנך אתמול (ג') הדור הבא של מפקדי צה"ל – קציני היבשה, שזכו לקבל את הדרגות הנכספות אל מול המשפחות הנרגשות. בין הקהל הרב שגדש את היציעים, בלטו במיוחד שר החוץ אביגדור ליברמן ומפקד פיקוד הדרום האלוף יואב גלנט – שניהם אבות נרגשים לקצינים שסיימו זה עתה את מסלול ההכשרה.<br /><br />בטקס השתתפו הרמטכ"ל, רא"ל גבי אשכנזי, סגן שר הביטחון מתן וילנאי, מפקד זרוע היבשה האלוף סמי תורג'מן, מפקד בית הספר לקצינים, אל"מ יהודה פוקס וקציני החיילות הראשיים. על הטקס ניצח זו השנה ה-42, רנ"ג יצחק טאיטו הבלתי נלאה, שזכה לתשואות חמות מקהל הנוכחים.<br /><br />הרמטכ"ל התייחס בדבריו להלכי הרוח שלאחר דו"ח גולדסטון, שעורר דרישה חיצונית ופנימית לקיומה של ועדת בדיקה למבצע "עופרת יצוקה": "כשתצאו מחר אל דרככם החדשה כמפקדים, אתם צריכים לדעת כי כשתשובו אל שדות הקרב, כשתפגשו שוב את אותן הדילמות, צה"ל יעמוד עימכם, בוטח ביכולותיכם המבצעיות, ולא פחות מכך – בחוסנכם הערכי".<br /><br />הרמטכ"ל הוסיף ואמר כי "המערכה הבאה, שאליה תובילו אתם העומדים כאן היום את לוחמיכם, לא תהיה בזירה שונה מזו שבה התקיימה המערכה הקודמת. היא ככל הנראה לא תהיה בים, וככל הנראה לא במדבר; אנחנו נשוב ונפגוש&nbsp; במשגרי הטילים והרקטות באזורי האוכלוסייה הצפופים בעולם - בכפרים ובערים, במסגדים, בבתי החולים, בגני הילדים ובבתי הספר. זוהי הלחימה שנכפתה עלינו על-ידי אויבינו, שהאמינו כי בדרך זו ימנעו מאיתנו למלא את ייעודו של צה"ל".<br /><br />מפקד זרוע היבשה, האלוף סמי תורג'מן, התייחס בדבריו להמשך דרכם של הקצינים החדשים: "הטקס הזה מהווה התחלה ולא סיום. אתם יוצאים לדרך ארוכה ואיכותית, כשדרגות הקצונה מהוות את כרטיס הכניסה לבית ספר ממושך בו הולכים ולומדים ללא הרף. מוטלת עליכם אחריות עצומה, שכן עיניהם של פקודיכם ומפקדיכם יינשאו אליכם בציפייה ודאגה. המשפחות מפקידות בידיכם את היקר להן מכל, ולכן בתוך זמן קצר תמצאו עצמכם חלק בלתי נפרד ממשפחות רבות. היו ראויים לאחריות הזו".<br /><br />האלוף תורג'מן התייחס גם הוא בקצרה לתביעות המוסריות כלפי צה"ל, באומרו כי "מבחינת צה"ל, כבוד האדם איננו סיסמה על פלקט – הוא מהות והכרח אנושי. בימים אלו נשמעים קולות המערערים על מוסריותו של צה"ל. עליכם מוטלת החובה להוכיח שאין עוררין על המוסריות שלנו ועל צדקת דרכנו".<br /><br />סגן שר הביטחון, מתן וילנאי, הוסיף נימה אישית: "עשרות פעמים עמדתי בטקס הזה, למעלה מארבעים שנה. בכל פעם אני מתרגש מחדש – ועל כך גאוותי. טקסים רבים נשכחו מזכרוני, אך טקס הסיום שלי חקוק בלבי לעד". וילנאי הרחיב אודות תפקידו של המפקד, כמי שמוטלת עליו האחריות הכבדה בדאגה לשלום חייליו.<br /><br />הכי הרבה קצינים – מחטיבת "כפיר"<br /><br />החטיבות המובילות במספר הקצינים שסיימו אתמול את הקורס הן חטיבת "כפיר" וחטיבת הצנחנים. 382 צוערים סיימו את הקורס בהצלחה, מתוכם 22 בנות ו- 86 צוערים דתיים. בין המסיימים ישנם 17 צוערים המתגוררים בקיבוצים, 59 צוערים המתגוררים במושב או בכפר, 53 צוערים המתגוררים ביישובים קהילתיים ו-253&nbsp; צוערים המתגוררים בערים.<br /><br /><a href="http://dover.idf.il/IDF/News_Channels/art_minuim/09/11/0401.htm">לכתבה </a><br /></div><div class="blogger-post-footer"><img width='1' height='1' src='https://blogger.googleusercontent.com/tracker/964283514461840541-7229146245471228999?l=jonatanurich.blogspot.com' alt='' /></div>יונתן אוריךhttp://www.blogger.com/profile/12175295897163385427noreply@blogger.comtag:blogger.com,1999:blog-964283514461840541.post-82057328022791824102009-11-12T00:39:00.000+02:002009-11-13T00:40:51.864+02:00<div dir="rtl" style="text-align: right;" trbidi="on">הדי מחאת נכי צה"ל לא נשמעו בין כתליו של אולם "גאיה" אשר בנס-ציונה, שם התקיים השבוע (יום ג') ערב ההוקרה השנתי לפצועי חיל הרגלים. אל הערב הוזמנו כל פצועי חיל הרגלים לדורותיהם, כשבאירוע נכחו הרמטכ"ל, רא"ל גבי אשכנזי, מפקד זרוע היבשה, האלוף סמי תורג'מן, מפקד פיקוד המרכז, האלוף אבי מזרחי, סגן שר הביטחון מתן וילנאי, חבר הכנסת משה (מוץ) מטלון, קצין חי"ר וצנחנים ראשי, תא"ל יוסי בכר, וכמובן מפקדי החטיבות והגדודים.<br /><br />הרמטכ"ל אשכנזי הגיע אל הטקס וביקש לקבל את פני האורחים. את חלקם הוא מכיר בשמות ופרצופים, בייחוד את פצועי המבצע האחרון בעזה, "עופרת יצוקה". את אחד הפצועים הוא מחבק ומספר "כשראיתי אותו בפעם האחרונה, הוא לא הצליח לצאת מהמיטה". פצוע אחר זוכה לעידוד חם מהרמטכ"ל, שספק-פוקד עליו: "אל תוותר לעצמך. אני לוקח אותך איתי בחזרה לעזה". לבקשתו, חלק מהם מראים לו את צלקות הניתוחים. אחדים זונחים ולו לרגע את כסא הגלגלים או הקביים, לקול תשואותיו. לכולם הוא מאחל בריאות, בדרכו אל האולם פנימה.<br /><br />מעל דוכן הנאומים, הרמטכ"ל לא נשמע אחרת: "צה"ל כולו עומד אחריכם, לכל אורך השנה. אתם לא לבד, זאת אתם חייבים לדעת. כשאתם נאבקים על הפעולה הפשוטה ביותר במהלך השיקום, דעו לכם שהצבא כולו מחזיק לכם אצבעות. אתם מגלמים סמל לגבורה והקרבה, שהם המענה הטוב ביותר להשתמטות. כיוון שכך, מחויבות צה"ל לפצועיו היא בעינינו ערך מקודש".<br /><br />הרמטכ"ל אשכנזי הוסיף ואמר כי "צה"ל נדרש לפעול גם השנה. רק לפני פחות משנה חזרנו מסמטאות עזה. מי שליווה את הלוחמים ראה שלא היה צורך לשאול למעשיהם. הם נכנסו אל השטח בלילה, בעלטה גמורה. מאחריהם השאירו את אורות הקיבוצים והמושבים שבעוטף עזה והאורות הלכו והתרחקו מהם. הם ידעו לאן נשלחו ועל כן מהווים בהחלט מקור לגאווה. אני גאה לעמוד בצבא שאלו חייליו ומפקדיו".<br /><br />סגן שר הביטחון, האלוף במיל' מתן וילנאי, הינו פצוע צה"ל בעצמו. וילנאי נפצע בעת שנטל חלק בפעולת סמוע, בדרום הר חברון, בנובמבר 1966. לחבריו למשפחת פצועי החי"ר אמר כי "כאן פוגשים את הגיבורים האמיתיים של החברה הישראלית. את כל היפה בחברה הישראלית. כל אחד מכם מתמודד עם מאבקו הפרטי כדי לשרוד – ואנחנו אתכם, לסייע לכל הנדרש וככל הניתן – צה"ל ומשרד הביטחון כאחד".<br /><br />ח"כ משה (מוץ') מטלון (ישראל ביתנו), לשעבר יושב ראש ארגון נכי צה"ל, אף הוא פצוע חי"ר מחטיבת הצנחנים. ח"כ מטלון בחר לפנות אל ראשי מאבק הנכים, בעקבות כוונתם להפגין בלשכות הגיוס: "אני רוצה להדגיש שלכל אורך המאבק, לא נוגעים בצה"ל. אסור להגיע אל לשכות הגיוס ואסור לעודד השתמטות מכל סוג שהיא". כמו כן, התייחס ח"כ מטלון לדו"ח גולדסטון באומרו לרמטכ"ל כי "יושבים פה טובי הבנים של צה"ל. אני יודע מה עובר עליך לאחר הדו"ח ההוא, אך עליך לדעת שכל היושבים כאן יתמכו בך וילכו איתך לכל מקום. אנו אוהבים את צה"ל ואותו נשמור קרוב לליבנו".<br /><br />קחצ"ר תא"ל יוסי בכר, המלווה את הפצועים כל השנה, אמר כי "פצועי החי"ר האמיצים שילמו מחיר אישי, בשגרה או בקרב. אני עוקב אחר הפצועים הטריים ממבצע "עופרת יצוקה" ומלחמת לבנון השנייה, אני רואה את המאבקים שלכם למען הפעולות הפשוטות ביותר, בדרך לשיקום". כלל הנואמים ביקשו להודות למש"קיות וקצינות הנפגעים, על העשייה המאומצת והמבורכת למען הפצועים.<br /></div><div class="blogger-post-footer"><img width='1' height='1' src='https://blogger.googleusercontent.com/tracker/964283514461840541-8205732802279182410?l=jonatanurich.blogspot.com' alt='' /></div>יונתן אוריךhttp://www.blogger.com/profile/12175295897163385427noreply@blogger.comtag:blogger.com,1999:blog-964283514461840541.post-12225231786139044242009-11-05T00:27:00.001+02:002009-11-13T00:31:11.309+02:00<div dir="rtl" style="text-align: right;" trbidi="on">בית הכנסת החדש בבה"ד 1, בוער מבטון. המבנה האדריכלי המרשים שנבנה במהלך כשנה וחצי, מבקש להחזיר את המתפללים אל הסנה הבוער של משה, מנהיגם המיתולוגי של ישראל. על-פי המסורת היהודית, אלוקים ציווה את שליחותו של משה – דווקא במעמד הסנה. בהתאם לכך, גם צוערי הבה"ד מקבלים על עצמם את השליחות במסגרת הקורס, בדרך אל התפקיד בשטח.<br /><br />208 מקומות הוקצו בבית הכנסת לטובת עזרת הגברים, לצד 60 מושבים בעזרת הנשים. כולם צופים אל הבטון הגלי והחשוף ובו פיתוחי זכוכית המאפשרים למתפללים להסתכל החוצה. בית הכנסת ממוקם על יד מגרש המסדרים, בליבו של בה"ד 1 ועל יד בית הכנסת הקודם, שנותר לעמוד על תילו. מעבר לאדריכלות המרשימה, הצוער המאמין יהנה אף מהנדסת האנוש של אולם התפילה: לכל מושב תושבת ייחודית המאפשרת את הנחת הנשק האישי בזמן התפילה. בכך התייחסו האדריכלים לתפיסתו של הצוער המתפלל, כמי שמחזיק ב"ספרא וסייפא" (ספר ונשק) – אמונה דתית לצד מבצעיות מלאה. <br /><br />בית הכנסת עוצב ותוכנן ע"י חברת "ארמון", בהתאם לדרישת משרד הביטחון ולאור העלייה המתמדת במספר החניכים הדתיים בבה"ד 1. בית הכנסת הקודם היה פשוט צפוף מדי מפני כמות המתפללים. בטקס סיום קורס הקצינים שקדם לטקס חניכת בית הכנסת, אחוז הצוערים הדתיים התקרב לשליש.<br /><br />חמישה מיליון שקלים הושקעו בתכנון ובבנייה, באמצעות קרן לב"י האחראית על הקשר בין תורמים ובין יחידות צה"ל השונות. הכספים נתרמו ע"י משפחת רודרמן, הרב גרוסמן (חתן פרס ישראל ורבה של מגדל העמק) וידידי לב"י צרפת שתרמו שני ספרי תורה ואת ריהוט בית הכנסת.<br /><br />הכניסה לבית הכנסת החדש לוותה בריקודי שמחה, לצלילי מקהלת הרבנות הראשית. למעגל הריקודים הצטרפו, הלכה למעשה, הרמטכ"ל גבי אשכנזי, האלוף אבי מזרחי מפקד זרוע היבשה, האלוף גרשון הכהן, סגן שר הביטחון מתן וילנאי והרב הצבאי הראשי תא"ל אבי רונצקי. כמו כן השתתפו באירוע מפקדי בה"ד 1 בעבר ובהווה: אל"מ אהרון חליוה שליווה את הקמת בית הכנסת בתקופת כהונתו כמפקד הבה"ד ואל"מ יהודה פוקס, המפקד החל מיולי השנה.<br /><br />הרמטכ"ל אשכנזי נשא דברים בטקס החניכה, באומרו כי "זו זכות גדולה עבורי להיות כאן. בכל פעם שביקרתי בבה"ד, נשאתי עיניי אל המבנה הזה וקיוויתי להשלמת בנייתו". מבחינת הרמטכ"ל אשכנזי, מדובר בסגירת מעגל של ממש. בתקופת שליחותו בבוסטון, נפגש עם בני הזוג רודרמן שרצו לדון עמו באפשרות העלייה לארץ. "מי היה מאמין שיבוא יום ונעמוד כאן, בבית הכנסת החדש בבה"ד 1, הם כתורמי המקום ואני כרמטכ"ל", אמר.<br /><br />הרמטכ"ל סיכם בתקווה כי "בית הכנסת יוסיף לאחדות בין כלל הצוערים, באחד הבסיסים החשובים של צה"ל. אני מקווה שמכאן יתחזק הקשר שבין הצבא למורשתו".<br /><br /><a href="http://dover.idf.il/IDF/News_Channels/today/09/11/0501.htm">לכתבה </a><br /></div><div class="blogger-post-footer"><img width='1' height='1' src='https://blogger.googleusercontent.com/tracker/964283514461840541-1222523178613904424?l=jonatanurich.blogspot.com' alt='' /></div>יונתן אוריךhttp://www.blogger.com/profile/12175295897163385427noreply@blogger.comtag:blogger.com,1999:blog-964283514461840541.post-39070411884624055862009-10-24T00:00:00.002+02:002010-01-04T01:58:02.517+02:00<div dir="rtl" style="text-align: right;" trbidi="on">משלושה או ארבעה בחדר<br />תמיד אחד עומד ליד החלון.<br />מוכרח לראות את העול בין קוצים<br />ואת השרפות בגבעה.<br />וכיצד אנשים שיצאו שלמים<br />מוחזרים בערב במטבעות עודף לביתם.<br /><br />משלושה או ארבעה בחדר<br />תמיד אחד עומד ליד החלון.<br />שערו האפל מעל מחשבותיו.<br />מאחוריו המילים.<br />ולפניו הקולות הנודדים בלי תרמיל,<br />לבבות בלי צידה, נבואות בלי מים<br />ואבנים גדולות הושבו.<br /></div><div class="blogger-post-footer"><img width='1' height='1' src='https://blogger.googleusercontent.com/tracker/964283514461840541-3907041188462405586?l=jonatanurich.blogspot.com' alt='' /></div>יונתן אוריךhttp://www.blogger.com/profile/12175295897163385427noreply@blogger.comtag:blogger.com,1999:blog-964283514461840541.post-50947179720969043742009-10-23T00:31:00.000+02:002009-11-13T00:32:39.850+02:00<div dir="rtl" style="text-align: right;" trbidi="on">מערך האיכון הישראלי צפוי לקפיצת מדרגה משמעותית במהלך 2010, עם כניסתו של המכ"ם הישראלי - ר"ז (רב זרועי) - לפעילות מבצעית. לאורך שמונה השנים האחרונות פיתח צה"ל את מה שמצטייר כמכ"ם המושלם, הנותן מענה מלא בזיהוי איומי רקטות.<br /><br />"לעומת מערך ה"נוריות" הקודם, המכ"ם החדש מתמודד עם טווחים הגדולים פי כמה וכמה", אמר לאתר צה"ל רס"ן צחי גולדרינג, רמ"ד איכון במקתמ"ר. "הוא מתמודד עם כמה משימות במקביל, בזיהוי של מספר שיגורים בו-זמנית". מדובר, אם כן, במענה היקפי וכולל", הוסיף. המערכת עוקבת במקביל גם אחר מטוסים ומזל"טים ומשמשת יחידת בקרה אווירית.<br /><br />כחלק ממהלך כולל בצה"ל, גם המכ"ם החדש מסוגל לתקשר עם כוחותינו, בזמן אמת. הוא מחובר למערכות שליטה ובקרה ("משואה"), אותן הוא מעדכן באיכונים עדכניים. האינפורמציה זורמת לכוחות הרלוונטיים: הכוח התוקף בשטח, החמ"לים בקרקע, הכוחות באוויר ועוד. מדובר בבשורה משמעותית – הן למערך ההתקפי ובמיוחד לשמירה על הכוחות בשטח.<br /><br />במבצע האחרון בעזה, "עופרת יצוקה", התבצע ניסוי מדגים של המכ"ם: בעוטף עזה הוצבה גרסה מוקדמת של המערכת, עדיין בשלבי פיתוח. הניסוי ביקש לבדוק את התמודדות המכ"ם עם הזירה העזתית – ניסוי שעבר בהצלחה תוך איכון מדויק של האיומים. ניסויים מבצעיים ממשיכים ללא הרף, גם כעת, עם המערכות המבצעיות והסופיות של המכ"ם. נכון לעכשיו, בחיל מביעים שביעות רצון מהפעילות.<br /><br />עד כה עשה צה"ל שימוש במערך ה"נוריות" לצורך איכון איומי רקטות. מכ"ם ר"ז צפוי להחליפן, בתהליך שיימשך מספר שנים. יחד עם זאת, רס"ן גולדרינג מבקש להדגיש כי אין להספיד את ה"נוריות": "המערכות הללו תמשכנה לשרת את צה"ל בזירות אחרות ואל מול איומים אחרים. מערך הנוריות יועבר מהכוחות הסדירים אל כוחות המילואים".<br /><br />מבחינת תפעול המערכת, בחיל התותחנים מתכוונים להקים יחידות ייעודיות לאיכון ומטאורולוגיה- שיוכשרו להפעלת המערך החדש. היחידות תורכבנה מצוותים של כ-20 חיילים למכ"ם. בתקופה האחרונה משלים צה"ל את ההצטיידות במספר מערכות של המכ"ם החדש, שייפרסו בגזרות הפיקודיות השונות. <br /><br /><a href="http://dover.idf.il/IDF/News_Channels/today/09/10/2210.htm">לכתבה</a><br /></div><div class="blogger-post-footer"><img width='1' height='1' src='https://blogger.googleusercontent.com/tracker/964283514461840541-5094717972096904374?l=jonatanurich.blogspot.com' alt='' /></div>יונתן אוריךhttp://www.blogger.com/profile/12175295897163385427noreply@blogger.comtag:blogger.com,1999:blog-964283514461840541.post-63978728033462320582009-10-14T00:22:00.000+02:002009-11-13T00:24:02.965+02:00<div dir="rtl" style="text-align: right;" trbidi="on">את הנעשה השבוע (ג') בבסיס שיזפון שבדרום הארץ, אפשר לסכם בשתי מילים: שיתוף פעולה. כוחות חי"ר לצד טנקים, לוחמי חיל ההנדסה הקרבית בסיוע לוחמי האיסוף הקרבי, חיילי הנ"מ והצלפים, תותחי התותחנים ומזל"טים, מסוקי קרב ומטוסים – כולם שילבו זרועות בהתמודדות מדומה מול האויב.<br /><br />בנוף המדבר הפראי הנשקף מבסיס שיזפון, נבנה לו חיקוי מושלם לכפר אויב. כוחות צה"ל המתאמנים בשטח, התמודדו במהלך התרגול עם כוח בסד"כ פלוגת חי"ר ופלוגת טנקים מוגברת – לצד מכשולים קרקעיים דוגמת שדה מוקשים. בתצוגת התכלית צפו הרמטכ"ל רא"ל גבי אשכנזי, מפקד זרוע היבשה אלוף סמי תורג'מן, קצין שריון ראשי תא"ל אגאי יחזקאל וצוערי קורס הקצינים המסיימים בקרוב את תקופת הכשרתם.<br /><br />המערכה המדומה נפתחה בהתקפה אווירית, בדמות ארבע פצצות, 250 ק"ג משקל כל אחת. הפצצות הוטלו ממטוסי קרב שהוזנקו לשטח. מייד לאחר מכן, ביצע חיל התותחנים ירי פגזים – ובמקביל בוצע ירי אל עבר טנקי האויב שבשטח. כוחות השריון שפעלו בשטח התמודדו מול חשש לירי נ"ט ולכן פעלו תוך מיסוך עשן ושינוי עמדות. כמו כן, בזכות מערכת מחשוב חדשה המותקנת בשריון הישראלי, התאפשר לטנקים לירות תוך כדי תנועה, דבר המקטין את סיכון הכוח.<br /><br />כוחות החי"ר ביצעו ירי מקלעים אל עבר מטרות בתוך הכפר, באמצעות מקלע נגב, מא"ג, מק"ח וירי צלפים. כמו כן נורו רקטות – רקטת "מטאדור" נורתה ע"י כוח רגלים אל עבר מבנים וביצורים פנימיים ומרגמת "קשת" שוגרה מעל גבי נגמ"ש. בכל זאת, את ההצגה גנב הטיל המתוחכם "גיל", שנורה אל עבר טנק אויב בשיטת "שגר ושכח" המאפשרת ירי והמשך הסוואה. לטיל החדשני 95% דיוק כיוון שניתן לכוונו בזמן מעופו, ע"י הכוחות בשטח.<br />הפריצה הקרקעית אל הכפר המדומה החלה בפעילות מורחבת של כוח ההנדסה הקרבית. לאחר ביצוע גישוש בשטח, הכוח ביצע ירי צפ"ש (רקטה המכילה שרשרת מטענים רבים, הנשלחת אל קצה שדה המוקשים. פיצוץ שרשרת המטענים יוצר לחץ משמעותי שמפעיל את המוקשים בשטח) וירי רקטות ריצוף (רקטות דלק הנורות מנגמ"ש פומ"ה ויוצרות הדף המביא לפיצוץ מוקשים). לאחר טיהור השטח, כוח ההנדסה בנה גשרים לצורך מעבר בטוח לשריון וליתר כלי הרק"ם.<br /><br />לכל אורך ההתקפה פעלו בשטח גורמים נוספים: חיילי האיסוף הקרבי שהשתמשו באמצעים מיוחדים לצורך איסוף מודיעין מהשטח; מזל"ט "רוכב שמיים" שחג לאורך ההתקפה מעל הכפר ואפשר תמונת מצב כוללת על המתרחש; מסוקי קרב שהונחו ע"י המפקדים בשטח לביצוע ירי וולקן וטיל עורב אל עבר טנקי אויב; כלי צמ"ה (דחפור ו-D9) שפעלו להסרת מכשולים וסיוע לכלי הרק"ם שנתקעו בשטח; מטוסי אספקה שהצניחו תחמושת ומזון ומסוק בלק-הוק ("ינשוף") שפעל בשטח לפינוי פצועים.<br /><br />"טרם השלימו עם קיומנו כמדינה יהודית ודמוקרטית"<br /><br />הרמטכ"ל, רא"ל גבי אשכנזי, סיכם את תצוגת התכלית: "כעת אנחנו נהנים משקט יחסי לאורך הגבולות, אך אינני מבטיח כי הוא ימשך. בשכונה שלנו, המזרח התיכון, יש כמה שכנים שטרם השלימו עם קיומנו כמדינה יהודית ודמוקרטית. צה"ל, בעיניי, הוא תעודת הביטוח לקיום המדינה. אם נדרש לאתגר נצטרך לפעול כך שבסופה של המערכה איש לא ישאל לזהות המנצח. הדבר יהיה ברור, כפי שהיה ברור במבצע האחרון בעזה".<br /><br />"אתם אלו שיובילו את הכוחות בשטח", פנה הרמטכ"ל אל צוערי קורס הקצינים. "אמרתי זאת באחד התרגילים האחרונים וזכיתי למבטי פליאה. לאחר מכן, פגשתי בקצינים שהובילו את הלוחמים במהלך מבצע "עופרת יצוקה". זו אחריות כבדה, שלא כבתרגול שלפניכם בו הכל מבוצע לאחר חזרות וללא אויב שמנסה ללא הרף לפגוע בכם. חשוב שכמפקדים תבינו את האתגר: להוביל אנשים אל תוך האש. בעיניי, אין אתגר גדול מזה לבן אנוש", הוסיף הרמטכ"ל.<br /><br />הוא הוסיף ואמר כי "התנאי להצלחה הוא הערכת האויב, ניתוח השטח ופעילות תוך ניצול הגורמים הפועלים במרחב. צה"ל מסוגל להביא מספיק יכולת אל שדה המערכה, הרבה מעבר למה שנמצא בידי אויבנו. עליכם, כמפקדים, מוטלת האחריות לשימוש מושכל בשיתוף פעולה".<br /><br />"צה"ל נמצא דרך קבע בשני מצבים: מלחמה או הכנה למלחמה. עלינו להמשיך ולהיערך למלחמה, אחרת אין צידוק לקיומו של צה"ל. יש לי ביטחון מלא בצוערים היושבים כאן, אני מאמין בכם ובטוח ביכולותיכם", אמר.<br /><br /><a href="http://dover.idf.il/IDF/News_Channels/art_video/2009/10/1402.htm">לכתבה</a><br /></div><div class="blogger-post-footer"><img width='1' height='1' src='https://blogger.googleusercontent.com/tracker/964283514461840541-6397872803346232058?l=jonatanurich.blogspot.com' alt='' /></div>יונתן אוריךhttp://www.blogger.com/profile/12175295897163385427noreply@blogger.comtag:blogger.com,1999:blog-964283514461840541.post-61304374835067191462009-09-24T00:24:00.000+03:002009-11-13T00:25:39.775+02:00<div dir="rtl" style="text-align: right;" trbidi="on">56 זרי זיכרון הונחו אמש (ד') לאורך קיר הזיכרון הארוך שבאתר "יד לשיריון", לטרון. קיר הזיכרון - המונה את שמות חללי החיל ממלחמת השחרור ועד למבצע האחרון בעזה, “עופרת יצוקה" – עוטר בשושנים אדומות שנחבאו בין כתליו. מאות משפחות שכולות הגיעו לאתר הזיכרון, כדי להתאחד פעם נוספת, כמשפחה אחת ולה גורל משותף.<br /><br />טקס הזיכרון עמד בסימן "אחדות ולכידות", נושאים העומדים בליבו של חיל השיריון ולוחמיו. בטקס השתתף הרמטכ"ל רב-אלוף גבי אשכנזי, סגן שר הביטחון אלוף (במיל') מתן וילנאי, קצין שיריון ראשי תא"ל אגאי יחזקאל, נציגת המשפחות השכולות הגברת בת-שבע הופרט - אחותם של סמל שמעון קניגסבוך וסגן שלמה (שלומיק) קניגסבוך ז"ל ואימו של אל"ם דרור ויינברג ז"ל ויו"ר עמותת יד לשריון אלוף (במיל') חיים ארז.<br /><br />ראשון לדוברים היה קצין שיריון ראשי, תא"ל אגאי יחזקאל, שטען כי מבצע 'עופרת יצוקה' היה תיקון ממשי בצה"ל ובחברה הישראלית. ברמה האסטרטגית, יישום לקחי מלחמת לבנון השנייה וברמה האנושית – אחווה ורעות יוצאות דופן בין הלוחמים". תא"ל יחזקאל התייחס גם לתמורות שחלו באזרחי ישראל בכלל, בהתעצמות הנרטיב הציוני וב"התעלות רוח שהרגיש כל מי שביקר את פצועי המערכה בבתי החולים".<br /><br />התרגשות רבה אפפה את קהל הנוכחים, כשהתייחס תא"ל יחזקאל אל נפגעי אש כוחותינו במהלך מבצע "עופרת יצוקה". ב- 5 בינואר, בשעות הערב, נורה פגז טנק בשוגג לעבר אזור בו התנהלה לחימה בין חיילי צה"ל לפעילי הטרור. הפגז פגע במבנה נטוש בו שהה כוח חטיבת גולני וגרם לקריסתו. שלושה חיילי צה"ל נהרגו: רס"ן דגן ורטמן, סמ"ר נתאי שטרן ורב"ט יוסף מועדי. שעות ספורות לאחר מכן, נהרג סרן יהונתן נתנאל מפגז של טנק נוסף שנורה בשוגג.<br /><br />באופן בלתי שגרתי, הזמין חיל השיריון את המשפחות השכולות, נפגעי התקרית, לטקס ההתייחדות. “אנחנו מבקשים לחבק אתכם, לזכור הערב את הלוחמים ולקיים בעצמנו 'אחדות ולכידות' הלכה למעשה", אמר תא"ל יחזקאל, שציטט בדבריו את הרב עמוס נתנאל, אביו של סרן יהונתן נתנאל ז"ל: "יוני מת על קידוש השם בזמן שבשמיים נקבע לו הזמן לחיות על הארץ. הם רק היו מלאכים טהורים שהוציאו זאת אל הפועל. יש כל מיני מלאכים, והם היו המלאכים שנבחרו למשימה הזאת. עדיף וטוב שהידיים הטהורות שלהם הם שפגעו בו ולא יד אויב טמאה של רשעים, כי רשעים לא יכלו לפגוע בו".<br /><br />אלוף (במיל') חיים ארז, יו"ר 'יד לשיריון', התייחס אף הוא למבצע האחרון בעזה: “השיקול המוסרי שלא לפגוע בחיי אזרחים בלתי מעורבים, הינו שיקול מרכזי לפעולת הכוחות בשטח. במישור הזה, הלוחמים עשו כמיטב יכולתם – וחלקם נפגעו ואף הקריבו את חייהם בשל כך. תדענה המשפחות השכולות כי בניהם נפלו כלוחמים גיבורים ואנשים מוסריים כאחד – ובזה תהא גאוותכם".<br /><br />"אז כעכשיו, בלחימה המתמשכת בטרור יש לחיל השיריון תפקיד מכריע בניצחוננו", אמר הרמטכ"ל, רא"ל גבי אשכנזי. “לצערנו הרב, מקומו המרכזי של החיל משתקף גם במספר הנופלים. קיר ההנצחה כאן בלטרון, מעיד כאלף עדים על מרכזיותו של החיל במערך הלחימה הישראלי. המקום הזה מספר את סיפורו של האדם שבטנק, קבוצת האנשים המוכנה לסכן את חייהם להגנת העם – מתוך אחדות לוחמים שבאה לידי ביטוי גם הערב. הרעות מבטיחה כי לנצח יהיו הנופלים חלק מאיתנו", אמר הרמטכ"ל. הרמטכ"ל התייחס בדבריו לחייל החטוף, סמ"ר גלעד שליט, לוחם חטיבת 188 בשיריון: “לצערנו, גם בראש השנה הזה גלעד בשבי. לא ננוח ולא נשקוט עד להשלמת המשימה והשבתו בשלום הביתה. אנו מחויבים לכך". במהלך הטקס הוזכרו נעדרי חיל השיריון מקרב סולטן יעקב: זכריה באומל, יהודה כץ וצבי פלדמן.<br /><br />את הטקס חתם סגן שר הביטחון, אלוף (במיל') מתן וילנאי: “רוח ההקרבה של החיל היא המורשת המפעמת, אדני הפלדה לחינוך השיריונאים של היום. חיל השיריון איננו קופא על שמריו, הוא ממשיך להתאמן ולהשתפר – כדי לנצח ולשפר את מערכות ההגנה על חיי הלוחמים". <br /></div><div class="blogger-post-footer"><img width='1' height='1' src='https://blogger.googleusercontent.com/tracker/964283514461840541-6130437483506719146?l=jonatanurich.blogspot.com' alt='' /></div>יונתן אוריךhttp://www.blogger.com/profile/12175295897163385427noreply@blogger.comtag:blogger.com,1999:blog-964283514461840541.post-88572109624952062992009-09-23T00:26:00.002+03:002009-11-13T00:31:38.715+02:00<div dir="rtl" style="text-align: right;" trbidi="on">613 שמות חקוקים באבני האנדרטה שסמוכה ליישוב "משמר דוד", בדרך ל"חולדה". את קירות האבן מעטרים שמותיהם של חללי חיל ההנדסה הקרבית, למן קרבות תש"ח ועד למבצע "עופרת יצוקה". משך עשרים שנה, עמדה האנדרטה הצנועה לבדה, תחת עצי האורן. לראשונה, חיל ההנדסה הקרבית מקים את ביתו, סמוך לאנדרטה, בית שזוכר עבר וצופה עתיד.<br /><br />"אם למישהו היו עוד ספקות, הרי שהיום ברור אחרת: אנחנו על המפה", אומר אלי יצחקי, מנכ"ל עמותת חיל ההנדסה. בעיניו, הקמת בית החיל החדש מהווה הוכחה נוספת לנוכחותו של חיל ההנדסה הקרבית בשורה הראשונה של היחידות הלוחמות בצה"ל. חרף זאת, יצחקי וחבריו אינם נחים על זרי הדפנה ומבחינתם העבודה רק החלה: "כעת עלינו להביא הנה את כל יחידות ההנדסה הקרבית, חיילים ומפקדים כאחד, למפגש עם מורשת הקרב שלהם". יו"ר העמותה, אבי זוהר, מדגיש כי הנחת היסוד היא ש"אין הנצחה ללא מורשת ואין מורשת ללא הנצחה – זיקה הדדית קיימת בין האנדרטה לבין בית החיל החדש, המספר את הסיפורים האישיים שמאחורי השמות".<br /><br />קצין ההנדסה הקרבית הראשי, תא"ל משה שלי, פתח את טקס ההתייחדות עם זכר חללי החיל שנערך אתמול (שלישי) "בתקווה כי לא יתווספו שמות נוספים ללוחות הזיכרון של חללי החיל". תא"ל שלי ביקש להזכיר בדבריו את סמ"ר אלכס משביצקי ז"ל, החלל האחרון בחיל, שנפל במהלך המבצע האחרון בעזה לפני כשתשעה חודשים: "אלכס עמד בראש הכוח שפרץ לבית ממולכד – וכך נפל. גבורתו של אלכס מוכיחה את הצורך הקריטי שבפעילות חיל ההנדסה בשטח, פעילות שהביאה את השקט לדרום הארץ". בסיום דבריו קיווה כי בית החיל החדש יסייע ביציקת מורשת הקרב אל הדורות הבאים של לוחמי החיל.<br /><br />גם הרמטכ"ל, רא"ל גבי אשכנזי, ביקש להדגיש את משקלו האדיר של חיל ההנדסה הקרבית בשטח: "למן הקמתו של חיל ההנדסה, היו לוחמיו חוד החנית של הכוחות בשטח. כבשו יעדים, פרקו פצצות, סיכלו הברחות – לחמו מעל ומתחת לפני האדמה". רא"ל אשכנזי חיזק את המשפחות השכולות והדגיש כי חיילי ההנדסה הקרבית "מצוידים לא רק בטכנולוגיה מתקדמת, אלא גם ובעיקר בנחישות רבה ומוטיבציה גבוהה. אלו סללו את דרכו של צה"ל להבטחת ביטחון המדינה".<br /><br />את הדוברים חתם סגן שר הביטחון, ח"כ מתן וילנאי, שפתח את דבריו בנימה אישית אל המשפחות השכולות, "כמי שלחם עם חלק מהחללים המונצחים כאן, כתף-אל-כתף, אני יודע שאין מה שימלא את החלל הריק. המילים אינן יכולות להקל". ח"כ וילנאי הצטרף לדברי קודמיו על כך ש"במציאות של היום, לחיל ההנדסה תפקיד קריטי ללחימה בשטח. החיל קנה לעצמו מוניטין ויוקרה במילוי תפקידו, הן במסגרת מערכות ישראל והן בביטחון השוטף – בחזית הקרב ובקו האש".<br /><br /><a href="http://dover.idf.il/IDF/News_Channels/today/09/09/2391.htm">לכתבה </a><br /></div><div class="blogger-post-footer"><img width='1' height='1' src='https://blogger.googleusercontent.com/tracker/964283514461840541-8857210962495206299?l=jonatanurich.blogspot.com' alt='' /></div>יונתן אוריךhttp://www.blogger.com/profile/12175295897163385427noreply@blogger.comtag:blogger.com,1999:blog-964283514461840541.post-50021539210522232762009-09-18T00:02:00.000+03:002009-11-13T00:03:37.246+02:00<div dir="rtl" style="text-align: right;" trbidi="on">&nbsp;עזור להם<br />הרי הם המוניך<br />הרי בניך הם<br />שמחם,<br />על ענפי אילנות הושיבם<br />אנא<br />והיו לך הם<br />ציפורים מצייצות<br />מתקייצות<br />ולא בכייני לבבות רצוצים<br />ולא מבקשי סליחות<br />ומחילות<br />בימים נוראים מאוד.<br /><br />עזור להם<br />אנא, שמחם.<br />מדוע יבכו ההם<br />ימי כיפורים לפניך.<br /><br />על מה<br />ומדוע תפיל אימה<br />על המוני אדם הרצים כצביים רדופים לפניך.<br /><br />עזור להם<br />הרי הם המוניך<br />הרי בצלמך.<br /></div><div class="blogger-post-footer"><img width='1' height='1' src='https://blogger.googleusercontent.com/tracker/964283514461840541-5002153921052223276?l=jonatanurich.blogspot.com' alt='' /></div>יונתן אוריךhttp://www.blogger.com/profile/12175295897163385427noreply@blogger.comtag:blogger.com,1999:blog-964283514461840541.post-33395881382870294452009-08-16T20:43:00.000+03:002009-11-12T20:43:44.074+02:00<div dir="rtl" style="text-align: right;" trbidi="on">טובל ושרץ בידו<br /><br />הגיליון השבועי של "השבת" מבית "צהר" הוקדש השבת לשאלת החופשות בחו"ל. לטעמי, ב"השבת" קצת איחרו את המועד, שכן חלק גדול מן הקוראים כבר גדשו השבת את רומניה או בולגריה. בכל זאת, רבני הארגון התגייסו לטובת כתיבה הלכתית ורעיונית על נושא החופשות והיציאה מהארץ. האירוניה הייתה מגוחכת - מתחת למאמרו של הרב יהודה זולדן על המחירים הרוחניים של חופשות בחו"ל, פורסמה מודעה שהזמינה לטיול ברומניה. על זה כבר אמרו חכמינו, טובל ושרץ בידו?<br /><br /><br /><br />תגובות לתגובות<br /><br />תופעת הפולמוסים צוברת רייטינג, כשגם בשבת האחרונה המשיכו לזרום תגובות חדשות לעלונים השונים. ב"השבת" של "צהר" המשיכו את פולמוס המקדש שלהם, במאמר מאת הרב יחזקאל גרינוולד שהגיב לרב ישראל אריאל מהשבוע שעבר; ב"מקורי" פורסמה תגובה למכתבה של עדי מהשבוע שעבר (לסבית אשר לא משתפת את הוריה במצבה בשל הפחד מקרע משפחתי), מכתב שעודד להתמודדות חרף הנטייה ההפוכה; גם ב"קוממיות" ממשיכים את גל התגובות לדיוני ה"במה התורנית", כשהרב ניר אביב חווה דעתו בנוגע לתפקידו של הרב הצבאי, בהמשך לדיון מהשבוע שעבר.<br /><br /><br /><br />פרגון מאסיבי<br /><br />זו לא הפעם הראשונה שב"מעט מן האור" מתגייסים לטובת סרטה של שושי גרינפלד, "הבן הסורר". סרטה של גרינפלד מספר את סיפורו של נער גבעות המנסה לפלס לעצמו עצמאות ודרך, גם כשמסביב חושבים אחרת. לטובת קידום הסרט, חנכו ב"מעט מן האור" מדור חדש וחד-פעמי לביקורת סרטים - "אורו של סרט". אמילי עמרוסי התגייסה לכתיבת ביקורת אוהדת במיוחד ("את הסרט "הבן הסורר" של שושי גרינפלד צריך לראות... "הבן הסורר נעשה באהבה, גרינפלד אוהבת את נערי הגבעות. בסוף הסרט גם אתם תאהבו אותם") - שעוררה הרמת גבות באשר לכנות הכתיבה שלא חסכה טוב אך מיעטה בכל ביקורת.<br /><br /><br /><br />בוקר טוב, ח"כ אורלב<br /><br />ח"כ זבולון אורלב ניצל את טורו הדו-שבועי ב"שבת בשבתו" לעיסוק בסוגיית החרדים וירושלים. כן, לאחר שהסיפור הספיק לדעוך בכל כלי התקשורת (ובמציאות), התעוררו ב"שבת בשבתו" להתייחסות יעני-אקטואלית לסיטואציה, שגוועה למות קדושים. למה לכם לעורר את השנאה במקום להתעלם באלגנטיות ולעבור לסדר היום?<br /><br /><br /><br />בומבמלה לדתיים<br /><br />ב"עולם קטן" יצאו השבת בגיליון באווירת החופש: הכתבה המרכזית מאת ארנון סגל עסקה בצעירים שבוחרים "לנקות את הראש" אחרי הצבא דווקא בארץ (בשביל ישראל, למשל). כתבה אחרת הוקדשה לתופעת בני הנוער הדתיים (והדתיים לשעבר), המבלים את ימות הקיץ החמים בחוף דוגית שבכנרת. מדובר בעניין מפורסם וידוע לכל, ובכל זאת, מעטים נדרשו לטובת סיקור הנושא, המוכר לכל בן נוער דתי באשר הוא שם. הכתבה על הלילות בדוגית הייתה מרתקת, גם למי שכבר הספיק לבלות שם על חוף הכנרת, באווירה הצפופה ב"סרוגים". רק חבל שאת הקרדיט אי אפשר להעניק לאיש: ב"עולם קטן" החליטו להעלים את שם הכתב מדוגית. חבל.<br /><br /><br /><br />כתב חדש ל"מעייני הישועה"?<br /><br />את הכתבה המרכזית של "מעייני הישועה" כתב דוד יקיר, שם חדש שטרם הופיע בעלון הפופולארי. יקיר, שבתקופה האחרונה פרסם מספר כתבות באתר האינטרנט של "מעייני הישועה", פרץ לראשונה לעלון השבועי.<br /><br /><br /><br />"שבת שלום" בחסכון זמני<br /><br />העלון הדתי-שמאלני, היוצא אל האור ע"י עמותת "נתיבות שלום", נקלע לאחרונה לקשיים כלכליים בעקבות המשבר הבינלאומי. העלון מתבסס בעיקר על תרומות מחו"ל, שנפגעו בצורה משמעותית. כיוון שכך, ב"שבת שלום" יוצאים לחופשה יזומה מטעמי חיסכון - כשגיליונות "כי תצא" ו"כי תבוא" לא יופיעו השנה. במערכת העלון מקווים לחידוש התרומות, כדי שיוכלו להמשיך את הוצאת העלון באופן סדיר.<br /><br />פורסם ב"<a href="http://www.kipa.co.il/jew/show.asp?id=34134">כיפה</a>".<br /></div><div class="blogger-post-footer"><img width='1' height='1' src='https://blogger.googleusercontent.com/tracker/964283514461840541-3339588138287029445?l=jonatanurich.blogspot.com' alt='' /></div>יונתן אוריךhttp://www.blogger.com/profile/12175295897163385427noreply@blogger.comtag:blogger.com,1999:blog-964283514461840541.post-49624620764011740442009-08-09T20:42:00.000+03:002009-11-12T20:43:01.520+02:00<div dir="rtl" style="text-align: right;" trbidi="on">הכניסה לנשים - אסורה?<br /><br />תשעה ראיונות קצרים פורסמו השבת ב"עולם קטן", ראיונות שנערכו עם הכוכבים הצעירים של הציונות הדתית בתחום המוזיקה. אך ראו זה פלא, בנבחרת של "עולם קטן" יש מקום לתשעה מועמדים - ור מועמדת אחת. איזה איפה, איפה הן הבחורות ההן, עם הפסנתר והקלרינט?<br /><br />לתחושתי, לא מדובר בהחלטה מכוונת אלא בעובדה (העגומה) שמערכת העלון מבוססת על טהרת הגבריות. כשמדובר בעניינים שבשגרה, קשה לזהות את האפליה המגדרית. אך במוזיקה ובתרבות? גוועאלד, כיצד אפשר לדחוק החוצה את רגלי היוצרות המוכשרות - שלבטח מהוות רוב מניין (אם לא רוב בניין) מקרב המגזר? אולי זה הזמן לשלב במערכת גם את אלו שמעבר למחיצה.<br /><br /><br /><br />להעלות אותך, נשמה?<br /><br />כאמור, ב"עולם קטן" הכריזו על גיליון חגיגי, לכבוד שיתוף פעולה נוסף עם צוות "פלפול" בתחום הכישרונות הצעירים בקרב הציבור הדתי-לאומי. ולראשונה, הפתעה: הגיליון הוקדש לעילוי נשמת, בהודעה שפורסמה מתחת ללוגו העלון. ההפתעה גדולה לא פחות מכותרת שכזו, אם הייתה מתנוססת על שער "ידיעות אחרונות" או "מעריב" - שכן מה לעיתון המסחרי ולעילוי נשמות?<br /><br /><br /><br />מעתיקים מהמתחרים<br /><br />כל מבין עניין יספר לכם שתהום עמוקה מפרידה בין "יש"ע שלנו" לבין "ארץ ישראל שלנו". האומנם? השבוע "יש"ע שלנו" עשו שימוש גס בהודעת יח"צ שנשלחה מטעם "ארץ ישראל שלנו". יו"ר הכנסת רובי ריבלין, ביקר במוזיאון גוש קטיף בשבוע שעבר. לאחר ביקורו, שיחררו אנשי ארגון "ארץ ישראל שלנו" הודעה לעיתונות המסקרת את ביקורו של ריבלין. אותה הודעה הודפסה השבת (ללא ציון כל מקור, כמובן) ב"יש"ע שלנו" - והובאה בשינוי גם ב"ארץ ישראל שלנו". לא כל כך מקורי? מילא. אבל למה להעתיק מהמתחרים?<br /><br /><br /><br />היצרים מתלהטים ב"צהר"<br /><br />לאחר שב"עולם קטן" הצליחו לסחוט עד יבש את "פולמוס המקדש", התעוררו ב"צהר" והחליטו לייצר עניין נוסף סביב הנושא. הכל התחיל ממאמר פתיחה של הרב דוד סתיו (גיליון 255), שהמשיך למאמר תגובה חריף מאת הרב ישראל אריאל, ראש מכון המקדש, שפורסם בשבוע שעבר. במאמרו תקף הרב אריאל את השאננות ביחס לבניית המקדש - בהתייחסות ישירה גם אל רבני "צהר" ש"הקורא הממוצע מתרשם כי לרבני "צהר" יש משהו נגד המקדש וחבל שכך". כל זה הביא את הרב דוד סתיו לתגובה שאיננה מתיישבת עם כתיבתו הרגילה. אפשר להניח כי הרב סתיו יצא מגדרו בעקבות מאמרו של הרב אריאל - שנחשב לדעת הרב סתיו כ"עזות פנים" נגד גדולי הדורות כולם. לתחושתי, עוד צפויות לנו תגובות נוספות בעניין.<br /><br /><br /><br />תגובה מהירה<br /><br />ב"מעט מן האור" שוכן לו מדור כלכלי-יהודי, המבוסס על ספרם של איתמר ברנר ואהרן אריאל לביא, "על המחייה ועל הכלכלה". השבוע הובא מאמרו של עזרא היימן, מאמרו שהניח כי בראשית הבריאה בשעה שחי אדם הראשון בגן עדן "לא היתה לו עבודה של ממש שהרי הכל היה נמצא מן המוכן וכל תפקידו היה לעסוק בדברי תורה ולשמור מצוותיה". הנחת זו עמדה בסתירה להבנתו של הרב חנן פורת, עורך העלון, שהחליט להגיב בו באותו עלון ולהציג הבנה אחרת בסיפור בראשית. מה "בער" לרב פורת שהצריך תגובה מיידית כל כך? גם לאחר קריאת התגובה, לא עלה בידי להבין.<br /><br /><br /><br />איזו מין שלווה ולא עושים שום דבר<br /><br />אתם יכולים להפסיק לחפש את הגיליון השבועי של "ראש יהודי", פשוט מפני שהוא לא יצא אל האור השבוע. במערכת העלון הכריזו על עומס חום כבד, שעצר לחלוטין את הפעילות. תכף נשוב.<br /><br />פורסם ב"כיפה".<br /></div><div class="blogger-post-footer"><img width='1' height='1' src='https://blogger.googleusercontent.com/tracker/964283514461840541-4962462076401174044?l=jonatanurich.blogspot.com' alt='' /></div>יונתן אוריךhttp://www.blogger.com/profile/12175295897163385427noreply@blogger.comtag:blogger.com,1999:blog-964283514461840541.post-57398974821390162012009-08-02T20:41:00.000+03:002009-11-12T20:42:22.440+02:00<div dir="rtl" style="text-align: right;" trbidi="on">מהדורות מיוחדות<br /><br />כיצד מגדירים את תחילת הקיץ בעלונינו? שמא זה חופש הגדול, עליית הטמפרטורות או בכלל סוף זמן קיץ בישיבות הגבוהות? עכ"פ - השבוע ציינו עלונינו את תחילת הקיץ.<br /><br /><br />Love is in the air<br /><br />ב"שבת בשבתו" יצאו לראשונה במהדורה מהודקת (יקרה יותר מהסטייל המתקפל השגרתי שלהם), הנושאת בתחתית כל עמוד את הברכה ל"קיץ בריא ומהנה". כשהעיצוב מדבר על קיץ, התכנים זוכרים את ט"ו באב, ומציעים זוגיות: הרב רוזן קורא לצאת עם גרים, אביעד ברטוב מציע פתרון לרווקות המאוחרת בדמות מפגשים "טבעיים" בין גברים לנשים במסגרת שיעורי תורה ופינת הראיונות של פנינה גפן הוקדשה לטובת מיזם "פנים בפנים" (מרכז לזוגיות יהודית שהוקם ע"י אילן והילה יפרח).<br /><br /><br />עלון לטיוליסטים<br /><br />שלא בפעם הראשונה, גם ב"מעט מן האור" חגגו את הקיץ במוסף טיולים מיוחד. הצעות למסלולים נשזרו בין דפי העלון, שלא שכח לציין השבת 4 שנים ליישום תוכנית ההתנתקות. בכל זאת, קצת מוזר לגלות כי מרבית המסלולים הזמינו את הקוראים אל מרחב השומרון וירושלים - בחוסר פרופורציה משווע לעומת הדרום והצפון. מוזר, שכן אם מדובר בכוונת מכוון היה ראוי ליידע את הקוראים; אם לאו, מדוע נבחרו דווקא האזורים הללו ולמה נגרע?<br /><br /><br />מצדיק את קיומו<br /><br />שמחתי לגלות השבוע ש"עולם קטן" מצא את ייעודו. בשבועות האחרונים הוא קצת הלך לאיבוד, בין כתבות צבע הראויות לעיתונות ארצית ולא לעיתונות בתי כנסת. הכיפה נשכחה והנוער נזנח. הפעם, הצדיקו העורכים את קיומו, כשהכתבה המרכזית הוקדשה לשיחה פתוחה עם נוער המפונים מגוש קטיף. למה הם מתגעגעים, את מה הם זוכרים, אילו טענות יש להם כלפי החברה הישראלית, ובעיקר - איך זה מרגיש. אנשי העלון הצליחו להעביר את התחושות מבעד למילה הכתובה - והתייצבותם לצד הנוער הדתי לאומי הוכיחה את עבודתם בקודש.<br /><br /><br />מה משותף ל"תאיר נרי" ול"עולם קטן"?<br /><br />הרב יניב חניא, העומד בראש "שורש" והמעורב ב"ראש יהודי", שומר על יחסים קרובים מאוד אל אנשי "עולם קטן" ואף מגיח מדי פעם לכתיבה בעמוד הפותח לעלון. למרות כל האמור לעיל, הרב חניא מצא את עצמו השבת ב"תאיר נרי", עלונו החדש של הרב ניר בן ארצי. אתם צודקים, החוט המקשר הוא החוט החסידי המשותף לשני הגורמים, אך שיתוף הפעולה מעט ביזארי בעיניי. במילים אחרות: מה לו ולהם? ובעצם, אם הרב חניא מסוגל לרקוד בשתי החתונות, מה זה אומר על המשותף ביניהן?<br /><br /><br />יהדות, אחרת?<br /><br />פרק הסיום של "מסודרים" לעג לפוליטיקאים - וזה כבר ממש באופנה. תומר לוי, שבחר לערוק מן העולם העסקי לזה הפוליטי, הציג שוב ושוב את חזונו המופשט: "לעשות את הדברים אחרת". מה ואיך - הוא לא הוסיף. גם לא היה שום צורך. כך לעגו היוצרים לעולם הפוליטי, בסאטירה שיש בה הרבה מן האמת.<br /><br />כל זה הזכיר לי את המעורבות החדשה של "נאמני תורה ועבודה" עם עלונם "עת לדרוש" בתוך עלון "מקורי" של "מקור ראשון". התחושה הצורמת היא שיש להם מה להגיד, אך לעולם הוא יסתיים ב"לעשות את הדברים אחרת". כך נחתם, גם הפעם, אחד משני מאמרי העלון: "הגיעה העת לדרוש יהודי אחר, חדש ומתחדש. הגיעה העת לדרוש יהדות אחרת". נו באמת - אם יש לכם מה להציע, כולנו אוזן. אם לאו, אל תקשקשו. אתם לא פוליטיקאים.<br /><br /><br />משהו קטן וטוב: פולמוס מרתק ב"קוממיות"<br /><br />שוב אני מוצא עצמי מפרגן לאנשי "קוממיות" על ביצוע מוצלח של פולמוס תורני. הפעם עלתה לדיון השאלה "איך ייראה אתר האינטרנט של בית המקדש?". הדיון התגלגל מהרה אל נושא עבודת הקורבנות העתידית והחיים הטכנולוגיים במקדש, כשהרב נריה גוטל הזדרז להציע מצלמות רשת ושו"ת SMS לכהן הגדול. היה מעניין.<br /><br /><br />מזל"ט<br /><br />לשמעון הד (עורך מדור היצירה "טיפות אור" ב"מעט מן האור") ולרעייתו מורן, להולדת הבת.<br /><br />פורסם ב"<a href="http://www.kipa.co.il/jew/show.asp?id=33998">כיפה</a>".<br /></div><div class="blogger-post-footer"><img width='1' height='1' src='https://blogger.googleusercontent.com/tracker/964283514461840541-5739897482139016201?l=jonatanurich.blogspot.com' alt='' /></div>יונתן אוריךhttp://www.blogger.com/profile/12175295897163385427noreply@blogger.comtag:blogger.com,1999:blog-964283514461840541.post-15177436508042693692009-07-31T00:03:00.001+03:002010-01-04T01:58:02.517+02:00<div dir="rtl" style="text-align: right;" trbidi="on">&nbsp;לפעמים אני רוצה לחזור<br />אל כל מה שהיה לי, כמו במוזיאון,<br />כשאתה חוזר לא לפי סדר<br />התקופות, בכיוון הפוך, לא לפי החץ,<br />כדי לחפש את האישה האהובה.<br />איפה היא? החדר המצרי,<br />המזרח הרחוק, המאה העשרים, אמנות<br />המערות, הכל בערבוביה, והשומרים<br />המודאגים קוראים אחריך:<br />זה בניגוד לתקופות! לא לשם!<br />כאן היציאה. אתה לא תלמד מזה,<br />אתה יודע שלא. אתה מחפש, אתה שוכח.<br />כמו כשאתה שומע מצעד של תזמורת<br />צבאית ברחוב ואתה נשאר במקום ושומע<br />אותה מתרחקת. לאט, לאט נאלמים<br />לך קולותיה: בתחילה הפעמוניות, אחר<br />כך משתתקות החצוצרות הגדולות,<br />אחר כך שוקעים גם אבובים במרחק,<br />אחר כך גם חלילים חריפים, גם<br />תופים קטנים, אבל זמן רב מאוד<br />עדיין נשארים התופים העמוקים,<br />שלד המנגינה, הולם לב, עד<br />שגם הם. ודמו סלה. אמן סלה. <br /></div><div class="blogger-post-footer"><img width='1' height='1' src='https://blogger.googleusercontent.com/tracker/964283514461840541-1517743650804269369?l=jonatanurich.blogspot.com' alt='' /></div>יונתן אוריךhttp://www.blogger.com/profile/12175295897163385427noreply@blogger.comtag:blogger.com,1999:blog-964283514461840541.post-69709882117869491752009-07-26T20:40:00.000+03:002009-11-12T20:41:30.833+02:00<div dir="rtl" style="text-align: right;" trbidi="on">מחלוקת לשם שמיים<br /><br />דווקא "קוממיות" סיפקו לקוראים פולמוס אמיתי, כזה שבוקע מן המציאות ולא מרגיש מאולץ. והרי תקציר האירועים האחרונים: בגיליון פרשת בלק של "קוממיות" כתב הרב ישראל רוזן (ראש מכון "צומת" ועורך "שבת בשבתו") צידוק הלכתי לישיבה מעורבת בחתונות והוסיף "מסיבות חברתיות שתועלתן מרובה, נוהגים אנו לכתחילה מנהגי דיעבד". המשפט הנ"ל עורר את הרב שמואל אליהו להגיב לדברי הרב רוזן בגיליון פרשת פנחס של העלון - כשבין השאר הטיל הרב שמואל דופי בפעילות מכון "צומת", בעקבות דברי הרב רוזן.<br /><br /><br /><br />והשבת - סיבוב שני. מאמר תגובה-לתגובה שכתב הרב רוזן פורסם, כשהפעם עלתה על השולחן המחלוקת האמיתית שבין שני הרבנים: האם באופן כללי יש להקל (למרות החשש של "מדרון חלקלק") או להחמיר (למרות החשש של "מעלה הר מייאש")? הרב רוזן כתב את שכתב וכבר באותו גיליון פורסמה תגובתו של הרב שמואל אליהו שטרח להבהיר כי אין לו שום בעיה עם מכון "צומת" אך יש לו בעיה משמעותית עם גישתו של הרב רוזן, שאיננה מתקבלת על דעתו.<br /><br /><br /><br />יישר כח למערכת העלון שעודדה מחלוקת לשם שמיים וחידדה את ההבדלים המשמעותיים בין שתי גישות השקפתיות-הלכתיות שונות בישראל.<br /><br /><br /><br />גמילות חסדים קודמת להלכה<br /><br />הרב י"צ רימון כותב מדי שבוע את מדור ההלכה בעלון "שבת בשבתו". ייחודו של המדור בהבאת הנושאים ההלכתיים, מן המקורות ועד להלכה למעשה. אך הפעם, יום השנה הרביעי לביצוע תוכנית ההתנתקות, כתב הרב רימון על עיסוקו במסגרת ארגון "תעסוקטיף", אותו הקים. הייתה זו הפתעה גמורה, שכן לראשונה סיפר הרב רימון על הצלחת "תעסוקטיף" בארגון חתונה לאחד מאנשי הגוש שעבר, בסיפור מדהים שהשאיר את הקוראים פעורי פה. כל הכבוד לאנשי הארגון החשוב הזה, אבל מה יהיה גורלם של שוחרי ההלכה?<br /><br /><br /><br />אופס...<br /><br />המעברים שבין ספר לספר מולידים מדי פעם טעויות משעשעות במערכת "עולם קטן". גם הפעם החליטו כי השבת יקראו בבתי הכנסת את פרשת "במדבר" במקום פרשת "דברים". המדור מזמין את אנשי המערכת לוודא את פרשת השבוע עם הגבאי הקרוב למקום מגוריהם.<br /><br /><br /><br />ארץ ישראל שלנו - עכשיו באנגלית<br /><br />העלון הימני מבית מדרשו של הרב וולפא ו"המטה להצלת העם והארץ", יצא החל מהשבוע גם במהדורה אנגלית. מדובר בהפקה משמעותית, כשחלק מחומרי העלון ייחודיים למהדורה האנגלית וחלק מהם מתורגמים מהמדורה העברית. המדור מעריך כי מדובר בצעד שיווקי למטרת תרומות, יותר מאיזושהיא כוונה להשלטות פוליטית על הנעשה בארה"ב.<br /><br /><br /><br />זהות בדויה<br /><br />מודעות הפרסום של "אינטרנט רימון" שטפו גם השבת את עלונינו. הפעם מדובר במבצע לקראת החופש הגדול, בו יחלקו ב"אינטרנט רימון" שנת גלישה מתנה לאחד מבין המתחברים החדשים. המודעה נחתמה בהודעה השגרתית כי "מפקח ההגרלה פלוני". היות ומדובר בסה"כ בחברת אינטרנט, אולי כדאי לחשוף את זהותו המסווגת של המפקח?<br /><br /><br /><br />זהות בדויה 2<br /><br />גם בפרסומי ארגון "יד לאחים", בחרו להישאר השבת בעילום שם. היום (ראשון) מצויין יום ההילולא של האר"י הקדוש וב"יד לאחים" בחרו להתפלל לכבוד התורמים לארגון: "ביום ראשון... יעלה כבוד קדושת אדמו"ר מצדיקי דורנו על ציונו הקדוש ויעתיר לישועת הכלל והפרט". מיהו אותו אדמו"ר קדוש מצדיקי דורנו? כנראה אחד מל"ו נסתרים. (תודה לגולש המסור ברוך, על העדכון).<br /><br /><br /><br />לבריאות?<br /><br />בית החולים "אסותא" חנך השבת שבועון בענייני רפואה ביהדות, הנושא את שמו של בית החולים. כיתר העלונים המוסדיים, גם כאן גולת הכותרת היא פרסום לבית החולים על שלל שירותיו וטיפוליו. השו"ת ההלכתי עסק בהיתר לניתוח פלסטי לשם יופי, מדור החדשות דיווח על המעבר של בית החולים אל הקומפלקס החדש ברמת החייל והדיון ההלכתי המשיך אל טיפולים רפואיים למבוגרים, כחלק ממצוות כיבוד הורים, כמובן.<br /><br /><br /><br />אין חדש תחת השמש. גם העלון החדש של "אסותא" איננו מסוגל לספק תוכן אמיתי וייחודי - אלא אך ורק פרסומות לעוסות במתכונת מעט-מתוחכמת. לא בכדי, בבית הכנסת שלי הציבו אותו בערימת הפרסומות. אם תשאלו אותי, ימיו של הפרסום האגרסיבי הזה - ספורים.<br /><br /><br /><br />פולישוק<br /><br />העונה הראשונה של הסדרה הספק-דוקומנטרית ספק-הומוריסטית, נסתיימה זה מכבר. בכל זאת, ב"מצב הרוח" חנכו באחרונה את מדור החדשות הפוליטיות - "פולישוק". מה למדור חדשות פוליטיות במסגרת עלון בית כנסת? אינני יודע. אך הבחירה בשם הסדרה הפופולארית לכותרת המדור, מסוגלת ללמד על קהל היעד של "מצב הרוח", שככל הנראה מחזיק בטלוויזיה אחת או שתיים.<br /><br />פורסם ב"<a href="http://www.kipa.co.il/jew/show.asp?id=33872">כיפה</a>".<br /></div><div class="blogger-post-footer"><img width='1' height='1' src='https://blogger.googleusercontent.com/tracker/964283514461840541-6970988211786949175?l=jonatanurich.blogspot.com' alt='' /></div>יונתן אוריךhttp://www.blogger.com/profile/12175295897163385427noreply@blogger.comtag:blogger.com,1999:blog-964283514461840541.post-44676246057140018132009-07-23T22:10:00.001+03:002009-11-12T22:12:54.654+02:00<div dir="rtl" style="text-align: right;" trbidi="on">לכבוד שלהי זמן קיץ בישיבות ובמכינות, בואו ונעשה סדר בדברים: המכינות הדתיות הקדם-צבאיות הוקמו כדי לתת מענה לנוער השוליים הדתי-לאומי, המתעניין בשירות צבאי מלא מתוך איזו שהיא הכנה תורנית קודמת. למעשה, כדי לנסות ולצמצם את אחוז "נשירת הכיפות" על מדים. כפועל יוצא, תוכנית הלימודים התורנית במכינות הקד"צ קלה ומצומצמת באופן משמעותי ממה שמקובל בישיבות. <br /><br />אם כן, מרתק לגלות איך מה שהוקם כפתרון לנוער שוליים, המשיך כאלטרנטיבה לגיטימית והפך, היום, להעדפה המיידית של אלפי מבני הציונות הדתית. אלו הנוהרים אל המכינות אינם מבקשים רק פתרון טכני-מסלולי, אלא אופי לימודים קליל יותר ותובעני פחות (הרי יכלו להתגייס דרך ישיבה גבוהה). בפרוספקטים תקראו על "שיעורי אמונה ומחשבה" לצד טיולים וניווטים, פעילויות גיבוש וערבי כיתה. הכל טוב ויפה, אלא שכל אלו באים על חשבון הרצינות התורנית, שהפכה נחלת שרפים ואופנים.<br /><br />הריטב"א והרשב"א? בטח תלמידים של הרב טאו, או חברים של הרב צבי-יהודה. הס מלהזכיר את הראב"ן וה"ערוך לנר", מהרש"א, רבנו דוד, תוספות דרבנו פרץ או ר"י הלבן. השיעורים הכלליים (במקומות שבהם עוד זוכרים את המנהג הזה), מדברים על אמונה ומחשבה. כל אלו לא מפני שתלמידי החכמים במכינות אינם מסוגלים, אלא מפני שהם אינם מעוניינים: קהל היעד מעדיף "לאמונת עתנו" בסבבה, במקום להזיע על מחלוקת ראשונים.<br /><br />מהפכה המכינות הרת אסון לציונות הדתית, המאבדת את אחיזתה בעולמה של תורה. מחזורי התלמידים בישיבות מצטמצמים משנה לשנה, חרף המאמצים המשמעותיים בתחום גיוס התלמידים. צאו וראו כיצד כל ספינות הדגל נערכות לקיצוצים לקראת השנה הבאה, אם בכוח אדם ואם במשאבים – מפני שפחות ופחות תלמידים מוצאים לנכון להעמיק בעולמה של תורה. כך, מבלי משים, הרצינות הלמדנית הופקרה לישיבות החרדיות, בעוד ה"סרוגים" ממהרים אל הנשקייה, מלווים בקיטבג מלא קלישאות וסיסמאות משומשות מהמכינה.<br /><br />ויותר מההפסד במערכה התורנית מול אחינו החרדים, הרי שעליית המכינות מסמלת את איבוד הערכים האמיתיים שלנו. מפני שעם כל הכבוד וההערכה לפועלם, הרמה התורנית-למדנית המצויה היום במכינות הדתיות, מזכירה קייטנות תורניות של חב"ד. אל הסטנדר, דוכן הנאומים, מוזמנים מעת לעת אנשי צבא שיבואו ויספרו לתלמידים על חשיבות השירות הצבאי – ודווקא בסיירת הזו או האחרת. תורה, מה תהא עליה? תרבות רוחנית עמוקה ושורשית, מי מכיר ומי יודע? אילו פיתוחים תורניים יצאו מבתי המדרש המכיניסטיים, בעשרים השנים האחרונות? אילו אנשי רוח ותרבות, סופרים או משוררים?<br /><br />על ראשי הישיבות התיכוניות להגיד לתלמידיהם את האמת: יזדרזו נא הרציניים והנבונים אל הישיבות הגבוהות וישיבות ההסדר. רק מי שאינו מסוגל להתמודד עם מה שיש לישיבות להציע – מוזמן אל המכינות הקד"צ. זו האלטרנטיבה הקיימת (וטוב שקיימת), למי שאינו יכול לבתי המדרש הרציניים.<br /><br />בלי שורשים יסודיים בהגות היהודית, אנחנו יכולים להתחיל לארוז מעכשיו: לא ייתכן שאנחנו, כחברה, נפקיר את האינטלקטואליות והרצינות הלמדנית, לטובת עוד ועוד קצינים שעולמם הרוחני מתחיל ונגמר בהלכות צבא וסיסמאות "ראבאק".<br /><br /><a href="http://www.nrg.co.il/online/1/ART1/920/397.html">פורסם NRG </a><br /></div><div class="blogger-post-footer"><img width='1' height='1' src='https://blogger.googleusercontent.com/tracker/964283514461840541-4467624605714001813?l=jonatanurich.blogspot.com' alt='' /></div>יונתן אוריךhttp://www.blogger.com/profile/12175295897163385427noreply@blogger.comtag:blogger.com,1999:blog-964283514461840541.post-78077467909233574782009-07-19T20:39:00.000+03:002009-11-12T20:40:35.457+02:00<div dir="rtl" style="text-align: right;" trbidi="on">שאול שיף פורש, שוב<br /><br />העיתונאי שאול שיף, שיותר מכל מזוהה עם עיתון "הצופה" זצ"ל, בחר להמשיך את מדורו "בסוד שיח" באמצעות האינטרנט. שיף שולח את העלון הוירטואלי "בסוד שיח", תמידים כסדרם, אל קבוצת מנוייו (החינמיים) הנרשמים אל השירות באמצעות הדוא"ל. במקביל, פרסם שיף מדור קבוע במסגרת "בראש יהודי" - שהופסק השבוע מטעמים שאינם ברורים.<br /><br /><br /><br />סאטירה בשלושת השבועות?<br /><br />אני מוכן להתערב שב"מצב הרוח" לא הבינו את הבדיחה על חשבונם. שוב מדובר במדור החדש "קצרצרים" המספק לי עבודה מרובה, שכותרת ידיעת השבוע הייתה "מי השליך על מי ביצים?" - וזו לשונה: "מי השליך על מי ביצים ברחוב ששת הימים ברעננה? תושבים חילוניים ברחוב טענו כי בני נוער דתיים השליכו ביצים לבתיהם... טוענים צעירים דתיים: לא אנחנו השלכנו ביצים. אנו עצמנו היינו קורבן להשלכת ביצים. צעירים חילוניים רדפו אחרינו כששהינו בגן אריאל ברחוב ששת הימים, והשליכו לעברנו ביצים, שחלקן פגעו בדירות השכנים". לא נגענו.<br /><br /><br /><br />מבצע סבתא ב"עולם קטן"<br /><br />לקראת ימות הקיץ החמים והארוכים, "עולם קטן" פתחו בתחרות עיתונאית נושאת פרסים, תחת הכותרת "החיים ע"פ סבתא". משתתפי התחרות יידרשו להקליד ריאיון בן 900 מילים עם סבא או סבתא, כשהריאיון המלא יפורסם ב"עולם קטן" (זו כתובת הדוא"ל למשלוח החומרים). כל משתתפי התחרות יקבלו את ספר הסיפורים של העלון, "סיפור קטן" ושלושת המקומות הראשונים יזכו לפרסים משמעותיים יותר. שאפו ל"עולם קטן" על הפרוייקט החדש, המבקש לשלב התנסות עיתונאית עם חיבור ערכי-שורשי אל בני גיל הזהב. בהצלחה למשתתפים.<br /><br /><br /><br />ריאיון אנונימי?<br /><br />ב"מעייני הישועה" גילו את משכן הכנסת. אך לאחרונה כיכבה מעל גבי העלון ח"כ ציפי חוטובלי (ליכוד), והשבוע כבר מדובר בח"כ זאב אלקין (יו"ר הקואליציה, ליכוד). משום מה, שמו של המראיין הושמט גם באתר האינטרנט וגם במהדורה המודפסת של העלון. עפ"י הסגנון אני מהמר על ישי פרידמן (וסליחה על האאוטינג), אבל לא שמעתם את זה ממני.<br /><br /><br /><br />מי אמר משבר כלכלי?<br /><br />בעוד מאיידוף מושלך אל בית הסוהר והעולם כולו מהדק חגורות, ב"עולם קטן" מחליטים להגדיל את השורות. השבוע פורסם כי דרוש לעלון עובד משרדי בחצי משרה, או במילים אחרות: חבר נוסף למערכת הלא-קטנה של העלון. כיוון שאנשי המערכת של העלון נהנים מאיפול מוחלט סביב תפקידם המסווג, ייאלץ המועמד החדש להיכנס ל"תוכנית להגנת עדים" - לשנות את שמו ולחיות בזהות בדויה בצ'ילה. בהצלחה.<br /><br /><br /><br />חקירה פלילית נגד "ארץ ישראל שלנו"<br /><br />למגינת לבו של המדור, זו תקופה ארוכה ש"ארץ ישראל שלנו" איננו מספק את הכותרות הפרובוקטיביות כבעבר. גם הפעם, האייטם מגיע מתחנת המשטרה בקריית מלאכי, בעקבות הסתה לגזענות בעלון. הטריגר לחקירה היה ריאיון קודם שנערך עם הרב דב ליאור לאחר הפיגוע בישיבת "מרכז הרב". במסגרת הריאיון ההוא, קרא הרב ליאור, שלא להעסיק ולהשכיר דירות לערבים - מחשש לסכנות ביטחוניות. כך הצליחו בארץ ישראל שלנו להיות העלון הראשון הנקרא בקרב חוקרי משטרת ישראל - שכוייח.<br /><br />פורסם ב"כיפה".<br /></div><div class="blogger-post-footer"><img width='1' height='1' src='https://blogger.googleusercontent.com/tracker/964283514461840541-7807746790923357478?l=jonatanurich.blogspot.com' alt='' /></div>יונתן אוריךhttp://www.blogger.com/profile/12175295897163385427noreply@blogger.comtag:blogger.com,1999:blog-964283514461840541.post-28854923052712311142009-07-16T22:04:00.000+03:002009-11-12T22:05:30.420+02:00<div dir="rtl" style="text-align: right;" trbidi="on">יש משהו חיובי בכל פרשת מכללת ליפשיץ שמסעירה את הציבור הדתי בשבוע האחרון. הרי אם נבחן את שיקולי הרווח וההפסד, נגיע למסקנה כי בקרב המאסף בין החרד"ל לציונות-הדתית – הפסידו החרד"לניקים.<br /><br />פרופ' גליק לא הפסיד דבר. הוא נחשב ומוערך בעולם האקדמי והכללי. הוא אדם מכובד וזו הסיבה שהובא מלכתחילה ל"ליפשיץ". בנקל ימצא משרה אחרת, במקום משמעותי יותר לציבור הישראלי. התפטרותו השבוע מהווה נקודת התחלה ולא תחנה סופית – והצלחה רבה נשלחת מכאן להמשך דרכו של מי שהעמיד תלמידים ותלמידי-תלמידים איכותיים ומעולים.<br /><br />מעבר לכל ספק: ממכללת "ליפשיץ" הפסידה. כעת היא מלקקת את הפצעים ואוספת את השברים, שכן "ליפשיץ" מעולם לא הייתה מוסד אקדמי מובהק. התלמידים שזרמו אליה, בעקבות ההסכמים עם ישיבת בית-אל ואלון-מורה, הכתיבו למוסד את האווירה וסדר היום. היא הייתה חסרה את החופש האקדמי הבסיסי, שנחוץ לכל מכללה ואוניברסיטה כאוויר לנשימה. ללא הפלורליזם החיוני דמתה "ליפשיץ" לבסיס אימונים חרדי-לאומי, יותר מאשר למוסד המעריך מצויינות חינוכית.<br /><br />זה פשוט: כשם שב"זוגלובק" מייצרים נקניקיות, ב"ליפשיץ" הכשירו קונטיינרים של מורים-חרד"לים לצורך<br />השתלטות מהירה על מערכת החינוך הישראלית. כל מטרתם הייתה לבחון כיצד משפיעים ואיך מנחים את הנוער, בהתאם להשקפת העולם המסתגרת, המתבדלת והמקובעת. המנהיגים המובילים נותרו ראשי הישיבות ולא אנשי האקדמיה, שהיו לא יותר מ"מכשירי מצווה"; מדריכים לעת מצוא. כיצד קיבלו על עצמם את התפקיד? אינני יודע.<br /><br />אך כעת, משנחשפה ערוותה ברבים - היא מתרסקת. ערך התואר, שהיה כבר קודם לכן מזולזל, ממשיך בצלילה חסרת מעצורים. הציבור חקק על מצחה אות קין שלא יימחה. הסירחון שעלה ממסדרונותיה, יצא את החלונות והגיע לכל בית אב ישראלי. על כן, בל נתפלא אם כבר בסיבוב הבא ובזה שלאחריו, יחבשו את הספסלים תלמידי ישיבות בלבד. כמו דודו טופז, גם מכללת "ליפשיץ" התאבדה בשידור חי, קבל עם ומדינה. חבל על ניירות מסמכיה הרשמיים, שאינם שווים דבר.<br /><br />אך בד בבד, לאחר החגיגות, מוטב כי ניתן את הדעת על מערכת החינוך הדתית-ישראלית שהולכת ונכבשת על ידי כל מי שחושב אחרת מאיתנו. בבואנו לבחור את הישיבות התיכוניות ובתי הספר – נדאג לברר את טיב המורים ומוצאם. אחרת, בל נתפלא אם נתעורר בבוקר עם כיפה קצת-אחרת, השקפת עולם חשוכה ואינספור סיסמאות ריקות מתוכן. <br /></div><div class="blogger-post-footer"><img width='1' height='1' src='https://blogger.googleusercontent.com/tracker/964283514461840541-2885492305271231114?l=jonatanurich.blogspot.com' alt='' /></div>יונתן אוריךhttp://www.blogger.com/profile/12175295897163385427noreply@blogger.comtag:blogger.com,1999:blog-964283514461840541.post-31141136430496577762009-07-12T20:39:00.001+03:002009-11-12T20:39:32.504+02:00<div dir="rtl" style="text-align: right;" trbidi="on">זמן תגובה<br /><br />ב"השבת" של רבני צהר הקדישו את העלון השבועי לנושא הכפייה הדתית מול הכפייה החילונית במדינה - זאת בעקבות אירועי פתיחת חניון קרתא ומלחמת השבת. ראשית כל, בוקר טוב: הנושא כבר נטחן ונלעס לעייפה. שנית, העלון לא מיצה את הנושא כלל ועיקר. הניסיון נחמד, אך הביצוע קלוקל: מעט התייחסויות (מרביתן אינן אקטואליות) ואף מעט יותר פולמוס בין עמדות קיצוניות. פרווה זה נחמד, אבל רק אחרי ארוחת צהריים.<br /><br /><br /><br />ושוב, מלחששים ב"מצב הרוח"<br /><br />מדור החדשות "קצרצרים" שהתווסף לאחרונה ל"מצב הרוח", מוכיח שאפשר לעדכן בחדשות החשובות - בקיצור ובתמצות. הכל טוב ויפה - אלא ששוב מנצלים בעיתון את הבמה המקוצרת, לטובת ידיעות רכילותיות. הפעם נסקרה חתונתו של יוני כהנא - ובאייטם שמות הזמרים והנגנים לצד התוכניות האומנותיות. לא רלוונטי, לא מעניין את הציבור הרחב - ובעיקר בעיקר: צהוב.<br /><br /><br />"עולם קטן" VS "הארץ"<br /><br />"עולם קטן" שוב בחר לפתוח במאמר מערכת מלחמתי, הפעם נגד עיתון "הארץ", שהעז לבקר את הרב הצבאי הראשי, הרב אבי רונצקי, במהלך החודשים האחרונים. בעלון מצאו את הסיקור של "הארץ" מגמתי, בעל כוונות פוליטיות ואישיות. מאמר המערכת של "עולם קטן" לגיטימי, על אף שיש מי שיחלקו על הקביעה הפרנואידית-משהו; אלא שבעלון חתמו במעין תחזית תקשורתית חסרת כל ביסוס: "...ההשפעה על המציאות הולכת וקטנה ככל שהזמן עובר. לא ירחק היום ו"הארץ" יגלה את עצמו בודד ונטול השפעה ציבורית". קצת פרופורציות: מגוחכת בעיניי המציאות בה העולל "עולם קטן", בן השנתיים, מרשה לעצמו לתכנן את עתידו של "הארץ", בן ה-90. רב לכם.<br /><br /><br /><br />צל"ש השבוע: "מעייני הישועה"<br /><br />אין בן ישיבה שלא מכיר את חוברות "מעיינותיך" של חב"ד. גם לא בת מדרשה. החב"דניקים גילו את הציונות הדתית - וההרמוניה מולידה עיסוק רוחני ומעמיק בנושאי חסידות, שמצליחה להסביר פנים לכיפה הסרוגה. סוף כל סוף היה זה ישי פרידמן, עיתונאי "מעייני הישועה", שהכיר לקוראים את ארגון "תורת חב"ד לבני הישיבות" - ואת משה שילת שעומד בחזית הפעילות ההסברתית. המפגש היה מרתק - ויותר משהחכמנו על חב"ד, החכמנו אודות עצמנו.<br /><br /><br /><br />ניאו-רפורמים?<br /><br />הסערה התקשורתית של השבוע הגיעה מכיוונו של הרב יהושע שפירא, שקרא לקבוצות בציונות הדתית - "ניאו-רפורמים". מרבית העלונים לא הספיקו להתייחס אל ההמולה שהתחוללה בעקבות דברי הרב, למעט "מקורי" ו"מעייני הישועה". ב"מעייני הישועה" הובא ראיון קצר שערכה עדי דוד עם הרב יהושע שפירא בעצמו - בה הבהיר הרב שמה שפורסם (בעיקר אודות "בני עקיבא") הוצא לחלוטין מהקשרו. ב"מקורי", תחת המדור השייך לתנועת "נאמני תורה ועבודה", תהה ד"ר משה מאיר כיצד הרב שפירא מגדיר על דעתו (ועפ"י מאפייניו) תנועות וקבוצות, בשונה מהגדרתן העצמית.<br /><br />יישר כח למי שהזדרז להוכיח התייחסות אקטואלית - והשתתפות בצער כל יתר העלונים, שעד לשבוע הבא ייאלצו לעסוק בנושא אחר. ככה זה, כשעובר המומנטום.<br /><br /><br /><br />בקטנה<br /><br />באיחור אופנתי (וזה בעדינות) מדור שו"ת נוסף נחנך בעלון "באהבה ובאמונה", המדור החדש מכיל תשובות של הרב אבינר (שכבר משיב בשו"תים הותיקים בעולם קטן ומעייני הישועה). עכשיו נותר רק להבין איך שואלים שאלות לכבוד הרב, או לפי מה בוחר הרב איזה תשובות לפרסם באיזה עלון...<br /><br />בצעד נדיר החליטה חברת אורנג' להכיר במגזר חובשי הכיפה כציבור נפרד מזה החרדי, לכבוד האירוע יצאה החברה במסלולים מותאמים למגזר, חדי העין שבניכם יצליחו לעשות חלוקה בין עלוני השבת המקלים בהם פורסמה המודעה עם תמונה של זוג בדייט לבין העלונים המחמירים שהעדיפו להחליף אותה בזוג פרחים. <br /></div><div class="blogger-post-footer"><img width='1' height='1' src='https://blogger.googleusercontent.com/tracker/964283514461840541-3114113643049657776?l=jonatanurich.blogspot.com' alt='' /></div>יונתן אוריךhttp://www.blogger.com/profile/12175295897163385427noreply@blogger.comtag:blogger.com,1999:blog-964283514461840541.post-69423506918459041032009-07-07T21:58:00.001+03:002009-11-12T21:59:58.694+02:00<div dir="rtl" style="text-align: right;" trbidi="on">לאחר שריבונו של עולם התקשר כדי לתדרך את שרי אריסון בעניינים פיננסיים, הוא הניח את השפופרת וחייג אל ישיבת רמת גן. "את ראש הישיבה, הרב יהושע שפירא, בבקשה", כך אמר בדרמטיות. "מי מבקש?" – "ריבונו של עולם". המזכירה הפטירה "ישתבח שמו" ומייד העבירה אל לשכת הרב.<br /><br />כיוון שמדובר בהאזנה בלתי חוקית בעליל, מה גם שמדובר בשיחת חוץ, תאלצו לוותר על הציטוטים המדויקים. אך בעקבות דברי הרב השבוע, קל לנחש את נושאי השיחה. משתמע מדבריו, ככל הנראה, שלקב"ה יש כמה דרישות: להכניס את הפמיניסטיות הצווחניות אל המטבח, להפסיק לחבק את ההומואים ולהפריד טוטאלית בין גברים לנשים. הרב שפירא רשם לעצמו – והלך לנאום באוזניו הערלות של עם ישראל, שמשום מה חושב שכל הנאמר לעיל דווקא הגיוני.<br /><br />אם זה מצחיק אתכם, הרי שהמציאות מצחיקה שבעתיים. רב המוגדר אליבא דכולי עלמא כחרד"לי, אבי אבות שירות הסינון בנוסח אירן - "אינטרנט רימון" (שהיום מסנן פורנוגרפיה ומחר עלול להדיר את רגלי מנוייו מפוליטיקה מסוג מאוד מסוים) – הוא שמגדיר את גבולות הגזרה של הציונות הדתית הקלאסית, שרחוקה ממנו<br />כמזרח ממערב. איזו בדיחה.<br /><br />כששמעתי את שפורסם בשמו השבוע, הייתי משוכנע שמדובר באחד המטיפים החרדיים. הרי אם נודה על האמת, הז'רגון הוא אותו ז'רגון. עשרות שנים מחזיקים החרדים בטענה כי כל בני הציונות הדתית הם בסך-הכל תסמין מוקדם של רפורמה מתקדמת. כעת, באיחור אופנתי, מצטרפים החרד"לים לחגיגה.<br /><br />בל נשכח: המראה מראה דתי-לאומי, אך הידיים שחורות. תהום עמוקה מפרידה בין הציונות הדתית שממשיכה להתחתן במעורב, שמכבדת ומתייחסת אל הנשים בצורה שווה ומקובלת, שמבקשת לגדל ילדים ולא להמליט אותם ושמתייחסת בכנות אל ההומוסקסואלים (שכבר מקדמת דנא הוכח מצבם המדעי) – לבין החרד"לים. העובדה שאנחנו ממשיכים להכיל אותם בקרבנו בחיוך ובאהדה, אינה צריכה להפריע לתשומת לבנו כשהם מנסרים את הענף עליו אנחנו יושבים.<br /><br />אל תמרחו לנו חרד"ל: לא הרב שפירא ולא תלמידיו יהיו אלו שיקבעו לחברה הסרוגה את סדר היום. מתוקף חזקתנו היסודית עלינו להמשיך עם אמונת תורה ועבודה – יחד עם התקדמות בלתי פוסקת בתרבות ובמוסר הטבעי. באהבה, בחיבה, בכבוד ובנימוס – אך ברעש גדול וביד חזקה.<br /><br /><a href="http://www.nrg.co.il/online/1/ART1/913/311.html">פורסם בNRG</a><br /></div><div class="blogger-post-footer"><img width='1' height='1' src='https://blogger.googleusercontent.com/tracker/964283514461840541-6942350691845904103?l=jonatanurich.blogspot.com' alt='' /></div>יונתן אוריךhttp://www.blogger.com/profile/12175295897163385427noreply@blogger.comtag:blogger.com,1999:blog-964283514461840541.post-88005446717290456972009-07-05T20:37:00.001+03:002009-11-12T20:38:23.962+02:00<div dir="rtl" style="text-align: right;" trbidi="on">עירוב רשויות<br /><br />אחת לכמה חודשים מוצא מאן-דהוא את הגמרא במסכת ראש-השנה שמותירה איזה פתח לביטול חלק מן הצומות. הפעם מדובר בארנון סגל, סגן עורך "עולם קטן", שקרא לרבני ישראל לבטל את הצומות, בטענה שמצבנו דווקא די טוב ואיננו מצדיק אבל ובכי ומספד. ברור לכל (גם לסגל עצמו), שלא יימצא לו ולו רבעל'ה אחד שיחתום על העצומה - זה מילא. אלא שחבל לי על סגל שלא מדפדף מדי פעם בעיתונים, או לכל הפחות מתעדכן מעט מהאינטרנט, כדי לגלות עד כמה מצבנו בכי רע.<br /><br /><br /><br />לראשונה: התפרצות לשו"ת הסלולרי<br /><br />עוד חזון למועד, יום יבוא והשו"ת סלולרי יתמוך בהודעות תמונה הלכתיות. עד אז, דבר לא אמור להפריע להגמוניה הטקסטואלית של השו"ת הסמסי. אלא שהשבוע, הפתעה: נכדו של הפרשן קאסוטו, פרופ' משה דוד קאסוטו, ביקש לכתוב לרב אבינר אודות פסיקתו החיובית בעניין ביאורו של סבא קאסוטו. לאורך השבועות האחרונים, נוכח השאלות הסלולריות, הגן הרב אבינר על ביאורו של פרופ' קאסוטו - חרף השמועות השקריות על כי מדובר בפרשנות נוצרית\כופרת. טוב עשו ב"עולם קטן" על שטרחו לפרסם את מכתבו האישי של קאסוטו-הנכד, כדי להעמיד, שוב, דברים על דיוקם.<br /><br /><br /><br />שיא הרלוונטיות<br /><br />אני מבקש למחוא כפיים סוערות לכבודו של "השבת" מאת "צהר", ששוב הוכיח רלוונטיות יוצאת דופן. מאמרו של הרב אלי שיינפלד עסק בחינוך אך לא שכח גם הערה חשובה על זהירות בדרכים לקראת החופש; הרב שרלו חידד את ההבדלים בין מקובל לשרלטן; הרב בניהו ברונר המשיך לבאר שאלות הלכתיות לקראת החופש הגדול (האם אפשר לוותר על ציצית בימים חמים, בטיולים או בספורט? ומה עם מכנסיים לבנות - בטיולים או בפעילות גופנית?). הגדיל לעשות הרב רונן נויבירט, שקרא לרבנים לחנך קצת אחרת: "בכוח הרוח והאמת ולא בכוח הסמכות. רק סבלנות וסובלנות, אהבה חום והבנה, ואפילו קורטוב של אהבת חינם, יסייעו בעדינו להפיץ את אור החינוך לערכי הנצח". אמן.<br /><br /><br /><br />אנטי-חרדי<br /><br />"מצב הרוח", תרצו או לא תרצו, משמש חזית תקשורתית-פנימית למאבק נגד ההתחרדות בציונות הדתית. השבת, בתור דוגמא, הוקדשה הכתבה המרכזית לנושא ההתחרדות של תנועת בני-עקיבא. על המוקד: ההפרדה הקיצונית בין בנים לבנות, גם במה שנעשה בסניפים המקומיים ובמיוחד סביב ההפרדה שהגיעה במלא המרץ אל הפעילויות הארציות והרשמיות. כתבתו של אבי עמית הייתה מוצלחת, תוך שהיא נשענת על ראיון משמעותי שהעניק ד"ר אמנון שפירא (מזכ"ל התנועה לשעבר) ל"מקור ראשון" ול"מצב הרוח".<br /><br />השאלה היא רק מה גרם לעלון לצאת כנגד תופעת ההתחרדות, והאם הצעד הפזיז עלול לסכן את עתידו של העלון?<br /><br /><br /><br />טעם לפגם<br /><br />הפרסומות של אורנג' פשטו השבת על כל העלונים - ועל המרכזיים שבהם באופן מיוחד. הפעם לא שיווקו מסלול מוזל או מכשיר מהפכני, אלא הציגו תמונות של חייל מתפלל או משפחה המעיינת בעיתון. לפרסומות נלוו כותרות מחמיאות, כמו: "אתה נותן את כל מה שיש לך בדרך שלך", או "לטפח קריירה וגם משפחה". אין חדש, גם הפעם מנסות חברות מסחריות לנכס לעצמן אמביציה אנושית או אווירה משפחתית. מה חבל שגם עלונינו, הספק-רוחניים, משתפים פעולה עם הביזיון הזה.<br /><br />פורסם ב"<a href="http://www.kipa.co.il/jew/show.asp?id=33473">כיפה</a>".<br /></div><div class="blogger-post-footer"><img width='1' height='1' src='https://blogger.googleusercontent.com/tracker/964283514461840541-8800544671729045697?l=jonatanurich.blogspot.com' alt='' /></div>יונתן אוריךhttp://www.blogger.com/profile/12175295897163385427noreply@blogger.comtag:blogger.com,1999:blog-964283514461840541.post-88163714795568290432009-07-02T22:03:00.000+03:002009-11-12T22:04:45.624+02:00<div dir="rtl" style="text-align: right;" trbidi="on">אפילו חברי הקהילה הגאה הרימו גבה כשבשבוע שעבר, המצעד שלהם בירושלים עבר בשקט יחסי. החרדים בחרו לכאורה להתעלם מהאירוע, בשונה לחלוטין מהתייחסותם למצעד בשנה שעברה. איפה כולם, תהיתם? החרדים, כך נדמה לי, שמרו את החיתולים להפגנות השבת והימין הקיצוני עסוק בלסגור מרפסות, לקראת הפינוי שאו-טו-טו בדרך.<br /><br />הומואים – OUT, השבת – IN. לכאורה, ראוי לכאורה שכל בן תרבות ירים כוסית לרגל העובדה שהחברה בישראל מתקדמת. אם נמשיך להתפלל, הרי שבשנים הקרובות יוכלו התיירים בירושלים לחנות את רכביהם בחניון מסודר – והחרדים, יחד עם הימנים הקיצוניים, ייאלצו לחפש לעצמם תעסוקה לימות הקיץ החמים. אולי בדמות הפגנות נגד התיבול המוגזם של החומוס, או משהו מעין זה.<br /><br />אלא שההפך הוא הנכון. לחרדים לא באמת אכפת מצביון השבת הירושלמי, כפי שלא אכפת להם מההעדפות המיניות של נושאי הדגל הצבעוני. מצידם, שנחזור כולנו למנדט הבריטי (שלא היה ידוע באדיקותו לתורה ומצוות). החרדים יוצאים אל הרחובות עם טיטולים וקלמנטינות, כדי לדאוג שהשבת תישאר עניין של "עשה" ו"לא תעשה", "מוקצה" או "גרמא".<br /><br />העיניים דומעות נוכח התמונות מהפגנות השבת, לא מפני סירחון הזיעה ולא בגלל דיכוי המתפרעים. הלב דואב על מצבה של השבת, שהפכה להיות עניין המסתכם בפתיחה או סגירה של חניון ירושלמי. במערכה על צביון השבת הישראלי, החרדים ניצחו. הם הצליחו ליחצ"ן את היום השביעי, הקדוש, כיום שכל עניינו<br />השבתת כלי רכב ומוסדות ציבור. שבת הלכתית ולא תרבותית, טכנית ולא רוחנית.<br /><br />החרדים ניצחו מפני שאנחנו הנחנו להם לנצח. הרשנו לחרדים לקבוע כי השיח הציבורי סביב השבת יהיה הלכתי ולא תרבותי-רוחני. קיבלנו בבדיחות הדעת את גילוי הלב של עמוס עוז מלפני כארבעה חודשים, שכאב על כך ש"השבת הישראלית היום היא או הלכתית של בתי כנסת או של שופינג וקניונים". בחוסר רצינות, בחצי אוזן, שמענו על כך שבעיניו החילוניות "שבת היא המתנה היפה ביותר שתרבות ישראל נתנה לעולם כולו. זהו יום אחד שונה לא רק למנוחה אלא בעיקר להתעלות רוחנית ומשפחתית. אני מקווה שהמתנה הזו תמשיך ללוות אותנו תמיד". לא עצרנו והשלכנו אחר גבנו את "אמנת גביזון-מדן" שהצליחה לגשר על פערים וליצור התייחסות ראויה ומכובדת ליום השביעי, התייחסות המקובלת על רוב החילונים ורוב הדתיים. הפקרנו את הזירה לטובת כל מי שמאמין אחרת מאיתנו.<br /><br />אני מאמין באמונה שלמה שאם לא השנה אז בזו שלאחריה, ייפתחו בירושלים חניונים מסודרים למבקרים בשבתות ובחגי ישראל. בסופו של דבר, החרדים יתרגלו לתנועת כלי הרכב בשבתות באותה מידה בה התרגלו למצעד הגאווה השנתי המתקיים מתחת לאפם. הם מודעים לכך שיפסידו בקרב אך ינצחו במערכה על השבת, שתמשיך להישאר עניין של סימני-שולחן-ערוך.<br /><br />ובינתיים, דווקא אנחנו שצביון המדינה מצליח לעניין אותנו מדי פעם בפעם, עסוקים בתפילה לשלום המדינה, משמינים מהצ'ולנט ומחכים להבדלה. <br /></div><div class="blogger-post-footer"><img width='1' height='1' src='https://blogger.googleusercontent.com/tracker/964283514461840541-8816371479556829043?l=jonatanurich.blogspot.com' alt='' /></div>יונתן אוריךhttp://www.blogger.com/profile/12175295897163385427noreply@blogger.comtag:blogger.com,1999:blog-964283514461840541.post-54687585339157398172009-06-28T20:36:00.000+03:002009-11-12T20:37:27.261+02:00<div dir="rtl" style="text-align: right;" trbidi="on">שינוי השם לא הוי שינוי?<br /><br />מדור הראיונות של "שבת בשבתו", לשעבר "משלנו", שינה את שמו ל"בארבע עיניים". כיוון שמקומי במערכת כבר מזמן הועבר לידיה הנאמנות של פנינה גפן, אין לי שמץ של מושג מדוע. רק אוכל לשער (על סמך ניסיוני בעבר) כי טענת הציבור הייתה "עודף סקטוריאליות", שהרי ראויים לראיון היו רק אלו שמוגדרים כחלק מהחבר'ה, "משלנו", הצנטרום של הציונות הדתית. אולי מישהו התעורר מהסרט והחליט להסביר פנים לעם ישראל.<br /><br /><br /><br />על כל פנים, השבוע פורסם ראיון עם מיכל נגן, מנהלת מכינת "צהלי" לבנות. אלא שבאופן חשוד, תמונתה של נגן זהה לחלוטין לזו של המרואיינת מהשבוע שעבר. כן, מישהו שם התבלבל, או כמו שאמר מי שהיום מבזבז את זמנו בבתי המשפט: חשוד, חשוד מאוד.<br /><br /><br /><br />דתל"שים<br /><br />סוגיית הדתל"שים שעלתה לאחרונה ב"עולם קטן" (ודחקה החוצה, ישתבח שמו, את "שיח מקדש" האינסופי), ממשיכה השבת בפולמוס סביב נושא הקבלה אל האולפנות הדתיות לאומיות. במילים אחרות: ב"עולם קטן" דנו השבת בסקלציה שעוברות בנות ישראל בדרכן אל האולפנה הנחשקת - מתוך הנחה כי לנושא ישנן השלכות על מדד הדתל"שיות הלאומי.<br /><br /><br /><br />להבדיל מדיונים אחרים שעלו בעבר ב"עולם קטן", הפעם ניכר כי הטיפול בנושא השתדל להיות יסודי. יותר מזה, אזכיר כי כל הנושא צף ועלה כתוצאה מסיפור אודות דתל"שית - סיפור שהתפרסם ב"רשות הדיבור" של "עולם קטן" - והתגובות הציבוריות אל העניין הולידו את הפולמוסים וההתייחסויות. מדובר במהלך מבריק, שממתג את העלון כמי שיושב בתוך עמו ומושפע מהתהליכים החברתיים שסובבים אותו. בדיוק כך צריך לפעול.<br /><br /><br /><br />בשולי הדברים: גם ב"קוממיות" ניצלו את הטרנד ועסקו השבת בנושא. במדורו של הרב אליקים לבנון, "אדני הבית - זוגיות וחינוך", נידונה שאלתם של הורים לדתל"שית התוהים על דרכי ההתמודדות מול בתם. כנראה שהסוגיה מספיק משמעותית עבור הציבור שלנו, עד כי יש מקום לכולם.<br /><br /><br /><br />ימי העיון בגמרא<br /><br />היחידים שהתייחסו אל ימי העיון בגמרא שהתקיימו ביום א' שעבר, היו (שלא במפתיע) "עולם קטן" - שבחרו לנגח את מארגני הכנס באמצעות מאמר דעה מאת הרב עמיחי גורדין, ר"מ בישיבת הר עציון. הרב גורדין טען כי מארגני הכנס חטאו לאמת בכך שהציגו בעיקר גישות אלטרנטיביות ללימוד גמרא, בעודם זונחים את השיטות הקלאסיות-מסורתיות. אלא שתמיהתו של הרב גורדין משונה: בין משתתפי יום העיון נכחה ישיבת ירוחם, המתאפיינת לכל הדעות בלימוד גמרא קלאסי. ייתכן, אם כן, שחוסר ההשתתפות של ישיבות אחרות ביום העיון הוא משגה שלהן ושל יחסי הציבור שלהן - ולא החלטה עקרונית של המארגנים?<br /><br /><br /><br />מדור חדש: הולך ואור<br /><br />פינה חדשה ב"מעט מן האור" - "הולך ואור" - מדור ראיונות בסגנון מקביל לזה של "שבת בשבתו". הנה דברי הפתיחה של מערכת העלון עם המדור הראשון: "אין בכוונתנו להציב דווקא דמויות של צדיקים מפורסמים וידועים, אלא להאיר את דמותם של אלה שהם לעתים "צדיקים נסתרים" שאינם מוכרים לרבים". מדי שבוע יתפרסם בעלון ראיון אישי עם אנשים ש"בזכות פועלם הולכת מדינת ישראל הולך ואור". שיהיה בהצלחה.<br /><br /><br /><br />רק על עצמי לספר ידעתי<br /><br />קצת מוזר לדבר אל/על עצמך, לא? במאמר "בואו ונצא לקראת תשע"ה", סקר הרב יהודה הלוי עמיחי, את פעילות "אוצר הארץ" בשנת השמיטה. באחת הנקודות הזכיר את שמותיהם של חברי בית הדין של "אוצר הארץ": "הרב זלמן נחמיה גולדברג שליט"א, הרב יעקב אריאל שליט"א, הרב דוב ליאור שליט"א ו... הרב יהודה הלוי עמיחי שליט"א". המעלעל, שליט"א, חושב שיש מצב שנפלה טעות.<br /><br /><br /><br />חן חן למתחנפן<br /><br />עדי דוד ראיינה השבת את ח"כ ציפי חוטובלי, במסגרת מדור הנשים "פנימה". הראיון שהיה על גבול היח"צנות, לא אתגר או הקשה על המרואיינת - שדווקא יודעת להתמודד בד"כ עם לחצים תקשורתיים. חבל, ככה לא מראיינים איש ציבור שבסופו של יום צריך להגיש דין וחשבון על התנהלותו, גם אם הוא שייך למחנה הנכון.<br /><br /><br /><br />שאלה אופנתית<br /><br />הרב שמואל אליהו נשאל השבת במדור "שו"ת SMS" ב"עולם קטן", האם מותר לספר את הפאות. תשובתו ההלכתית של הרב הייתה חיובית, אך התווספה לה תמיהה אופנתית: "אבל למה? הן כל כך יפות". מה שמעלה את השאלה האם הרב שמואל אליהו מקבל גם הודעת תמונה?<br /><br />פורסם ב"<a href="http://www.kipa.co.il/jew/show.asp?id=33378">כיפה</a>".<br /></div><div class="blogger-post-footer"><img width='1' height='1' src='https://blogger.googleusercontent.com/tracker/964283514461840541-5468758533915739817?l=jonatanurich.blogspot.com' alt='' /></div>יונתן אוריךhttp://www.blogger.com/profile/12175295897163385427noreply@blogger.comtag:blogger.com,1999:blog-964283514461840541.post-25805840097835791942009-06-25T22:00:00.000+03:002009-11-12T22:01:04.801+02:00<div dir="rtl" style="text-align: right;" trbidi="on">בשבוע שעבר, כ"ה סיוון, צוין יום השנה לפטירתו של הרב שג"ר זצ"ל. אני כותב זצ"ל רק מפני שגופו כבר איננו איתנו, אך ברור לכל כי מדובר באישיות הרוחנית הפעילה ביותר והרלוונטית ביותר בישראל של 2009. אני נזכר במאמר חז"ל ממסכת יבמות, על כך שכשלומדים את תורתו של מאן דהוא, "שפתיו דובבות בקבר". אם כן, הרב שג"ר לא מפסיק לדבר בשנים האחרונות - במיוחד לאחר מותו.<br /><br />ישיבת "שיח" אותה הקים ובה כיהן כראש-ישיבה, גדלה ופורחת וממשיכה לפתח את תורתו – שיש בה קסם הרמוני שמצליח לאחד את הפוסט-מודרניות עם הציונות-הדתית, האומנות חסרת הגבולות עם בית המדרש, החסידות עם הלמדנות הליטאית. המכון להוצאת כתביו איננו נח לרגע: לאחר אסופות המאמרים "פניך אבקש" ו"נהלך ברג"ש" - השנה פורסם ספרו "בתורתו יהגה", שהצליח לעורר פולמוסים סוערים בכל עולם התורה הדתי-לאומי. דומני כי לא קיים בית מדרש שהצליח לעבור לסדר היום – אי אפשר היה שלא להתייחס, להתמודד עם האתגר הזה ששוב הציב בפנינו הרב שג"ר.<br /><br />לא בכדי הרחבתי את הדיבור סביב דמותו הנהדרת. במקרה, סמוך ל"ייארצייט" של הרב שג"ר, פרץ המאבק על בחירת הרב הראשי לירושלים. רבים מקרבנו רואים בעניין איזו הזדמנות חד-פעמית לשינוי דמותה של ירושלים, על-ידי מינוי רב המשתייך אל הציונות הדתית. בתחילת השבוע כתבה במדור זה רחל עזריה, חברת מועצת העיר ירושלים ש"זו העת לשיתוף פעולה של הציונות הדתית עם הציבור החילוני", ע"י בחירת אותו רב-ראשי-ציוני.<br /><br />נדמה לי שאנחנו שוב מחפשים לעצמנו פתרונות קסם, ומעדיפים ניתוחים פלסטיים על פני טיפולי שורש. מי שמשליך את יהבו על אופי הכיפה שיחבוש הרב הראשי לירושלים – הוא עצלן במקרה הטוב או חסר אחריות במקרה הרע. מי "מכר" לנו את הסיפור הבדיוני הזה, הגורס כי זהותו של הרב הראשי כה משמעותית עבור החברה העירונית או הישראלית? היכן מצאנו כי כהונתו של הרב זה, במקום רב אחר, הולידה שינויים כבירים בכל הקשור ליחסי דתיים-חילונים? או בכל הקשור אל הסוגיות החברתיות העומדות על סדר היום? או באשר למצבה של השבת, ששוב ושוב מסתכמת בפתיחת חנויות או פתיחת חניונים – כשכל ערכיה הרוחניים והתרבותיים מושלכים אחור?<br /><br />מי שמעוניין בהשפעה חייב להשתלב<br /><br />ובחזרה אל הרב שג"ר, שטוען בספרו היסודי "כלים שבורים": "יותר קל לו, לחילוני, לחיות בשלום עם החרדי מאשר עם הציוני-דתי, למרות שמבחינה חיצונית הם קרובים יותר". במאמרו, "ציונות דתית במיצר", הוא מסביר את שורשי התופעה, הנעוצים בעובדה שלציוני-דתי "בוער" להכריח את המדינה להתנהלות על פי אמונותיו, לעומת החרדי שמסתפק בד' אמותיו ההלכתיות-תרבותיות. התוצאה היא אותה הסתגרות כלפי הציבור הדתי-לאומי המפחיד את החילוני בחוסר הטבעיות שלו. <br /><br />והוא ממשיך ומספר על עצמו: "חברי ילדותי היו כמעט כולם ילדים חילוניים, אך הדבר לא עורר אצלנו שום בעיות. בליל שבת הייתי הולך עם אבי ז"ל לבית הכנסת, וחברי היה הולך לאן שהלך. היום אין לילדי חבר לא-דתי, לא רק משום שכל השכנים החילוניים עקרו מהשכונה הדתית שאני גר בה, אך גם לו היו ממשיכים לגור שם, לא הייתה<br />נוצרת חברת ילדים משותפת. הדתיות הפשוטה והטבעית, זו שאיננה עויינת את הזולת, התחלפה במודעות אידיאולוגית חריפה".<br /><br />על כן, ייתכן וכהונתו של רב ציוני-דתי רק תעמיק את הפערים שבין חילונים לדתיים. ייתכן וההשתלטות הציונית-דתית על משרדי הרבנות בירושלים, תלבה את אותה הסתגרות חילונית בפני הדת והדתיים. אם כך, מה הועילו עסקנים בתקנתם?<br /><br />מוטב שנשאיר את משרדי הרבנות לחרדים. תנו לי את המדרחוב ואת כיכר ציון וקחו את הלשכות המפוארות – מפני ששם הכל מתחיל. מי שמעוניין בהשפעה משמעותית על דמותה של ירושלים, או על דמותה של ישראל בכלל, חייב להשתלב בה באמת: בענווה ומתוך רצון לקבל ולא רק לתת. מתוך שכנות טובה וכנה עם החילונים, שלא על מנת להשפיע ולתקן ללא הרף, מתוך אהבת ישראל, אמיתית – לא זו שמתחילה ונגמרת בנרות שבת והנחת תפילין.<br /><br /><a href="http://www.nrg.co.il/online/1/ART1/908/511.html">פורסם NRG</a><br /></div><div class="blogger-post-footer"><img width='1' height='1' src='https://blogger.googleusercontent.com/tracker/964283514461840541-2580584009783579194?l=jonatanurich.blogspot.com' alt='' /></div>יונתן אוריךhttp://www.blogger.com/profile/12175295897163385427noreply@blogger.comtag:blogger.com,1999:blog-964283514461840541.post-14970286100876898782009-06-21T20:36:00.000+03:002009-11-12T20:36:47.478+02:00<div dir="rtl" style="text-align: right;" trbidi="on">מאבק בסלולרי<br /><br />מוזר שדווקא הרב אבינר, גדול משיבי ה-SMS שבדורנו, יצא השבת למלחמה חזיתית מול השימוש המופרז בטלפון הסלולרי. במאמרו, "סלולרי - זה לא לשיחה", הרחיב הרב את גבולות הגזרה השגרתיים של מדורו ב"באהבה ובאמונה", כדי לספר על שלל חסרונות הסלולרי: סיכון לסרטן, סיכון לזולת, הפרעה לזולת, תאונות דרכים, חוסר נימוס, התמכרות לפטפוט, זימה ועלויות גבוהות. אם כן, למעט תוצאות הבחירות באיראן, הסלולרי אשם בכל צרותינו.<br /><br /><br />אנחנו והותיקן<br /><br />ועדיין בגזרת הרב אבינר, שחשף השבוע ב"מעייני הישועה" לא פחות מ"מסמך סודי מהותיקן". המסמך כולל בתוכו התייחסויות חצי-אנטישמיות, חצי-גזעניות - שנכתבו לכאורה ע"י הותיקן נגד יהודי העולם בכלל וישראל בפרט. הרב אבינר מסרב לחשוף את מקורותיו ומסביר: "הוא הודלף החוצה בדרך שאי אפשר לפרט, מנימוקים מובנים".<br /><br />אומנם אין מקשים על הרב אבינר, אך במקרה הנ"ל, גם אם מקורותיו של הרב נכונים ובדוקים - מוטב היה להיזהר. גם "הפרוטוקולים של זקני ציון" (להבדיל) השתמשו בטכניקה דומה בכדי להכפיש את יהודי כל העולם.<br /><br /><br /><br />מיזוג השנה?<br /><br />אני מקווה שאתם זוכרים: העלון "מקורי" יוצא לאור על-ידי "מקור ראשון" ("עיתון ישראלי לאומי"). לכן כשעלעלתי השבת בעלון, הופתעתי לגלות את המיזוג החדש עם תנועת השמאל הדתי: "נאמני תורה ועבודה". מעתה ואילך ישתלב עלון הבית של התנועה "עת לדרוש", בין דפי "מקורי" על בסיס שבועי קבוע. מה עושה תנועת שמאל-דתית בתוך עלון היוצא לאור ע"י עיתון ימני?&nbsp; וזה בלי לומר מילה על שילוב של פוליטיקה בעלוני שבת...<br /><br /><br /><br />שרל'ה, "עולם קטן" כבר קראת?<br /><br />לא "מעריב" ולא "ידיעות", בטח שלא "הארץ" או "בשבע" וגם לא "מעייני הישועה" - לא היה גוף תקשורת ישראלי שהעז לפרגן לרוה"מ נתניהו על מה שמכונה "נאום בר אילן". רק עלון אחד, בודד, נשא בגאון את שלטי התמיכה "היידה ביבי": "עולם קטן", שנדרשו לו 13 הערות על נאום רוה"מ כדי להגיד, בעצם, שהם די מרוצים.<br /><br /><br /><br />צהר משובש<br /><br />דיווחים שהגיעו אל "מייל-המעלעל" סיפרו כי גיליונות "צהר" הגיעו בגזרה צרה, כשמכונת הדפוס החליטה, מבלי משים, לחתוך חלק משמעותי מהעלון. לתשומת לב המערכת.<br /><br /><br /><br />והרי מודעה שהגיעה זה עתה<br /><br />השבוע פורסם כי "צהר" (כעמותות רבות וטובות) נפגעה קשות מהמשבר הכלכלי שפוקד את העולם באחרונה - ועל כן החליטה לגבות 180 ש"ח מזוג המעוניין להינשא באמצעותם - פרוצדורה שנעשתה בהתנדבות עד כה. אלא שבמודעה שפורסמה בעלון "השבת" מבית "צהר", לא מיהרו לעדכן אודות השינוי הטרי במערך הנישואים. אבל גם אם נותר על הסעיף הזה - עדיין הרשימה מכובדת.<br /><br /><br /><br />שימו לב: החופש הגדול לפנינו<br /><br />ילדי ישראל כבר נמצאים רגל וחצי בתוך החופש הגדול (בשבילכם: "החופשה הגדולה"), אך עלונינו טרם הקדישו לעניין את תשומת הלב. מי שכן גילה התעניינות היה עלון תנועת בנ"ע, "זרעים", שהקדיש לנושא את גיליון השבוע. כל הכבוד ליוני לביא מ"חברים מקשיבים", שהצליח להציע לצעירים כמה רעיונות פרקטיים לחופש - בלי לבזבז יותר מדיי מילים או, חלילה, לשעמם.<br /><br /><br /><br />מזל"ט<br /><br />לרב ערן תמיר ("באהבה ובאמונה"), ולאשתו אלישבע - מזל טוב להולדת הבן.<br /><br />פורסם ב"<a href="http://www.kipa.co.il/jew/show.asp?id=33329">כיפה</a>".<br /></div><div class="blogger-post-footer"><img width='1' height='1' src='https://blogger.googleusercontent.com/tracker/964283514461840541-1497028610087689878?l=jonatanurich.blogspot.com' alt='' /></div>יונתן אוריךhttp://www.blogger.com/profile/12175295897163385427noreply@blogger.comtag:blogger.com,1999:blog-964283514461840541.post-84239103642719611932009-06-20T00:04:00.001+03:002010-01-04T01:58:02.518+02:00<div dir="rtl" style="text-align: right;" trbidi="on">ירושלים עיר ערש המנענעת אותי<br />כשאני מתעורר קורים לי דברים באמצע היום,<br />כמו לאדם היורד במדרגות בית אהובתו<br />בפעם האחרונה ועיניו עצומות עדין.<br />אבל ימי מכריחים אותי לפקוח עינים ולזכור<br />פני העוברים על ידי: אולי יאהב אותי,<br />אולי הניח פצצה עטופה כחבילה<br />מקושטת של מתנת אהבה. אני רואה את<br />מקומות התורפה בבתי האבן, את<br />החור שדרכו החשמל, את הנקב למים,<br />את ערות חבור הטלפון ואת פיות האנחה.<br /><br />איש ירושלים אני. ברכות שחיה וקולותיהן<br />אינם חלק מחיי נפשי. האבק הכרתי,<br />האבן תת-הכרתי<br />וכל זכרונותי, חצרות סגורות בצהרי קיץ.<br /></div><div class="blogger-post-footer"><img width='1' height='1' src='https://blogger.googleusercontent.com/tracker/964283514461840541-8423910364271961193?l=jonatanurich.blogspot.com' alt='' /></div>